צל"ח סדר מועד קעב

לאחר ממוספי שבת. אבל לא משתי הלחם והקרב עמו משום דתדיר קודם. ואבא שאול סובר חיובא דיומא עדיף וקדמי גם שתי הלחם והקרב עמו לבזיכין. ובעומר דאיכא תרתי שעומר וקרב עמו חיובא דיומא. ועומר מקודש ג"כ לכן הוא קדים לבזיכין אפילו לת"ק. אלא דאכתי איכא למימר לעולם מטעם בזיכין קדמי. והא דנקט שתי הלחם ולא נקט עומר היא גופא קמ"ל דשתי הלחם מתחלק לכל המשמורות וכו' אלא דקשיא כיון דכבר תנן דלחה"פ מתחלק לכולם ק"ו לשתי הלחם. אלא דאיכא למימר דלחה"פ הואיל ותקינו רבנן בחל בסמוך לחג שיתחלק לכלם כדי שיהיו רגילים לבא ממילא אי אפשר שיהי' עיקר הרגל גרוע מהטפל והוצרכו לתקן גם בשבת שבתוך הרגל. והוה אמינא באמת שלחה"פ מדרבנן הוא. ובשתי הלחם דלא משכחת להו בשבת שסמוך לרגל רק ברגל עצמו. ואז בלא"ה באים כל המשמורות משום קרבנות הרגל. הוה אמינא דלא שייך לכל המשמורות. לכך הוכרח לפרש במתני' גם שתי הלחם. ובשביל זה נקט התנא דינו בב' הלחם ולא בעומר. ולעולם שהטעם בשביל בזיכין קודמין למוספין אלא דקשה למאי הלכתא נקט התנא ברישא באימורי הרגלים ובלחה""פ והרי פירש לחה"פ בברייתא בסיפא הילך מצה וניתני ברישא אימורי הרגלים לחוד. אלא מדנקט לחה"פ ברישא למימר דומיא דאימורי הרגלים שהוא מן התורה לכל המשמורות וא"כ אי הוה נקט ברישא הילך חטים הילך שעורים דהיינו העומר מ"מ מדנקט ברישא בלחה"פ אצל אימורי הרגלים שהוא מיותר. שהרי פירש בסיפא הילך חטים הוה ידעינן שהוא מה"ת. וממילא ק"ו לשתי הלחם. והדרא קושיא לדוכתא אי ס"ד שהטעם משום בזיכין קודמים למוספים. ניתני רבותא שאפילו לעומר שהוא מקודש וחיובא דיומא קדמי לה"פ. ק' ו לשתי הלחם, אלא ודאי דסבר תנא דידן מוספין של שבת קדמי לבזיכין. אלא דלשתי הלחם והקרב עמהם קדמי לחה"פ ובזיכין משום תדיר אבל עומר שהוא תרתי למעליותא דהיינו מקודש וחיובא דיומא. אין מעלת תדיר מכריע הני תרתי. לכך לא נקט עומר ושפיר קשיא לרב דאמר סוכה ואח' זמן

אלא דאכתי איכא למימר לעולם לחה"פ הטעם מדרבנן משום שתיקנו בשבת שלפני הרגל. ממילא תיקנו ג"כ בתוך הרגל. ורישא אצטריך למימר שבג' פרקים בשנה הדין כן. דאי משום סיפא דהוה נקט הילך מצה בעצרת או בפסח. לא הוה מוכח בסוכות. והוא ע"פ שכתב רש"י בפסחים (דף נ"ח ע"ב) בד"ה בשני בשבת וכו' דלא בד"ו פסח ולא מלתא היא שהרי על הראי' היו מקדשין. והתוס' שם בד"ה כאלו חל וכו' הקשו על רש"י שגם בזמן הבית היו נזהרין שלא יבואו תרי שבי בהדי הדדי. ומביאין ראי' מדמוקי בהחליל (דף נ"ד) הך דחלבי שבת קריבין ביו"כ כאחרים ע"ש. ואני אומר שגם רש"י לא נעלם ממנו זה והיו נזהרין להרחיק יוה"כ משבת אבל מה שפסח אינו מקלע בימי בד"ו עיקר הטעם משום תשרי שכשיבא פסח בימי בד"ו. יבוא תשרי באד"ו. וזהו לדידן שחדשי הקיץ קבועים ע"פ הקביעות אבל לדידהו שלא היו החדשים ע"פ הקביעות. לא היו משגיחין בימי פסח כלל אימת מיקלע. וזהו פשוט דלא בד"ו פסח עיקר הטעם משום תשרי אף מה שלא מיקלע ביום ו' שהרי אנן לא משגיחינן בירקא שהרי מיקלע לדידן פסח ביום א'. ועיין במס' ר"ה (דף כ' ע"א): **הגהת נכד המחבר וכ"כ בלחם משנה פ"א מתמידין ה"ז וע' צל"ח פסחי' (דף נ"ח ע"ב) ע"ד רש"י

** יצא מדברינו דלרש"י אף שפסח מיקלע ביום א' או ביום ו' מ"מ סוכות לא מיקלע לא ביום ו' ולא ביום א' משום יוה"כ ומשום ערבה כנודע. וא"כ הוה אמינא בשלמא פסח ועצרת דמשכחת בהו שבת הסמוך לחג לפניו או לאחריו והוצרכו לתקן אז שיהי' לחה"פ מתחלק לכל המשמרות שיהיו רגילין לבא. ממילא תיקנו כן גם בשבת שבתוך הרגל שלא יהי' טפל עדיף מעיקר אבל בסוכות דלא משכחת שבת הסמוך לרגל לא לפניו ולא לאחריו. שהרי לא מיקלע באד""ו למה יתקנו בתוך הרגל. לכך קמ"ל בכל ג' פרקים בשנה היו שוים בלחה"פ אפילו בסוכות הואיל ותקינו כן בפסח ועצרת תיקנו כן גם בסוכות. ולעולם שהוא מדרבנן. ולא הוה ידעינן שתי הלחם כלל. לכך נקט התנא הילך מצה הילך חמץ. ולעולם שהטעם משום בזיכין קדמו למוספין ולא קשי' לרב. ולעיל (דף נ"ד ע"ב) דקאמר ומי דחינן והא תנן חלבי שבת קריבין ביוה"כ ואמר ר"ז כי הוינן בי רב בבבל הוה אמר הא דתני' יוה"כ שחל בע"ש וכו' ד"ה היא כי סלקת להתם וכו' לא קשיא הא רבנן הא אחרים וכו' עיין שם בסוגי' ולכאורה הך ואמר ר"ז מיותר שכבר מתוקמא הקושיא ממה דתנן חלבי שבת קריבין ביוה"כ אלמא דמיקלעי בהדי הדדי. ואמנם נלענ"ד שטעמו שגם הוא הי' יודע דאיכא למימר הא מני אחרים היא. לכך מביא דברי רב שאמר דברי הכל היא. ופשטן של הדברים דכ"ע היינו כולא עלמא ממש. וא"כ גם רבנן דפליגי על אחרים סברי דלא דחינן ליה. ומקשה שפיר והתרצן נדחק לומר הא אחרים וכו' ודכ"ע דאמר רב כוונתו בין ר' ישמעאל בין ר"ע ומעתה אני אומר שתחלת הסוגיי' בכאן בסוכה ואח' זמן שהקשה על רב ממשנתינו ומוקי לדרב כתנאי אזיל בסברת המקשה שם לעיל (דף נ"ד ע"ב) דלרב אפילו לרבנן דאחרים לא דחינן ליה ומיקלע סוכות שפיר בע"ש. וא"כ גם בסוכות משכחת לה יו"ט הסמוך לשבת מלפניו או מאחריו כמו בפסח ועצרת ולא תוצרך לומר ברישא לחה"פ שהרי מסיפא שמעת לה דאמר הילך מצה וכן לענין העומר אי הוה נקט הילך חטים וא"כ ברישא מיותר לומר שהוא דאורייתא וא"כ ק"ו לשתי הלחם ושפיר קשה למה נקט התנא שתי הלחם ולא נקט עומר בפסח אי ה"ד שהטעם משום בזיכין קודמין. אלא ודאי שהטעם משום דתדיר עדיף מחיובא דיומא וכנ"ל והמסקנא דמסיק והלכתא סוכה ואח"כ זמן. היינו לדידן דלרבנן דחינן ליה ולא מיקלע סוכות באד"ו ולא משכחת סוכות יו""ט הסמוך לשבת. ושפיר יש לומר טמאה דמתני' משום בזיכין קודמין למוספין ולעולם חיובא דיומא עדיף מתדיר. ואין אנו אחראין להדוחק של התוס' בד"ה והלכתא ודוק

אלא שעל עיקר הבנין שבניתי על מה דלא נקט במשנה בעומר ובלה""פ אם חל יום שני של פסח בשבת איזה מהם קדים אני תוהה לפי שהעומר הי' קמח ולמה חזי בשבת. ולא הי' מתתלק עד הלילה. והלחה"פ מתחלק ביום השבת עצמו. ופשיטא שהם קדמי. בשלמא שתי הלחם עם לחה"פ שניהם חזיין לכהנים ביום השבת עצמו. משא"כ בעומר. ואף שלפי מה שכתבתי אין הספק בהחלוקה אלא בעיקר ההקרבה אם ב' בזיכין של לחה"פ קרבי קודם לכבשי עצרת שהם מתירים שתי הלחם. וספק זה איתא בעומר ג"כ אם שני בזיכין קדמי לקומץ העומר. משום שהם תדיר. או קמיצת העומר קדים משום חיובא דיומא מ"מ כיון דלא הוה מצי למיתני הילך לחה"פ והילך עומר אלא הוה נקט דין ההקרבה ולא דין החלוקה. א"כ לא שמעינן מסיפא שיש לכל המשמרות חלק בלחה"פ ואצטריך למיתני ברישא שכל המשמרות שוין בלחה"פ. ולעולם שהוא רק תקנתא דרבנן. ולא הוה ידעינן שכל המשמורות שוין בשתי הלחם ועוד גם לענין הקרבה ודאי עומר קדים לבזיכי לחה"פ. לפי שהעומר מתיר החדש. וצריך להקדימו בכל האפשרי. אבל שתי הלחם אף שגם הם מתירים מנחה מן החדש למקדש. מ"מ כשחל בשבת אינו נחוץ שאין כאן נדרים ונדבות שיביא מנחה למקדש. ואיכא למימר לענין אכילה ודאי לחה"פ קדמי לעומר אפילו לאבא שאול. כיון שזה חטים וזה שעורים. וכדאמרינן בברכות לענין ברכה כל המוקדם בפסוק קודם לברכה

דף נ"ו ע"א בתוס' ד"ה והלכתא וכו' אי נמי חשיב נמי לחה"פ חובת היום אע"פ שהם משבת שעברה עכ"ל. הנה הדבר יפלא דא"כ למה נצרך למימר תנאי היא ולאוקמי נפשי' כאבא שאול ולא כת"ק ולא כסתם משנה כיון שיש בידו לומר דשאני לה"פ שגם הם חובת היום

ונלע"ד דלכאורה דברי התוס' צריכין הבנה דלמה חשיב לה"פ חובת היום אי משום שנחלקו בהיום א"כ גם זמן שאומרים בליל חג הסוכות יחשב חובת היום שהרי אומרים אותו היום בחג הסוכות ונראה כונתן דבשלמא לה"פ על כרחינו צריכין להתחלק היום שאין בידינו לא להקדים ולא לאחר והיום הגיע זמנן להתחלק משא"כ זמן דרגל הלא אם עשה סוכה קודם