צל"ח סדר מועד טז

שיתסר נינהו דגם פטור ומותר קחשיב ומשני לי' בשלמא בבא דרישא פטור ומותר לא קתני. דוק בדבריו דלא קאמר לא קחשיב כדאמר במסקנא פטורי דלא אתי לידי חיוב חטאת לא קחשיב אלא קאמר לא קתני. והדבר יפלא דהרי תנן במתני' פטורי דרישא שהם פטור ומותר. ונראה משום דהרא"ש והר"ן פירשו דמצד שבת הם מותרים אבל מצד לפני עיור הם פטור אבל אסור. וא"כ הני פטורי דרישא מותר מצד א' ופטור מצד א' דהיינו אבל אסור וא"כ הי' לו לשנות פטור ומותר שלא נטעה בשום פנים. אלא דפטור ומותר לא תנן בשום מקום במשנה. ואיך יפרש התנא שנדע שהם מותר מצד שבת. ולכן שבקינהו ולא עיילינהו במספר וממילא נדע לפי שהם אינם דומיא דשאר פטורי ונדע שהם מותר מצד שבת. ודוק

דף ג' ע"א תוס' ד"ה שניהם פטורים אינו קאי אמתניתין אלא קאי אמאי דאמר פטורי דאתי לידי חיוב חטאת וכו' והקשה הרש"א אמאי לא הקש' באמת אמתניתין. ועיין בדבריו מה שרצה לתרץ והוא דוחק גדול: ונלע"ד דכבר כתבתי במתניתין הא דהתוס' הוכיחו דזה עוקר וזה מניח הי' במשכן הוכחת התוס' היא מקושית המקשה והא איתעבידא מלאכה בינייהו ואי לא היתה במשכן למה יתחייב אבל על המקשה גופי' קשה מנ"ל שהית' במשכן ומקשה לו. ודלמא לא היתה במשכן ולכך שניהם פטורים. וכתבתי שם לתרץ דבהוצאה המפורשת בקרא לא בעינן שהיתה במשכן וכמוש"ש. וא"כ י"ל שקושית המקשן והא איתעבידא מלאכה בינייהו היא על הוצאה למה יהי' פטור אבל על הכנסה ליכא קושיא דבהכנסה כיון דתולדה היא ולדעת התוס' בהזורק אפי' מאי דאיכא סברא בעינן שהיתה במשכן. וא"כ כיון שזה עוקר וזה מניח לא היה במשכן לכן שניהם פטורים אף אם היו חייבים כיוצא בזה בהוצאה ע"ש באורך

ומעתה יתורץ ג"כ קושית הרש"א. והנה יש בידינו לומר דהוצאה המפורשת היא הוצאה הפשוטית שהולך עם חפצו מרה"י לר"ה וב' הוצאות דכתיבי היינו א' עקירה והנחה גמורה וא' בעקירת והנחת גופו כמו"ש למעלה והנך תרי הוצאות לא חשב במשנה לפי שהם פטורים. והנך הוצאות שחושב במשנה ע"י הושטת יד מרשות לרשות תולדות נינהו ולא אבות כיון דלא כתיבי בקרא וכיון דתולדות נינהו בעינן שהי' במשכן וזה עוקר וזה מניח לא היה במשכן וא"כ לא קשה כלל והא איתעבידא מלאכה בינייהו ולכך לא הקשה על המשנה. אבל עכשיו דקאמר פטורי דקאתי לידי חיוב חטאת קחשיב ודלא אתי לא חשיב, וקשה מי דחקך לזה הלא יש בידינו לתרץ כסברת בעה"מ דתרי עקירות דהוצאה דבעה"ב בחד חשבינין וכן ב' הנחות דהכנסה וכן להיפוך בעני. וצריך לומר כמו"ש למעלה בדברי רב מתנא שאין לחשבה בחד משום דקצת מהם הוה במשכן וכמש"ל וא"כ גם זה עוקר וזה מניח הי' במשכן ומקשה שפיר והא איתעבידא וכו'

אלא דקשיא אם הני כולהו תולדות נינהו והאבות לא חשיב רדפשוטות נינהו וא"כ גם בשבועות לא חשיב רק הני וג"כ כולהו תולדות נינהו וקשה דלא הוי דומיא דמראות נגעים דבשלמא על מה דרצה לומר דבשבועות אבות קחשיב תולדות לא קחשיב שהקשו התוס' דלא הוי דומיא דמראות נגעים שיש מהם תולדות שפיר תירצו דתולדות דנגעים שאני דכתיבי בקרא וכמו כן מה שתירצו בשבועות דשאני מראות נגעים דאי אפשר למצוא ב' שהן ד' בענין אחר הכל לא שייך לפי דרכינו דחשיב ביציאות השבת דוקא תולדות ולא אבות והרי אפשר למיחשב אבות ותולדות דבעה"ב לחוד או דעני לחוד הוצאה והכנסה הפשוטים והוצאה והכנסה ע"י פשיטת יד

ולכן נלענ"ד שיש לומר דבבבא בסיום בעל הבית חייב והעני פטור נגמר הפי' של כל הב' שהן ד' בחוץ ובפנים. ומה דשוב תני פשט העני וכו' שניהם פטורים וכן פשט בעה"ב וכו' שניהם פטורים דיני הוצאה והכנסה שונה. אבל לאו פירושא דיציאות השבת הוא. ויציאות השבת שתים שהן ד' הוא הוצאה והכנסה הפשוטית והוא שוה לעני ולעשיר ולא שייך לחלק בה כלל ועוד שתים הוצאה והכנסה ע"י הושטת יד ובזה שייך לחלק בין עני ובין עשיר ואלו הם תולדות: ושתים שהן ד' בפנים ובחוץ אין לפרש עני ועשיר דא"כ שתים שתים למ"ל שהרי השתים הראשונים אין בהם עני ועשיר והל"ל שתים שהן ד' בפנים וד' בחוץ ע"ד קושית הריב"א דרשויות קתני. וגם אין לומר בפנים היינו חיוב קרבן בפנים ובחוץ היינו הפטורים דהרי פטור ומותר לא קחשיב. וזהו מצד הסברא דאין לחשוב פטור ומותר

אמנם נלע"ד עפ"י מה שאמרו לקמן (דף ו ע"ב) הא קמ"ל דהא מהנך דלא מספקא. וכתבו התוס' שם בד"ה הא קמ"ל דלא שייך דאיסי רק לענין סקילה אבל חטאת חייב על כולם. וא"כ י"ל דגם משנתינו קמ"ל דהוצאה מהנך דלא מספקא ואי הוה קתני סתם ב' שהן ד' הוה אמינא דלעולם דהוצאה מהנך דמספקן ומשנתינו לענין חטאת איירי דחייב על כולם לכך קאמר ב' שהן ד' וכולם לחיוב בפנים לענין קרבן וב' שהם ד' בחוץ היינו במזיד שאין כאן קרבן רק סקילה בחוץ דבית הסקילה הי' חוץ לשלש מחנות ומתני' דשבועות ג"כ חשיב אבות ותולדות אלא כיון דלאו עיקר שבת לא תני פנים וחוץ: ולפי זה שפיר נוכל לומר דכל הני דע"י הושטת יד תולדות נינהו וא"כ לא קשיא כלל והא איתעבידא מלאכה בינייהו. משא"כ השתא דאמר פטורי דאתי לידי חיוב חטאת קחשיב א"כ גם זה פירושא דרישא ולא חשיב במשנה הוצאה הפשוטה כלל וגם בשבועות לא חשבה וא"כ הנך הוצאות אבות נינהו ולא בעינן דומיא דמשכן דהנך מפורשים בקרא ושפיר הקשה

ועל דרך זה י"ל נמי מאי דקאמר וליטעמיך שיתסר הויין. וכבר דקדקתי לעיל דאטו בלא"ה לא קשה מדוע לא חשב פטורי דרישא כיון דלא אסיק אדעתי' דהוא פטור ומותר והנה ע"ז י"ל דלא קחשיב אלא הנך חיובי דרישא וכנגדן הפטורים שבצדם אבל בבי דרישא דפטור אבל אסור לא קחשיב כלל כיון דלית בהו חיובא. ושתים שהן ד' הוא ב' לחיוב לבעה"ב וב' לפטור במה שהעני חייב וב' שהם ד' לעני הוא שתים לחיוב וכנגדן ב' לפטור במה שהבעה"ב חייב ואגב דצריך למיחשב החיובים חשיב פטורים שכנגדם. וכן משמע בירושלמי וזה לשונו לא אתינן מתני' אלא פטורי שהוא כנגד חיובא. וא"כ שפיר תמני נינהו אבל לדידך דחשבת הסיפא א"כ רישא פשיטא שיש לחשוב ושיתסר נינהו

בגמ' תני ר' אומר מע"ה בעשותה וכו' אתמר נמי וכו' ובתוס' ד"ה אתמר נמי תימא דמייתי סייעתא משמעתא לברייתא. ונראה במה שיש לדקדק דקאמר העושה כולה וכו' יחיד וכו' והוא כפל לשון. וכבר נדחקו התוס' בזה ע"ש. אבל לענ"ד נראה דבאמת ר' לא אמר רק העושה כולה לחוד והגמ' הוא דמפרש דבריו דהא נוכל לטעות לפרש העושה כולה כו' פי' יחיד שעשה מקצתה פטור אבל שנים שעשאוה חייבים חטאת ולכך מפרש לה הש"ס דהאי העושה מקצתה פי' שנים שעשאוה נמי פטורים וא"כ האי אתמר נמי לאו ארבי קאי רק מדברי גמ' הוא [מבין כתבי תלמידיו]

תוס' ד"ה בעשותה וכו' ונראה לר"י דבמושיט אין זה עוקר וזה מניח אלא המושיט עשה עקירה והנחה וכו' הנה מה שדחקום לזה הוא משום שהוקשה להם דמה בכך שהי' במשכן והרי גם בהוצאה זה עוקר וזה מניח הי' במשכן ואפ"ה פטרי' קרא מדכתיב בעשותה וכן הוקשה להם זה א"י וזה א"י דהוה במשכן ב' נשאו הארון ואפ"ה פטורים. אולם המעיין בדבריהם יראה שדבריהם בדברי הירושלמי דחוקים יותר ואמנם לדידן הפי' בירושלמי בענין אחר. ונקדים דברי התוס' בדף צ"ג ע"א בד"ה חד למעוטי זה עוקר וכו' וזה כתב אות אחת ובא חבירו וכתב אות שני' לא איצטריך קרא וכו'. והנה לכאורה דבריהם תמוהים דפשיטא דזה כתב אות אחת לא צריך קרא דהרי התוס' כתבו מדאיצטריך בעשותה מכלל דזה עוקר וזה מניח הי' במשכן וא"כ לזה עוקר וכו' זה ודאי דאיצטריך מיעוט משום דהוה במשכן אבל זה כותב אות אחת דלא הוה במשכן למה לי קרא למעוטי וצריך לומר כונתם דאטו אנן אשכחן זה עוקר וזה מניח במשכן אלא מכח דאיצטריך קרא אמרינן דהוה במשכן אבל מנ"ל לומר דקרא אתי לזה עוקר וזה מניח ודלמא