צל"ח סדר מועד קפג

לשמוח וא"כ למה לי אך למעוטי לילי יו"ט הראשון הא ממילא אימעט שהרי אין לו במה לשמוח וכקושית התוס' בד"ה לאו משום דאין לו כו' ומה שתירצו התוס' לחלק בין אפשר ללא אפשר הוא דוחק אלא ודאי מדאיצטריך קרא דאך שמח למעוטי ליל ראשון מכלל דלא מקשינן שלמי שמחה לחגיגה לענין שלא תבוא אלא מן החולין רק יכול להביא מנו"נ וממעשר ולא בעינן זביחה בשעת שמחה ולך אצטריך קרא למעוטי ליל ראשון. והנה כל זה למאן דדריש אך למעוטי ליל ראשון אבל למאן דלא דריש אך לדרשה זו אי ס"ד דהקישה תורה שלמי שמחה לחגיגה בקרא דושמחת בחגך א"כ נילף מינה ג"כ שאינו בא אלא מן החולין וסובר רב אשי דמה ששנינו במשנה ההלל והשמחה שמונה לכל גוני הושוה שמחה להלל מה הלל כל שמונה שוים ואין הפרש בין יום ראשון לשאר שבעת הימים אף שמחה אין הפרש בין ראשון לשאר ימים וכשם ששאר הימים אף לילות בכלל אף יום ראשון כן ומה דכתיב אך שמח לא דרשינן למעוטי ליל ראשון רק כדדרשינן הפסקתא שבעוה"ז ליכא שמחה שלימה שאדם דואג על מיתת בניו וא"כ על כרחך משנתינו לא ס"ל להקיש שמחה לחגיגה והך ושמחת בחגך לא על קרבן חגיגה קאי רק לכדרב דניאל בחגך ולא באשתך וא"כ מנ"ל למעוטי עופות ומנחות לכך הוצרך לדרוש שממילא ממועטים מן ושמחת יצאו אלו שאין בהם שמחה וכיון דרב אשי לא ס"ל כברייתא דממעטינן ליל ראשון ניחא ג"כ מה שלא הביא הרמב"ם הדין זה לגמרי וק"ל

דף ט' ע"א בד"ה נאמר עצרת וכו' יהודה בר ספרא דריש התם וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים וכו' וכי שבעה הם והלא שמונה אלא צא מהם שבת וכו' ר"י בעי וכי מכאן למדנו וכו' התיב ר' יוחנן אחוי דרב ספרא והתני אף בפסח כן מעתה צא מהן שבת הרי ששה הגע בעצמך שחל יום טוב ראשון ואחרון בשבת הרי כאן ששה וכו'. ונלע"ד דיהודה רצה ללמוד מזה שאין חגיגה דוחה שבת כדיליף כאן בבבלי והשיב ר' יוסי ע"ז וכי מכאן למדנו שאין חגיגה דוחה שבת פי' שמכאן אין לימוד דדלמא באמת אין תשלומין לחגיגה בשמיני ונשאר רק שבעה עם השבת והלא ממקום אחר למדנו פי' והלא צריך אתה ללמוד ממקום אחר שאין חגיגה דוחה שבת ואז שוב תילף מכאן שגם שמיני הוא תשלומין כדי שיהיה שמיני בלא שבת ור' יוחנן השיב אם התורה רצתה ללמדנו כאן שאין חגיגה דוחה שבת יותר הי' להתורה ללמדנו בזה בחג הפסח ונכתוב וחגותם ששת ימים ואז ודאי הי' מוכח שאין דוחה שבת שהרי פסח ודאי שבעה הוא שהרי אין שביעי חלוק משלפניו. וא"כ שבעה היא וכתוב וחגותם ששת מוכח שאין דוחה שבת. ואמנם יש לדחות דבפסח משכחת שבעה כגון שחל יום ראשון של פסח בשבת ויכול להביא מאתמול שאף שבעינן זביחת חגיגה בשעה שראוי' לחגיגה כמ"ש התוס' כאן ובד"ה שלמים ששחטן וכו' כבר ביארתי בצל"ח שלי דערב פסח מקרי שעה הראוי' לחגיגה אי חגיגת ארבעה עשר הוא מן התורה. וא"כ משכחת לפעמים שבעה לכך לא כתבה התורה בפסח ששת ימים משא"כ בחג לא משכחת שמונה כלל. אלא דלפי זה הקפידה התורה אפי' על מה דליתא ברוב שנים דהרי עכ"פ ברוב שנים ליכא בפסח שבעה. ולפ"ז דדקדקה התורה אפילו על מה דליתא ברוב שנים א"כ קשה גם בסוכות האיך כתיב שבעת ימים הגע בעצמך שחל יום טוב ראשון ואחרון בשבת וכו והרי כאן ששה ושני קושיות הללו שייכים להדדי דרך ממ"נ

והנה בן דורתאי פירש מן החכמים ודעת התוס' דקאי על חגיגת ט"ו עיין בדבריהם בד"ה מ"ט וכו' ונדחקו כי לחצה אותם הקושיא דלמה הוצרך להדרים והרי יש לה תשלומין כל שבעה והמציאו דסובר כיון דאיתקש לפסח אין לה תשלומין. וכמה מהדוחק יש בזה דהרי בהדיא כתיב וחגותם שבעת ימים וצריך לומר שיש חילוק בין חגיגת חג הסוכות לחגיגת חג הפסח וגם לפ"ז לא הי' גם לעצרת תשלומין כלל וכ"ז דוחק גדול ואמנם לענ"ד ב"ד כל החגיגות של שלשה רגלים שוים שיש להם תשלומין ואמנם לדידי' דחגיגה דוחה שבת נשאר קושי' וחגותם וכו' שבעת ימים ולא שמונת ימים הם ולכך סובר בן דורתאי ע"פ מה שהקשו התוס' בעמוד הסמוך בד"ה לילי יו"ט האחרון וכו' דאם חל חג באחד בשבת לא משכחת בליל מוצאי שבת שלמי שמחה שבשבת אין שוחטין שלמי שמחה. ואותן שנשחטו בערב שבת כבר עבר זמן אכילתן וע' במהרש"א שקושיא זו היא על כל מוצאי ליל שבת שבחג יהי' איזה יום מימי החג שהוא בשבת ואומר אני שסובר בן דורתאי שלכך צריך להביא החגיגה תמיד ביום השבת שהוא בחג כדי שיהי' לו במה לשמוח במוצאי שבת והרי כבר רצה שם בגמרא לשנויי על יום ראשון שחל בשבת שמשמחו בשעירי הרגלים אלא דדחה שתי תשובות בדבר חדא דשמחה בחי ליכא ועוד תינח כהנים וכו' ושתי תשובות הללו לא שייך בחגיגה לענין ליל מו"ש שכבר יוכל לבשלם. וגם כל ישראל אוכלים ולכך כתיב שבעת ימים דכבר אי אפשר לשבעה בלא שבת וכבר הביא החגיגה ואי אפשר להשהותה והא דיש לה תשלומין כל שמנה היינו לכהנים דיש להם שעירי הרגלים ויכולים לבשלם בלילה ויש להם במה לשמוח במוצאי שבת אלו אינם מוכרחים להביא החגיגה דוקא בשבת ויכולים להביא גם בשמיני וכיון דלב"ד חייב להביא החגיגה דוקא בשבת הוצרך לפרוש ולישב בדרום

ואי לאו דמסתפינא מרב אשי דאמר ואנן טעמא דפרושים נוקי ונפרש הייתי אימר דיותר מסתבר למדרש קמא דוחגותם כדפי' להוכיח שחייב להביא החגיגה דוקא בשבת מלמדרש כדדרש ר' אלעאי שאינו דוחה שבת. דלפי דרשת ר' אלעאי קשה קושית הירושלמי הנ"ל דנכתוב בפסח וחגותם ששת ימים וכנ"ל. ואי משום דלפעמים משכחת שבעה כגון שחל ראשון של פסח בשבת וכנ"ל א"כ גם בסוכות משכחת רק ששה וכנ"ל אבל אי דרשי' שצריך להביא דוקא בשבת משום שלמי שמחה של ליל מוצאי שבת. א"כ בסוכות לא משכחת שמונה כלל שעל כרחך צריך להביא במשך שבעה. שאי אפשר לשבעה בלא שבת. אבל בפסח אם חל שביעי בשבת ליכא בששה ימים ראשונים שום שבת והברירה בידו להביאה באיזה יום שירצה גם בשביעי של פסח שעכ"פ דח"א היא שבת. וזה כונת רבין בקושיתו דפעמים הוא רק ששה ואין לומר דליתא ברוב שנים דאי בתר רוב שנים דייקי' הוה ליה למיכתב בפסח ששת ימים וכנ"ל. אע"כ דקרא איפכא בא להורות דדחיא שבת וחגותם שבעת ימים היינו דעכ"פ בתוך שבעה צריך שתחוג לפעמים בזה ולפעמים בזה באיזה יום שיהי' שבת. אבל לאחרה עד שמיני לא משכחת לה. אבל בפסח לא הי' יכול למימר וחגותם ששת ימים שהרי משכחת שיאחר עד שביעי של פסח

אלא דלפי זה שוב ממילא מוכח שגם ליל שמיני חייב בשמחה דאל"כ א"כ גם בסוכות כשחל שביעי בשבת יכול לאחרה עד שמיני. שהרי בליל מוצאי שבת שהיא ליל שמיני אינו חייב בשמחה. והוה ליה למיכתב קרא זה בפסח וכיון שכבר שמענו מכאן דלילי יו"ט האחרון חייב בשמחה א"כ למה לי והיית אך שמח לרבות לילי יו"ט האחרון

אלא דתינח ששמענו לילי יום טוב האחרון אבל יום טוב האחרון עצמו לא היינו יודעים וצריך קרא לרבות גם יום האחרון ואמנם הא ליתא דבשלמא אי אמרי דקרא ושמחת בחגך אדלעיל קאי אקרא דחג הסוכות תעשה לך שבעת ימים ועיקר קרא דושמחת היא שבעת ימים. רק דקרא דוהיית אך שמח לרבויי קאתי איכא למימר דמרבה הלילה הסמוך לשבעת הימים ולא היום (ע' פרש"י בעמוד הסמוך בד"ה לרבות וכו'). אבל אי לא הוה כתיב שום רבוי אלא דממילא מוכח דאיכא חיוב שלמי שמחה בלילה אמרי' דקרא קמא דושמחת בחגך לא מהדר כלל אקרא דלעיל רק חיוב בפ"ע ושמחת בחגך והלא גם יום טוב האחרון חג הוא והרי הוא תשלומין לחגיגה ככל חג וממילא בין היום ובין הלילה חייבים בשמחה. וא"כ הדקי"ל למה לי קרא לרבויי אלא ע"כ דקרא מידרש כדר' אלעאי וחגיגה לא דחי שבת. ולא דייקינן כלל על מה דלא כתיב כן בפסח דמה לי אם כתבו בחג הסוכות או אם הי' כותבו בפסח

אלא דאכתי איכא למידרש שדוחה שבת וכנ"ל והא דאצטריך ריבוי לשמיני היינו משום דהוצרך למיכתב אך למעוטי ליל ראשון והוה אמינא שממעט גם יום שמיני ואצטריך ריבוי