צל"ח סדר מועד יז

קרא אתי לזה כתב אות אחת ונימא דזה כותב וכו' היה במשכן ולכך צריך קרא למעוטי

אמנם כל זה לפי סברתם דזה עוקר וזה מניח הי' במשכן ולכך צריך קרא למעוטי. אבל לענ"ד נראה דממשכן ילפינן מלאכה שכיוצא בה הי' במשכן אבל חצי מלאכה אף שהי' במשכן אפ"ה ממילא לא ניחייבי' וזה יכול וזה יכול דאיצטריך קרא שאני התם דעכ"פ עשו המלאכה כולה וכ"א עשה מראשיתה עד אחרית' אלא שסייעו חבירו. והא דאיצטריך קרא למעוטי זה עוקר וזה מניח. היינו משום דמושיט חייב בזה עוקר וזה מניח והוה אמינא דנילף מיני'. ומזה עצמו יליף הירושלמי דמושיט חייב בשנים שעשאוה מדאיצטריך קרא למעוטי זה עוקר וזה מניח. מכלל דאי לאו דמיעטי' הוה ילפינן ממושיט דחייב מכלל דמושיט חייב וע"ז מקשה הירושלמי בכל אתר שנים פטורים וכו' פי' דמנ"ל דמושיט חייב כיון דבכל אתר פטורים ואי משום דאיצטריך בעשותה מנ"ל שבעשותה ממעט מוציא ומכניס וזורק ומעביר וכדומה והחיוב הוא במושיט ודלמא מושיט פטור והחיוב הוא בחד מהנך. וע"ז תירץ שכן היתה במשכן ומסתמא בהא שהיה במשכן הוא מחויב ובאינך פוטר קרא דבעשותה. וא"כ לפי דברי הירושלמי הזה לא הי' במשכן שום זה עוקר וזה מניח

בעי מיני' רב מרבי הטעינו חבירו וכו'. לכאורה אין מקום הבעי' זו בכאן ובעי' זו היה לו לקבוע על משנתינו והיינו על בבא דסיפא דשניהם פטורים שם הוא מקום ספק זה אם גופו דומה לידו וכדהשיב לו רבי ואינו דומה לידו ועדיין לא הגיע מקום קביעות הפלפול על סיפא דמתניתין שהרי רישא דמתניתין דהיינו פשט העני את ידי לפנים קבעה לקמן כמו"ש התוס' ד"ה שניהם פטורים. וע' פ"י. ונלע"ד דבעי' זו מישך שייכי במה דסיים לעיל שניהם פטורים דאי אמרינן דזה עוקר וזה מניח חייב דאיתעבידא מלאכה בינייהו והוי המניח חייב וכמו"ש התוס' בד"ה שניהם פטורים. א"כ אין נפקותא בבעיא זו שאפי' תימא דעקירת גופו לאו כעקירת חפץ ואיהו לא עביד עקירה מ"מ הרי זה הראשון שהטעינו עביד עקירה וכאן דאיהו עביד הנחה ממילא חייב. אבל עכשיו שאמר שנים שעשאוהו פטורים שפיר בעי רב מרבי הטעינו חבירו וכו' וע' עוד לקמן

הטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ וכו'. הנה בעיא דרב מרבי הוא שהטעינו ברה"י ובזה אם היה רה"י מקורה לא היינו צריכים לרבי לעקירת גופו דהרי יש כאן עקירת חפץ ממש דהרי ברה"י מקורה ס"ל לרבי לקמן (דף ה' ע"א) דביתא כמאן דמליא. וצריך לומר דבעיא דרב הוא ברה"י שאינו מקורה. וא"כ סתם דבריו ולא פירש מפני האריכות ויותר ה"ל לאחוז לשונו להיפוך הטעינו חבירו אוכלין ומשקים והכניסן לפנים נמצא דהטעינה היתה בר"ה דלא שייך מקורה כלל. ולמימר משום דאוכלים ומשקים ברה"י שכיחי יותר מר"ה נקט מילתא דשכיחא הוא דוחק

ונראה דהנה כבר דקדקתי לעיל דמאי ענין בעיא זו למאי דקדים דדריש ר' בעשותה כו'. עוד יש לדקדק במאי דהשיב לו ר' חייב ואינו דומה לידו למה הי' צריך לומר ואינו דומה לידו שהרי ודאי גם לרב ידוע החילוק בין עקירת גופו לידו דאל"כ אלא הי' סבור ששניהם שוים א"כ מאי מספקא לי' ליפשוט ממתניתין דפטור ועוד יש לדקדק בדברי ר' חייא דקאמר דמשני לך שנויא דלאו שנויא וכן מה דקאמר שפיר משני לך הלשון אינו מדוקדק דעל קושיא שייך שנוייא אבל רב לא הקשה לרבי אלא בעיא הוא דבעי מיני' והוה לי' למימר דקפשיט לך פשיטותא דלאו שפיר וכו'

ונראה משום דאל יצא איש ממקומו כתבו התוס' דמהכא דרשינן מקומו של הכלי דהיינו ד' על ד' והנה בהאי ממקומו יש לפנינו ג' דרשות. או דדרשינן ממקומו של הכל דוקא אם המוציא נוטלו ממקומו ע"מ להוציאו למעוטי אם הי' טעון אוכלין נמצא שהחפץ נשאר במקומו הראשון דהיינו על גופו אלא שהוא זז ממקומו אינו חייב דעקירת גופו אינו כעקירת חפץ. או דדרשינן ממקומו דוקא שהוא עוקר ממקומו אבל אם חבירו עוקרו והוא מוציאו ומניחו פטור דשנים שעשאוה פטורים או דדרשינן מקומו של הכלי למעוטי פחוס מד' על ד' והנה רבי דמחייב זורק מר"ה לר"ה דרך רה"י ולא בעי מקום ד' קודם שזכינו למסקנא דמיירי במקורה א"כ היינו סוברים דלא בעי מקום ד' כלל א"כ ליכא למדרש מקומו לענין ד' ולמדרש למעוטי זה עוקר וזה מניח ג"כ ליכא למדרש לרבי דהא מבעשותה דריש למעוטי זה עוקר וזה מניח ואין לנו לומר אלא למעוטי עקירת גופו דלאו כעקירת חפץ

ומעתה נבין דברי הגמ' דרב רצה להקשות על רבי דדריש מבעשותה וא"כ לדידי' אייתר ממקומו ועל מקום ד' על ד' ג"כ הי' סבור רב דרבי אינו מצריך מדמחייב זורק מר"ה לר"ה דרך רה"י ועדיין לא זכה לעמוד על דבריו דמיירי במקורה וא"כ לא נשאר למדרש ממקומו כי אם למעוטי עקירת גופו, וזה הי' פשוט לרב דעקירת גופו ודאי כעקירת חפץ דמי ממתני' דלא יצא החייט כמו"ש התוס' בד"ה עקירת גופו וא"כ בבעיא זו לא משום דמספקא לי' אלא בא לרמוז קושיא לרבי ואמר הטעינו חבירו וכו' כמתמיה. או דלמא לא דק בדבריו שלא אמר דלמא עקירת גופו כעקירת חפץ אלא אמר בלשון ברור עקירת גופו כעקירת חפץ ועל חלק הסותר אמר לשון דלמא לא כאומר דלמא תרצה לומר דלאו כעקירת חפץ ובא להקשות לו דמעתה לדבריך דלא בעית מקו' ד' שהרי גם קלוטה לדידך כמו שהונחה דמיא א"כ לא נשאר למדרש מאל יוציא ממקומו כי אם למעוטי זה עוקר וזה מניח וא"כ למה לי בעשותה. ורבי השיב לו חייב ואינו דומה לידו, הנה גם רב ידע שאינו דומה לידו ובפרט לפי פירושנו שבתמי' אמר או דלמא לא [וא"כ כבר מוחלט לו] דמחייב וא"כ ע"כ שאינו דומה לידו אמנם י"ל דרב הי' סבור שאינו דומה לידו מטעם ידו בתר גופו גריר כסברת התוס' ורבי חידש לו שאינו דומה לידו מ"ט ידו לא נייח חידש לו (דעת] רש"י דידו לא נייח. ובזה גילה לו דלא ס"ל קלוטה כמו שהונחה דמיא דא"כ אף ידו נייח וע"כ הא דמחייב מר"ה לר"ה דרך רה"י במקורה איירי וממילא דרשינן ממקומו למקום ד' על ד'. וא"כ כיון שרב ידע דכעקירת חפץ דמי והיינו ממתני' דלא יצא החייט לכן אחז לשונו והוציאן לחוץ וע' לקמן ע"ב בדברי הברייתא מ"ש

תוס' ד"ה עקירת גופו וכו' נראה לר"י דה"נ מצי למיבעי' לענין הנחה כגון שהוציא חפץ לר"ה וכו' ולא הניח וכו' הנה [לכאורה] אי הוה מספקא לי' גם על] הנחה היא גופה קשיא למה שאל על העקירה וצריך לומר הטעינו חבירו שהוא מילתא דלא שכיחא הוה לי' לשאול על ההנחה כגון שנטל חפץ ברה"י והלך לר"ה ועמד לפוש אי חייב אי לא. ואין לומר שאם שאל על ההנחה תינח אם ישיב לו דלא כהנחת חפץ א"כ ק"ו לעקירה אבל אם ישיב כהנחת חפץ אכתי בעקירה מיבעי' ז"א דא"כ עתה ששאל על העקירה הוא להיפוך תינח אם ישיב לו כעקירת חפץ א"כ ק"ו להנחה אבל אם ישיב דלאו כעקירת חפץ אכתי הנחה תיבעי ליה ומעתה דשני הצדדים שוים ורב חדא נקיט מלבד מה שקשה דהוה ליה לשאול על הנחה שהוא שכיח יש להוכיח ג"כ דעל הנחה לא מספקא לי' דהנה כבר כתבנו לעיל דבעי' זו מישך שייכי למאי דסיים לעיל מיני' שניהם פטורים דאי אמרי' דזה עוקר וזה מניח חייב דאיתעבידא מלאכה בינייהו והמניח חייב א"כ אין נפקותא בבעיא זו דסוף סוף זה הראשון שהטעינו עביד עקירה וכאן דאיהו עביד הנחה ממילא חייב אבל עכשיו שאמר שנים שעשאוהו פטורים שפיר בעי' רב הטעינו חבירו וכו'. וכ"ז אי אמרי' דעקירה לחוד הוא דמספקא לי'. אבל אי הוה מסופק גם על הנחה א"כ הי' לו לקבוע בעייתו על המשנה ולענין הנחה אי מיחשב הנחת הגוף כהנחת חפץ דאי לא מיחשב הנחת הגוף כהנחת חפץ אפי' תימא דשנים שעשאוה המניח חייב מ"מ על עקירה בלי הנחה ודאי שפטור הן אמת דגם על עקירה הי' יכול לשאול וכגון דהי' טעון מבעוד יום והוציא משתחשך שאם עקירת גופו לאו כעקירת חפץ אין כאן עקירה בשבת כלל ואפי' אם שנים שעשאוה חייבים אבל על חצי מלאכה לחוד ודאי ליכא חיוב מ"מ יש לומר שרב רצה לשאול במה שדומה לידו במתני' שזה עיקר ספק שלו אם דומה לידו או לא ולכן שאלו בשנים שעשאוה דומיא דידו ולא רצה לשאול בטען מבעו"י שזה אינו דומה לידו. ועכ"פ מוכח שעל הנחה לא היה מסופק מדלא קבע שאלתו על משנתינו

ואומר אדרבא היא הנותנת שגם על הנחה הי' מסופק שאם