צל"ח סדר מועד קפד

ושוב אמרי' מרבי' שמיני שיש שמחה לפניו וממעטי' ליל ראשון שאין שמחה לפניו

וכל זה אם דרשינן אך למעוטי. והנה התוס' לקמן בד"ה לאו משום דאין לו במה ישמח הקשו וא"ת תיפוק ליה מאידך קרא דבעי' זביחה בשעת שמחה ותירצו בדוחק. ואני אמרתי משום דלפי מה שרצה לומר הטעם משום דאין לו במה ישמח אז באמת הך דהביא ת"ל אך הוא רק אסמכתא דבפסיקתא הובא בילקוט פ' אמור רמז תרנ"ד דריש אך לפי שבעוה"ז אין השמחה שלימה שאדם קובר וכו' יעו"ש. ובאמת לא בעי' מיעוט לליל ראשון למ"ד בעי' זביחה בשעת שמחה וכיון דאך לא אתי למעוטי הדק"ל למה לי ריבוי ללילי יום טוב האחרון אלא ודאי דקרא מידרש כדר' אלעאי ולא הקפידה התורה לכתוב זה בפסח ואדרבא כתבה הלימוד בחג הסוכות שהוא האחרון ולעולם דקפדינן רק על מה דאיתא ברוב שנים וזה שהשיב אביי לרבי אבין תכלא ופי' רש"י קובר בניו ורמז לו שאתה יודע שאין השמחה שלימה ולכך כתיב אך אבל לא למעוטי ליל ראשון וא"כ למה לימא כי הא מלתא שפעמים ששה שבעה איתא ברוב שנים וכו'

שם דף ט' ע"א ומי אר"י הכי וכו' שאני טומאה וכו': הנה זה פשוט דכשם לענין לילה לאו מחוסר זמן מדמה בגמ' נזירות לזיבה כך לענין התירוץ שאני טומאה הואיל ויש תשלומין בפסח ג"כ שייך לענין זיבה כשם ששייך לענין נזירות ולפי זה קשיא תרתי חדא כדמשני שאני טומאה הואיל ויש לה תשלומין הוה ליה להקשות ומי אר"י הכי והאמר ר"י שתים בלילה אינו מביא ואי ס"ד יש תשלומין לטומאה אפילו שתים בלילה נמי. ועוד קשה מה מקשה לבסוף לדברי האומר פשיטא ומאי פשיטותי' והלא צריך להשמיענו דלא נימא טומאה יש לה תשלומין ובר מן דין קשה לי בלא סוגיא דשמעתין כלל מדוע לא הוה קשה ליה אהדדי הנך תרי מימרי דר"י גבי נזירות וגבי זיבה דכאן קאמרי אף בלילה מביא וכאן קאמר שתים בלילה אינו מביא. והנה ב' קושיות הראשונות יש לתרץ חדא בירך חבירת' ויתורץ ג"כ דברי התוס' בד"ה שני תשלומין וכו' דקיי"ל הלכה כרבי מחבירו אבל לא מסתברא למימר דבעי ליישבה ככ"ע הנה דבריהם סתומים למה לא מסתבר זה ונראה דעל מה דמשני שאני טומאה לא הי' יכול להקשות והאר"י שתים בלילה אינו מביא דיש מקום לתרץ דמה דאמר כל הלילה אינו מביא היינו למ"ד לאו תשלומין וא"ת למ"ד לאו תשלומין פשיטא יש לומר דקיי"ל דלילה מחוסר זמן. משא"כ השתא לשנוייא דלילה מחוסר זמן מקשה שפיר וליכא לשנויי למ"ד מחוסר זמן דא"כ קשה פשיטא וליכא למימר דקמ"ל דלא אמרינן שני תשלומין דראשון דזהו פשיטא דהלכה כרבי מחבירו שהרי זה עיקר אתקפתא דרב פפא שבודאי הלכה כרבי וזהו כוונת התוס' שזה עיקר הקושיא דהלכה כרבי אבל לא מסתבר למימר שהיה יכול לדחו' דסבר כר' נתן אלא דניחא ליישבה ככ"ע דא"כ לא הי' מקשה במסקנא פשיטא. והקושיא אחרונה נראה ומתחלה נפרש ריש הסוגיא דלכאורה בין ר' ישמעאל ובין תנא דמייתי לה מהכא אין חילוק דין רק משמעות דורשין ואני אומר דהני תנאי לדינא פליגי והנה לר' יוחנן דסבר מאן דלא חזי בראשון לא חזי בכולהו והריטב"א בחידושי סוכה (דף מ"ז ע"ב) כתב בשמיני להכי הוא רגל בפ"ע לומר דאף דמאן דלא חזי בראשון חזי בשמיני והנה לר' ישמעאל דיליף שמיני משביעי של פסח א"כ לא עדיף שמיני של חג משביעי של פסח וכי היכי דבז' של פסח מאן דלא חזי בראשון לא חזי בשביעי כן בשמיני של חג לא עדיף מיני' ומאן דלא חזי בראשון גם בשמיני לא חזי משא"כ לתנא דמייתי קרא מיוחד לשמיני איכא למימר סברת הריטב"א וא"כ פליגי הני תנאי אם מאן דלא חזי בראשון חזי בשמיני

עוד נלע"ד דהני תנאי בפלוגתא דר' יוחנן ור' אושעי' פליגי דהנה יש לדקדק אותו פסוק השני דכתיב בחודש השביעי תחוגו אותו ל"ל וכי תימא יחוג כל החודש א"כ מה ת"ל שבעת ימים נכתוב סתם וחגותם אותו על חמשה עשר ואח"כ יכתוב בחודש השביעי תחוגו וכיון שלמדנו כל החודש לתשלומין א"כ ממילא גם שבעת ימי החג בכלל אלא ודאי דבחודש השביעי לא קאי על כל ימי החודש רק על החג שבחודש והיינו שמיני ואי לאו דכתיב וחגותם שבעת הוה מוקמינן בחודש השביעי על המסתבר יותר דהיינו שבעה ועוד בשלמא אי בחודש השביעי תחוגו קאי רק אימי החג א"כ כתיב שבעת להורות שאינה דוחה שבת כדדריש בפסחים (דף ז' ע"ב) אבל אי בחודש השביעי קאי על כל ימי החודש מהחג ואילך והיינו ט"ו יום שלמים א"כ ליכא למדרש שבעת להוציא שבת דאכתי בהסיר השבתות נשאר י"ג יום וא"כ שבעה דכתב רחמנא היכי משכחת לה,, ועל זה תירצתי דאי לאו דכתיב אותו השני אז אותו הראשון לא הוה מוקמינן ליה דאינו חוגג כל שבעה אלא אי הוה אמרינן דחוגג כל שבעה וכתב רחמנא בחודש השביעי תחוגו שאם עבר באיזה יום משבעה ראשונים ולא חג ישלים וכדי שלא תאמר שכל החודש יש לו זמן להשלים כתיב וחגותם אותו ולא חוצה לו שרק בשמיני עצרת יש לו זמן להשלים אבל לעולם שיחוג כל שבעת ימי החג כל יום בפני עצמו לכך כתיב אותו השני ולא חוצה לו וממילא אייתר אותו הראשון לומר אותו אתה חוגג ואי אתה חוגג כל שבעה

ועוד נ"ל לתרץ דאי לאו אותו השני הוה אמינא שכל החודש זמן לתשלומין והא דכתיב וחגותם אותו יש לומר ע"פ מה שכתבו התוס' בד"ה תשלומין זה לזה וההוא דלקמן דילפינן תשלומין לשבועות וכו' לא מסתבר לומר תשלומין זה לזה כיון דחול גמור הוא עכ"ל. נמצא לפי זה אי הוה אמרינן בסוכות כל החודש לתשלומין הא ודאי שהימים שאחר החג ליכא למימר תשלומין זה לזה כיון דחול גמור והם ודאי תשלומין דראשון ולכך פירוש וחגותם אותו שבעת ימים לתשלומין שהמה תשלומין זה לזה ואף מאן דלא חזי בראשון משא"כ הימים שאחר החג

ולפי זה מוכח כר"א דימי החג הם תשלומין זה לזה דלר' יוחנן דגם ימי החג הם תשלומין דראשון הדרא קושיא לדוכתא וא"כ ר' יוחנן לשיטתו דאיהו לא דריש כלל מבחודש השביעי תחוגו רק מג"ש עצרת עצרת ולכך סבר תשלומין דראשון ור"א לשיטתו דאיהו דריש בירושלמי תחגוהו לתשלומין ובאמת תחגוהו הוא טעות סופר בירושלמי וצ"ל תחוגו אותו ולכך סבר תשלומין זה לזה

ומעתה להאי תנא דמייתי לה מהכא וכנ"ל וקושיא כנ"ל אותו השני ל"ל והא מוכח מדכתיב שבעת ימים וצ"ל כנ"ל שיש שינוי בין שבעה הללו דאלו תשלומין זה לזה ואלו תשלומין דראשון ולפי זה ממילא דמאן דלא חזי לית ליה תשלומין וכדחזקי' דנטמא בלילה אינו מביא אבל לר' ישמעאל דיליף עצרת עצרת איכא למימר דאפילו אם כלן תשלומין דראשון אפ"ה גם מאן דלא חזי יש לו תשלומין ואין הפרש באמת בין אם הם תשלומין דראשון או תשלומין זה לזה אלא דאנן חזינן דר' יוחנן סבר כר' ישמעאל דיליף עצרת וכו' ואפ"ה קאמר ר' זירא דלדידי' חגר ביום ראשון תו לא חזי בכולהו מכלל שזה מן הסברא החיצונה דאם הם תשלומין דראשון ממילא מאן דלא חזי בראשון לא חזי בכולהו ובזה נבוא אל הביאור דבלא סוגיא דר' זירא לא היה יכול למרמי דר' יוחנן דנזיר אר' יוחנן דזיבה דהוה אמינא דזהו פלוגתא דתנאי אי אמרינן מאן דלא חזי שוב אין לו תשלומין דהיינו לתנא דמייתי מהכא אין לו תשלומין ולר' ישמעאל יש לו ור' יוחנן סבר כר' ישמעאל ולכך אמר בנזיר אפילו נטמא בלילה מביא והא דאמר בזב שתים בלילה אינו מביא לאו אליבא דעצמו אמר זה כי אם למאן דס"ל כתנא דמייתי מהכא דלדידי' מאן דלא חזי שוב אין לו תשלומין וכי תימא אי לתנא דמייתי קשה פשיטא יש לומר דקמ"ל דלילה מחוסר זמן משא"כ השתא דמוקי ר' זירא גם לר' יוחנן דס"ל כר' ישמעאל ג"כ חגר ביום ראשון תו לא חזי וא"כ כ"ע מודי' דמאן דלא חזי לית ליה תשלומין מקשה שפיר והנה בין לר' ישמעאל ובין לתנא דמייתי מהכא קשה למה כתב רחמנא בסוכות שבעת ימים והוצרך לרבות שמיני למר מעצרת ולמר מבחודש השביעי תחוגו הוה ליה למכתב וחגותם אותו שמונת ימים ולא הי' צריך לימוד בפ"ע אלא שבפסחים דף ע' ע"ב) דרשו מהך קרא דאינו דוחה שבת אמנם רש"י בחומש פ' אמור בפסוק אך בחמשה עשר וגו' תחוגו את חג ה' שבעת ימים פרש"י תחוגו קרבן שלמים לחגיגה יכול תדחה שבת