צל"ח סדר מועד קעח

דאמר מקריבין בבית חוניו מכח קושי' רב מרי דבמתניתין תני דאין היתר אחר ירושלים ועוד תנן משבאו לירושלים נאסרו הבמות ועל זה קשה קושי' הר' חיים בתוס' [ותירוץ התוס' דחוק מאד ובכמה דוכתי לא ס"ל להתוס' האי תירוצא] למה הדר בי' הא אית ליה דתנא היינו ר' ישמעאל בר' יוסי דס"ל לא קדשה לע"ל וע"כ צ"ל דס"ל לר' יצחק לחלק בין קדושת המקדש לקדושת ארץ ישראל כדעת הרמב"ם הנ"ל וליכא תנא דפליג על ר' יהושע דסבר בהדיא דקדושת המקדש קדשה לע"ל ומתנא דר' ישמעאל בר"י ליכא ראי' דר"י בר"י רק בארץ ישראל לענין בתי ערי חומה ס"ל לא קדשה ולכך הדר בי' ומעתה מוכח דר' יצחק בודאי ס"ל לחלק בין מקדש לארץ ישראל ופסק הרמב"ם כוותי'. ואין להקשות למה לא פסק הרמב"ם כר' יצחק נגד רבא משום דטעמא דרבא הוא מטעם הקישא דנחלה למנוחה וסתמא דתלמודא במס' ערכין (דף ל"ב ע"ב) אזלא רהיטא דש"ס דלא כרבא דהכא דפריך שם מ"ט דמ"ד לא קדשה לע"ל ומדדחיק להמציא לימוד מקרא דנחמי' דכתיב ויעשו שם בני הגולה וכו' ע"ש בסוגיא ולמה שבק האי הקישא דמקיש נחלה למנוחה לומר דטעמא מאן דסבר לא קדשה לע"ל סבר דמנוחה זו שילה ונחלה זו ירושלים והוקשו להדדי אלא דסתמא דתלמודא לית ליה האי הקישא כלל

ועוד מוכח כדעת הרמב"ם מסוגי' דמס' זבחים (דף ק"ד ע"ב) דפליגי ר"י ור"ל בהמעלה קדשים בחוץ בזמן הזה דר"י סבר חייב משום דקדשה לע"ל ור"ל סבר פטור משום דס"ל לא קדשה לע"ל וקאמר שם נימא בפלוגתא דר"א ור"י קא מפלגי ומביא הך דר"א ור"י דעושין קלעים להיכל וכו' ומדחה כמו שמדחה הכא בסוגי' דמס' מגילה ודכ"ע סברי קדשה לע"ל ומר מה דשמיע ליה קאמר ומר מה דשמיע ליה קאמר ע"ש ולמה שבק האי פלוגתא דפליגי תנאי בבתי ערי חומה אי קדשה או לא קדשה דע"כ פליגי תנאי בזה ועיין בתוס' שם בד"ה ר"ל אמר שהקשו התוס' תימא דלא פריך עליו מהנך משניות דפריך בפ"ק דמגילה אר' יצחק ע"ש בתוס'. והנה קושי' התוס' הוא דה"ל להסוגי' שם להביא המשניות שהקשה על ר' יצחק דמפורש במשניות דקדשה לע"ל וקושי' זו ליכא קושי' כל כך דכיון שכבר הביא ממשנה דר' יהושע ס"ל קדשה לע"ל למה ליה להש"ס להביא עוד משניות דס"ל קדשה לע"ל אבל זה קשה דלפי הסוגי' שם דמדחה דכ"ע ס"ל קדשה נשאר קושי' על ר"ל איך סבר לא קדשה ולמה לא הביא האי ברייתא דבתי ערי חומה דס"ל לר"י ב"י לא קדשה כמו שסבר ר"ל אלא ודאי דסוגי' במס' זבחים ס"ל כדעת הרמב"ם לחלק בין קדושת מקדש וירושלים לקדושת שאר א"י וליכא שום תנא דס"ל במקדש לא קדשה ודוק ויש בזה אריכת דברים הרבה

פרק שני

דף כ' ע"ב ולקריאת מגילה הרמב"ם בפ' ג' מהלכות מגילה וחנוכה פסק וז"ל בכל יום ויום משמונת אלו הימים גומרין את ההלל ומברך לפניו אקב"ו לגמור את ההלל בין ביחיד בין בצבור. אע"פ שקריאת הלל מצוה מדברי סופרים מברך עליו כדרך שמברכין על המגילה ועל העירוב שכל ודאי דבריהם מברכין עליו אבל דבר שהוא מדבריהם ועיקר עשייתן מפני הספק כגון מעשר דמאי אין מברכין עליו ולמה מברכין על יו"ט שני והם לא תקנוהו אלא מפני הספק כדי שלא יזלזלו בו עכ"ל הרמב"ם. וכתב הראב"ד א"א זה הטעם לאביי אבל רבא חולק עליו ואומר שאין הטעם לדמאי אלא מפני שרוב ע"ה מעשרין הם אבל ספק אחר אפילו בדרבנן מברכין עליו עכ"ל הראב"ד והנה השגת הראב"ד הוא על פי מה דאיתא במס' שבת (דף כ"ג ע"א) וז"ל הגמ' מאי מברך אשר קב"ו להדליק נר חנוכה והיכן צונו רב אוי' אמר מלא תסור ר' נחמי' אמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך מתיב רב עמרם הדמאי מערבין בו ומשתתפין בו ומברכין עליו ומזמנים עליו ומפרישין אותו ערום ואי אמרת כל מדרבנן בעי ברכה הכא כי ערום היכי מברך והא בעינן והי' מחניך קדוש וליכא אמר אביי ודאי דבריהם בעי ברכה ספק דבריהם לא בעי ברכה והא יו"ט שני דספק דבריהם הוא ובעי ברכה התם כי היכי דלא לזלזלו בי' רבא אמר רוב ע"ה מעשרין הן. ופי' רש"י רבא אמר ספק דבריהם בעי ברכה ודמאי אפילו ספק לא הוי אלא חומרא בעלמא דרוב עמי הארץ מעשרין הן עכ"ל. ועל פי זה הוא השגת הראב"ד על הרמב"ם דפסק כאביי וכתב טעמא דדמאי משום ספק דבריהם הוא וטעמא דיו"ט שני משום דלא לזלזולי בי' ולרבא לא צריך לזה כי יש טעם אחר בדמאי הואיל ורוב ע"ה מעשרין

ונ"ל להסיר תלונת הראב"ד מעל הרמב"ם דגם רבא סובר דספק דבריהם לא בעי ברכה אך לרבא לשטתו לא הוי יו"ט שני ודמאי ספק דבריהם ולכך צריך לטעמא דרוב ע"ה מעשרין הן אמנם הרמב"ם לשטתו אינו סובר בזה כרבא דלית הלכתא כוותי' שפיר פסק כאביי דדמאי ויו"ט שני ספק דבריהם הוא

דהנה כבר נודע דעת הרמב"ם בפ' ט' מהלכות טומאת מת הלכה י"ב כתב דכל הספיקות בין בטומאות בין במאכלות אסורות בין בעריות ושבתות אין להם אלא מדברי סופרים והנה הרשב"א מקשה על הרמב"ם דהלא התורה חייבה אשם תלוי על ספק איסור ואי הוי מותר מן התורה למה מביא אשם תלוי והפרי חדש בסי' ק"י כתב דדבר זה הוא פלוגתא במס' כריתות (דף י"ח) דרב אסי שם סובר דחתיכה אחת ספק של חלב וספק של שומן חייב אשם תלוי ורב סבר דדוקא בשתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל אחת מהן ואינו יודע איזה אכל חייב אבל בחתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן פטור וקאמר רב נחמן טעמא דרב דשתי חתיכות איקבע איסורא אבל בחתיכה אחת לא איקבע איסורא ועפ"ז כתב הפרי חדש דרב אסי ורב פליגי בהך פלוגתא שבין הרמב"ם והרשב"א דרב אסי סובר דספיקא דאורייתא אסור מן התורה ולכך מביא אשם תלוי גם בחתיכה אחת ספק של חלב אבל רב סובר כדעת הרמב"ם דספק דאורייתא מותר מן התורה ולכך אינו מביא אשם תלוי בחתיכה אחת ספק של חלב דהא מותר מן התורה ובשתי חתיכות דוקא חייב אשם תלוי הואיל ואתחזק איסורא ובזה גם הרמב"ם מודה אם אתחזק איסור ספיקו אסור מן התורה

והנה שם במס' כריתות פליגי אמוראי בטעמא דרב רבא סבר דטעמא דרב דפוטר בחתיכה אחת הואיל וכתב גבי אשם תלוי ועשה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה וידע ואשם וקרינן מצות לשון רבים דהיינו אחת מתוך שתים והוא חתיכה משתי חתיכות ור' זירא סבר דטעמא דרב הוא דשתי חתיכות אפשר לברר איסורא דאם יבוא בקי ויאמר על החתיכה הישארת מה היא אי חלב אי שומן אז יוודע לו אם עשה איסור בודאי ולכך מביא אשם תלוי להגן עליו עד שיברר האיסור ויוודע לו אבל חתיכה אחת אי אפשר לברר איסורו ולכך פטור מאשם תלוי ורב נחמן אמר טעמא דרב חתיכה אחת לא איקבע איסורא שתי חתיכות איקבע איסורא וקאמר בגמ' מאי איכא בין איקבע איסורא לשאי אפשר לברר איסורא וקאמר הגמ' איכא בינייהו כגון שהי' לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ובא נכרי ואכל אחת מהן ואח"כ בא ישראל ואכל את השני' לרבא פטור דליכא מצות דבעידנא דאכל ישראל לא הי' כי אם חתיכה אחת ולר' זירא ג"כ פטור דאי אפשר לברר איסורא דכבר נאכלו שניהם אבל לרב נחמן חייב דאיקבע איסורא דהא הי' חתיכה אחת של חלב עד כאן הגמ'

ומעתה אני אומר כיון דלרבא פוטר רב גם היכא דאיקבע איסורא אי ליכא מצות א"כ ליכא למימר דרב סובר דספיקא דאורייתא מותר מן התורה דהא רב פוטר אף דאיקבע איסורא אם בא נכרי ואכל את הראשונה. ובזה בודאי ספיקו אסור מן התורה לכ"ע אף לדעת הרמב"ם. וא"כ רב אסי ורב פליגי רק בדרש הקרא דמצות אבל [ואולי צ"ל קשה] בזה כיון דרב אסי בודאי סובר דספיקו דאורייתא אסור מן התורה דהא רב אסי מחייב אשם תלוי אף בחתיכה אחת א"כ מנ"ל דרב פליג בזה על רב אסי דהא טעמא דרב הוא משום דכתיב מצות וא"כ לרבא לכ"ע ספיקו דאורייתא אסור מן התורה דכיון דלרב אסי בודאי ספיקו דאורייתא אסור מן התורה דהא מחייב בחתיכה אחת ולא מצינו מי שחולק עליו בזה דטעמא דרב הוא משום גזירת הכתוב דמצות אמנם אעפ"כ דברי הפרי חדש נכונים לרב