צל"ח סדר מועד קעא

באמצע סוגיא דרב אחא. ומתחלה הוה ליה לאסוקי כל הנך מיתבי ואח"כ לפלפל על הך פיסקא ואין מוסיפין. ועוד לעיל כדמקשה על רב אחא דליתני ר"ה שחל בשבת הוה ליה לשנויי מידי דליתא בכל שנה לא קתני וגם קושיית התוס' בד"ה אי משום ע"פ לאו שיורא הוא שהקשו תימא רבה. וכי יעמידנה כר"י כדי להקשות

ונראה דמה דלא משני לעיל מלתא דליתא בכל שנה לא קחשיב. משום דעל דבר שיש בו חידוש לא שייך לתרץ כך. שהרי דבר זה דר"ה שחל בשבת יש בו חידוש שתוקעין על כל מוסף. אלא דלפ"ז קשה שאין לשנות תני ושייר דתני ושייר שייך לשנות משום דאטו תנא כרוכלא ליחשב ותנא חדא והה"ד לאידך אבל דבר שיש בו חידוש שלא שמעינן מהך דתנן לא שייך למימר שיירי'. אלא דזה החידוש ממילא ידעינן שהרי ע"פ ודאי שיירי'. וקשה מאי שייר דהאי שייר. וצ"ל ר"ה שחל בשבת וא"כ ממילא שמעינן לה. וע"ז מקשה אי משום ע"פ לאו שיורא היא דאיכא למימר ר"י היא. וא"כ ממילא אף דאתי' כרבנן לא הוה ליה לשייר ר"ה שחל בשבת שיש בו חידוש דין וממילא לא שמעינן שהרי כשיוקשה לן על ע"פ מה שייר נימא ר"י היא וע"ז מתרץ דגם לר"י עכ"פ שיירי' לע"פ שחל בע"ש וכו' וא"כ ממ"נ יוקשה לן על ע"פ מה שייר דהאי שייר ונצטרך למימר שייר ר"ח שחל בשבת. וממילא שמעינן דרב אחא אלא דקשיא איך משני לקמן מלתא דליתא בכל שנה הרי אם ניתני ע"פ שחל בשבת ממ"נ נדע חידוש שאם נימא ואין מוסיפין על נ"א. נדע שהלכה כר"י. ואם ניתני ואין מוסיפין על נ"ז נדע כרבנן. וממ"נ נדע חידוש הלכה כדברי מי. וא"כ בדבר שיש בו חידוש לא שייך לתרץ מה דליתא בכל שנה לא חשיב מדלא משני לעיל כן בר"ה שחל בשבת וכו'. ונלע"ד שכבר שמעינן דהלכה כר"י דאי כרבנן קשה מדוע לא חשיב בארבעים ושמונה ע"פ וליכא למימר שייר דמה שייר דהאי שייר. וליכא למימר שייר ר"ה שחל בשבת שהרי כבר מוכח דמה דליתא בכל שנה לא חשיב ולא הוי שיור אלא ודאי כר"י וא"כ ע"פ שחל בע"ש לאו שיורא הוא דמה דליתא בכל שנה לא חשיב

אלא דלפי זה שוב לא שמעינן דר"ה שחל בשבת תוקעין על כל מוסף. והא דלא חשיב ע"פ שחל בשבת הוא משום דליתא בכל שנה. וא"כ הוה ליה למיתני ר"ה שחל בשבת דבדבר חידוש לא שייך תני ושייר. ולכן נלענ"ד דבאמת גם בדבר חידוש שייך למימר מה דליתא בכל שנה לא חשיב. והא דלא משני לעיל כן הוא משום דלעיל ידע גם מהנך ברייתות דלמסקנא דקאי רב אחא בתיובתא אלא דלכאורה רב אחא מתניתא אייתי בידי'. ואיך שייך לאתובי מברייתא כיון דיש לו ברייתא דמסייע ליה אלא דהך דינא שתוקעין על כל מוסף אינו מפורש בברייתא שלו אלא דאיהו מפרש לה הכי. ובאמת יש לפרש בענין אחר כדמסיק לבסוף ולכן רצה להוכיח דינו של רב אחא ממשנתינו כדי שלא יהי' עוד שום תיובתא משום ברייתא ולכן משני תני ושייר וגם שייר ע"פ עכ"פ בין לרבנן ובין לר"י דלרבנן שייר ע"פ של כל השנים. ולר"י שייר ע"פ שחל בע"ש. וא"כ קשה מה שייר דהאי שייר וצ"ל ר"ה שחל בשבת וממילא מוכח דינו של רב אחא והמקשה התחכם לסתור ראייתו והקשה על פיסקא דאין מוסיפין והא איכא ע"פ שחל בשבת. וע"כ צ"ל מה דליתא בכל שנה לא קחשיב וא"כ אין סיוע לרב אחא כלל ממשנתינו משום דמשנתינו איכא לאוקמי כר"י וממילא לא שיירי לע"פ כלל דע"פ שחל בע"ש ליתא בכל שנה. ושפיר הקשה אח"כ מיתבי מהנך ברייתות לרב אחא כיון דלית לי' סייעתא ממשנתינו ודו"ק

שם ע"ב ומי דחינן התנן חלבי שבת קרבין ביוה"כ וא"ר זירא כי הוינן בי רב מבבל הוה אמר הא דתני' יו"כ שחל וכו'. הנה כל רואה ישתומם דהך מימרא דר"ז הוא מיותר וכבר הוכיח דלא דחינן מדתנן חלבי שבת קריבים ביוה"כ. ואף שראיתי גירסא ותו הא דאמר ר"ז וא"כ זו קושיא נוספת היא. מ"מ גם לזה מימרא דר"ז מיותר. ודי בהביאו הא דתני' יוה"כ שחל להיות ע"ש לא היו תוקעין. וא"כ מוכח דלא דחינן ונראה דכל דחיי' שאנו דוחין הקביעות ממקומו הכל מדרבנן ואומר אני אף שהב"ד עושים כל הפעולות גם בזמן הראוי לקיים דחיות הללו, מ"מ אם העדים לא קבלו איום ועמדו בעדותן לא הי' אפשר לשנות עדותן. וכמבואר ברמב"ם ה' קידוש החודש אלא שלא היה שכיח לפי שהב"ד היו מתאמצין מאד בדבר אבל עכ"פ הרחוקים היו צריכין בזמן הראי' לחוש אולי עמדו העדים במאמרם והיו צריכים לעשות ב' ימים מספק. והנה בזמן הראי' היו צריכין לעשות גם יוה"כ ב' ימים מספק דלדידן דבקיאינן רק שמנהג אבותינו בידינו ביוה"כ לא מחמרינן ועיין כ"ז בבית יוסף א"ח סי' תרכ"ד. ולפי זה אין קושיא ממשנה דחלבי שבת דהיינו פלוגתא דר"י ור"ע בשבת (דף קי"ד) ושם בקרא פליגי ועיקר פלוגתתן לידע אם נדרים ונדבות קרבין ביו"ט ומן התורה ודאי שיש שבת ויוה"כ סמוכין. אבל במשנתינו שפיר קתני ע"ש בתוך החג בכל שנה לפי שאם מקלע יו"ט הראשון בע"ש דחינן ליה וכן ברייתא דיוה"כ שחל בע"ש לא היו תוקעין. הוה אמינא בגולה איירי והם צריכין לחוש. אבל במקדש לא איקלע. אבל השתא דמסיק ליתקע. כדי שנדע שחלבי שבת קרבים ביוה"כ. וא"כ במקדש איירי ומקשה שפיר. לכן הוצרך להביא מימרא דר"ז דמסיק דר"ע הוא דלר"י היו תוקעין כדי שנדע שחלבי שבת קרבין ביוה"כ וק"ל

דף נ"ה ע"ב משנה בעצרת אומר לו הילך מצה הילך חמץ. הנה כוונת המשנה בזה להורות ב' חדושים הא' שאין חולקין מנחה כנגד מנחה. והב' שמקדימין לחה"פ שהוא תדיר לב' הלחם אף שהוא חיובא דיומא והנה כל ב' חדושים הללו היה יכול להשמיענו בעומר שחל יום ב' של פסח בשבת שאומרים לו הילך חטים הילך שעורים. וא"כ למה שבקה המשנה יו"ט של פסח ונקטה עצרת. וראיתי במ"ל פ"ד מכלי המקדש תמה על הרמב"ם שהזכיר דין שתי הלחם שמתחלק לכל המשמורות ולא הזכיר דין עומר. וכתב שעל המשנה לא קשי' כיון שהזכירה אימורי הרגלים. לא הוצרכה להזכיר העומר שהוא בכלל והא דהזכירה דין ב' הלחם הוא רק להזכיר שחולקין בפ"ע ואין חולקין מנחה כנגד מנחה. וכן להורות איזה מהם קדום. אבל הרמב"ם שהשמיט כל זה והזכיר רק גוף הדין ששתי הלחם נחלק לכל המשמורות הי' לו להזכיר גם העומר ולמה שבקה המשנה עומר שהוא בפסח ונקטה ב' הלחם שהיא בעצרת

לכן נלענ"ד דדבר זה עצמו ששתי הלחם מתחלק לכל המשמורות יש בו חידוש דין. ואינו נכלל בכלל אימורי הרגלים. דזה דוקא במה שיש בו עבודה לגבוה. אבל בשתי הלחם אין שום עבודה והקרבה בגופו רק בקרב עמהם. לכן נקטה המשנה דין ב' הלחם. ומעתה גם רק הרמב"ם לא קשה שבעומר אין שום חידוש שהרי הקומץ קרב עי"ג המזבח. אלא דלפ"ז קשה לה"פ באמת מנ"ל שהוא לכל המשמורות. ואי משום דכתיב חלק כחלק יאכלו. דלמא לשתי הלחם אצטריך. ואפשר דלשתי הלחם א"צ קרא כיון שהוא זקוק לכבשים לתנופה מקרי קרב עמו. וכי היכי דבלחמי תודה כתיב לכהן הזורק דם השלמים לו יהי'. הרי שבזריקת הדם שלמי תודה זוכה בלחם. הכי נמי כיון דכל המשמורות זוכין בהקרבת שלמי עצרת. ממילא זוכים בשתי הלחם. וע"כ קרא ללחם הפנים אתי. אבל מ"מ כבר יש בשתי הלחם רבותא יותר מעומר להכי נקט התנא דין שלו בכל לחם

ולתרץ דברי המשנה למלך שלא הקשה על המשנה נלע"ד דאולי בעומר מודה התנא דמתניתין דעומר קדים ללחה""פ דעומר הוא חיובא דיומא ומקודש שהרי ממנו עצמו קרב ע"ג המזבח. וזה עדיף מתדיר לחוד. משא"כ שתי הלחם שאינו מקודש יותר מלחה"פ. שגם משתי הלחם אינו קרב ע"ג המזבח רק מהקרב עמו. וזהו ג"כ בלחה"פ דקרבי ב' בזיכין. ובזה נלע"ד לתרץ סוגי' דגמרא דקשה לרב דאמר סוכה ואח"כ זמן ממתני' דקתני הילך מצה וכו'. דלמא להכי סבר במתני' הילך מצה. משום דקסבר בזיכין קודמין למוספין וא"כ חלוקת לחה"פ זמנו קודם לשתי הלחם שאינן ניתרין אלא בזריקת דם שלמים. והמה זמנם אחר המוספין דהא ודאי דמוספי שבת שהם חיוב דיומא וגם הדיר בודאי קודמין אלא דאי ס"ד דסבר תנא דידן טעם זה א"כ "כ זה שייך גם בעומר דמה בכך שהעומר מקודש והרי אכתי זמן לחה"פ קדים. אלא ודאי דסבר תנא דידן מוספין קודמין דביום דכתיב בבזיכין לאחר וסובר דדוקא