צל"ח סדר מועד קע

ולכאורה לשון אי הכי אינו מדוקדק ובלא"ה הו"ל להקשות על ר' יוחנן מ"ש שמיני של חג משביעי של פסח. ולפי מ"ש ניחא דבל"ז היה סבור דלרבנן חלוק בכל הדברים שהי' סובר כפי' הריטב"א. וא"כ ליכא למפרך שביעי של פסח נמי משום דשביעי אף שחלוק באכילת מצה. מ"מ אינו חלוק באיסור חמץ. אבל עכשיו שהמציא ר' לוי דלא בעינן חלוק בכל הדברים. הקשה שפיר אי הכי שביעי נמי

והנה רצה להביא סייעתא לר' לוי ודחה הסיוע ומסיק מה הוה עלה. אם הפירוש רגל הוא כפי' הריטב"א איכא למימר דר' יוחנן אמר דווקא אליבא דרבנן. אבל אם הפירוש הוא כרש"י או כר"ת אבל לענין תשלומין אין חילוק בין שמיני לשלפניו ומאן דלא חזי בראשון גם בשמיני אינו מביא. א"כ לא בעינן חלוק בכל הדברים. ומינה דאפילו לר' יהודה אומרים זמן. ובזה חלקו רב ששת ורב נחמן דר"ש סובר כפירושו של הריטב"א. א"כ איכא למימר דדוקא לרבנן אמר ר' יוחנן שאומרים זמן דבעינן חלוק בכל הדברים אבל לר"י אינו אומר זמן. ור"נ ס"ל דלא כריטב"א אלא כרש"י או כר"ת ולכך גם לר' יהודה א"ר יוחנן דאומרים זמן. וכבר כתבתי דליכא לאתובי על רב ששת מברייתא לפז"ר קש"ב דאיהו מוקים לה כרבנן. ואמנם כ"ז אי אמרינן כולהו תשלומין דראשון וכדס"ל לר' יוחנן שם בחגיגה אבל אי נימא כרב אושעיא שם בחגיגה דכולהו תשלומין זה לזה אף מאן דלא חזי בראשון מביא בכולהו. א"כ אין שמיני חלוק כלל בתשלומין מכולהו. ולר' אושעיא ודאי אין חילוק באמירת זמן בין רבנן לר' יהודה ולדידי' כיון דתנינן בברייתא דפז"ר קש"ב דאומרים זמן שוב אין חילוק בין רבנן לר' יהודה וא"כ רב ששת ע"כ דבתשלומין ס"ל כר' יוחנן בחגיגה דכולהו תשלומין דראשון. וס"ל כפירוש הריטב"א. אבל אי הוה ס"ל לרב ששת לדינא כרב אושעיא. א"כ ודאי דהך ברייתא דפז"ר קש"ב היא תיובתא לרב ששת

ובזה תירצתי קושיית הכ"מ בפ"א מחגיגה הל' ד' שכתב הרמב"ם וכולהו תשלומין דראשון. וכתב הכ"מ ומ"ש וכולהו תשלומין דראשון פסק כר' יוחנן לגבי ר' אושעיא. ויש לתמוה דר"א גדול מר' יוחנן ורבו הוה. ולפי מ"ש גם רב ששת סבר כר' יוחנן. אלא דחזינן שהרמב"ם פ"ב מחגיגה הל' ה' פסק מי שהיה חגר בראשון או סומא ונתרפא בשני פטור מן הראי' ומן החגיגה שביום חובתו הי' פטור שכל ימות החג המה תשלומין דראשון עכ"ל. והרי לא חילק בין שמיני לשאר ימים והרי לפירושו נחלקו בו רב ששת ורב נאמן. דר"ש סובר כפי' הריטב"א והלכה כרב ששת באיסורא והו"ל לפסוק כרב ששת. ואמנם לפי מ"ש בפירוש דברי ר' לוי בר חמא שאמר שחלוק בשלשה דברים ולמעוטי תשלומין וכמו"ש וליכא למימר משום דסבר כר' אושעיא שהרי לפרש דברי ר' יוחנן אמר כן. ור' יוחנן ס"ל כולהו תשלומין דראשון. אלא לאפוקי מפירוש הריטב"א אמר כן וכמ"ש לעיל. וא"כ קמו להו רבי לוי ורב נחמן בחד שיטה נגד רב ששת. ועונים פסקי הרמב"ם על נכון

ומה דאמר תניא כוותי' דר"נ היינו משום דסתם גמרא ג"כ לא ס"ל כפירוש הריטב"א. וממילא ת"כ דרב נחמן. ואפ"ה ליכא תיובתא לרב ששת. דרב ששת לעצמו יכול למימר אנא הפירוש הריטב"א ס"ל

ומדי עסקי בסוגיי' זו אמרתי לרשום מה שקשה לי למה אמר ר' לוי שחלוק בשלשה דברים סוכה ולולב וניסוך המים. ולמה שבקי לערבה שהוא שבעה במקדש ובשמיני ליתא ואפילו אם נימא דסבר מנהג נביאים היא בגבולין ואין לה עיקר כלל בגבולין מ"מ עכ"פ במקדש היא או מקרא דערבי נחל לאבא שאול או הלכה למשה מסיני לרבנן והרי גם ניסוך המים אינו בגבולין כלל רק במקדש ואפ"ה חשיב ליה ר' לוי. א"כ נחשוב גם ערבה

דף מ"ז ע"א והלכתא מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן:

הרמב"ם בפ"ו מה' סוכה הל' י"ג וכן טומטום ואנדרוגינוס לעולם אין מברכין לישב בסוכה מפני שהם חייבין מספק. ואין מברכין מספק וכתב הראב"ד וז"ל ואני רואה מדברי רבא דאמר הטעם לדמאי דמה שאין מברכין מפני שרוב ע"ה מעשרין, הא לאו הכי מספק מברכין מפני שהוא ספק דאורייתא. ומעתה ידעינן בודאי שטומטום ואנדרוגינוס חייבים לברך. ואני אומר דהרמב"ם לשיטתי'. דהא לכאורה דמאי אתחזק איסורא שהרי בודאי הי' טבל וספק עשרו הע"ה ואין ספק מוציא מידי ודאי. וא"כ למה לא יברכו על הדמאי ולכך הוצרך רבא לומר רוב ע"ה מעשרין. ואין מקום להשגת הראב"ד אמנם בפסחים (דף ט' ע"א) איתא ואין ספק מוציא מידי ודאי והא תני' חבר שמת וכו'. והא הכא דודאי טבילי הנך פרי וכו' התם ודאי היא כר"ח כו' חזקה על חבר כו' ואבע"א ספק וספק הוא דלמא מעיקרא אימור לא טבילי כר"א ומכניסה במוץ שלה וכו' ע"ש. ולפ"ז דמאי ספק גמור הוא. אמנם צריך להבין על הנך תרי תירוצי דסתרי אהדדי. מתחלה אמר ודאי הוא. ולבסוף אמר ספק דדלמא לא טביל, ואומר אני שאם אני אומר שאזלינן בכל הדברים אחר שעת מציאתן. א"כ אין כאן שום ספק שמא הכניס במוץ שכיון שהיא עתה נגמרה מלאכתה והן ממורחין. מסתמא כבר הי' כן בכניסתן לבית. ורציתי לומר דהנך תרי תירוצי תליין בפלוגתא דרב ושמואל במס' קדושין (דף ע"ט) קדשה עצמה בדרך וקדשה אבי' בעיר והרי היא בוגרת לפנינו דלרב אזלינן בתר השתא. א"כ גם הכא ליכא ספק שמא הכניסה במוץ שהרי היא ממורחת לפנינו. וצ"ל תירוץ הראשון חזקה על חבר ולשמואל לא אזלינן בתר השתא אמרינן ספק וספק הוא אמנם אחר העיון אין משם ראי' כלל דשם ליכא שום נגד שעת מציאתה וכמ"ש התוס' שם בד"ה ושמואל וכו' דשם ליכא חזקה דנערות. משא"כ הכא יש חזקה שהרי מתחלה היתה במוץ. ואומר אני דזה תלי' בפלוגתא דר"מ ורבנן בנגע בא' בלילה ולמחר מצאו מת דחכמים מטמאין דאזלינן בתר שעת מציאה ואף שמודים רבנן בראוהו חי מבערב היינו משום דאיכא תרי חזקות חזקת חיים של זה וחזקת טהרה של הנוגע אבל בלא ראוהו חי מבערב אף שאכתי איכא חזקת טהרה של המגע לא משגיחין בחד חזקה ואזלינן בתר שעת מציאה והוה ודאי לטמא אף בר"ה. הכי נמי אזלינן בתר שעת מציאה שהיא ממורחת אף שמתחלה ודאי שהיתה במוץ ואמרינן שודאי נתמרחה ונגמרה מלאכתה קודם ראיית פני הבית והוי ודאי טבל. ולר"מ דמטהר ברה"ר ולא אזלינן בתר השתא הוי ספק. וא"כ ב' התירוצים הם חדא לר"מ וחדא לרבנן. והנה הלכה כרבנן וא"כ דמאי יש לו חזקת איסור ולכך צריך רבא לומר רוב ע"ה מעשרין אמנם התוס' במס' נדה (דף ד' ע"א) בד"ה שכל הטומאות כתבו שזה חומרא בעלמא רק לקדשים. וכן כתבו בריש מס' נדה אף לרבנן לא הוה שעת מציאתו כודאי. ואיכא למימר שהראב"ד ס"ל כתוספות. אבל הרמב"ם לשטתו דבפרק י"ח מה' אה"ט הלכה י"ד סתם ופסק בנגע בא' בלילה שטמא אף ברה"ר ומשמע אף לחולין שלא הזכיר שם קדשים אבל דמאי הוי ודאי, ולכך אמר רבא שרוב ע"ה מעשרין לכך פסק שאין מברכין על הספק וק"ל. וגם בלא"ה תמי' לי על הראב"ד. הלא הרמב"ם משוה שם סוכה בשמיני דיתבינן ולא מברכין משום ספק לטומטום ואנדרוגינוס וא"כ ללישנא קמא בסוכה (דף מ"ז ע"א) דלמ"ד שבעה לסוכה ברוכי נמי מברכינן. א"כ להך לישנא ס"ל לרב דגם על ספק מברכין. וקשיא ליה משנה דדמאי. והוצרך רבא שם בשבת (דף כ"ג ע"א) לתרץ דרוב ע"ה מעשרין אבל למסקנא שם בסוכה דיתובי יתבינן ובריכי לא מברכינן. א"כ בלא"ה אתי שפיר משנה דדמאי דאין מברכין על הספק. ולכך גם טומטום ואנדרוגינוס אין מברכין

פרק חמישי

דה נ"ד ע"א וע"ב כי אתא ר' אחא בר חנינא מדרומא כו' הוא תני והוא אמר לה שתוקעין על כל מוסף ומוסף כו' וליתנא נמי ר"ה שחל בשבת וכו' ליתני הא וליתני הא תני ושייר. מאי שייר דהאי שייר שייר ערב הפסח אי משום ע"פ לאו שיורא הא מני ר"י וכו' אלא שייר ע"פ שחל בע"ש. ואין מוסיפין על מ"ח. ולא והא איכא ע"פ שחל בשבת דאי לר"י נ"א ואי לרבנן נ"ז כי קתני מידי דאיתא בכל שנה וכ' מיתבי ר"ח שחל בשבת וכו' (והא מיתבי לעיל ארב אחא קאי עיין רש"י) והדבר נפלא למה הפסיק בהך פיסקא ואין מוסיפין על מ"ח והא איכא ע"פ שחל בשבת שזה קושיא על המשנה