צל"ח סדר מועד קסח

לא יתבינן: ורב סובר דזה הוי היכר גמור שאינו עושה לשם מצוה. ולכך יתובי יתבינן

ובזה נוכל להבין מה דקשה לן במה שכתבו התוס' בלולב לא רצו לתקן משום דמוקצה ומינכר שנוהג בו מנהג חול אבל בסוכה פעמים שסוכתו חביבה וכו'. ודבריהם תמוהים דתינח למ"ד לא מברכינן. אבל למ"ד ברוכי מברכינן. א"כ גם סוכה מינכר שנוהג מנהג חול והדרא קושי' לדוכתי' מ"ש סוכה מלולב. אם לא שנאמר דבאמת למ"ד מברכינן גם לולב ניטל ועיקר הסברא של התוס' לתרץ סוגין דעלמא דסוכה יתבינן ולולב אינו ניטל. וזה דוחק ועוד דא"כ הוה ליה לרב למימר שביעי לסוכה ולולב ולכן נלע"ד מתחלה לתרץ קושיי' המג"א על הרב"י בסי' תרנ"א במג"א ס"ק כ"ז וז"ל בטור כתב דווקא אם נטלו לשם מצוה. והקשה הרב ב"י דהא איתא בר"ה (דף כ"ח) דלעבור בזמנו לא בעי כוונה. ולכן סתם פה בשו"ע וכו' ולא ראה מ"ש רבינו ירוחם נ"ג ח"ג דהנ"מ אליבא דמ"ד מצות א"צ כוונה. אבל לדידן דצריך כוונה כמ"ש סי' כ' ס"ד אינו עובר עד שיכוון. ובאליהו רבא סי' ל"ח השיג על המג"א שהרי הרא"ש כתב ר"פ לולב הגזול דאם הוסיף לנוי אינו עובר על בל תוסיף כיון דלא נתכוין אלא לנוי. ואע"ג דבזמנו לא בעי כוונה לבל תוסיף היינו בסתם. אבל אם כיון לנוי וכו' הרי דס"ל להרא"ש דבזמנו לא בעי כוונה לבל תוסיף. אף דהרא"ש ס"ל מצות צריכות כוונה עכ"ל האליהו רבא. ולדידי אוסיפת מיא וכו' שגדלה הפליאה יותר שרבינו ירוחם יחלוק על הרא"ש רבו. ולכן נלענ"ד דאף דאנן קיי"ל מצות צריכות כוונה היינו מצות דאורייתא. אבל מצות דרבנן א"צ כונה וכן הוא במג"א סי' ס' ס"ק ג' ולענ"ד גם במצות דרבנן שייך בל תוסיף אם מוסיף על מה שתקנו חכמים ולולב מיום ראשון ואילך הוא דרבנן א"כ כשם שא"צ כוונה לצאת. כך לעבור בזמנו לא בעי כוונה. ולכן שפיר כתב הרא"ש אף דלעבור בזמנו לא בעי כוונה היינו בסתם משא"כ במכוון לנוי כדי להתיר בכל ימי סוכות. וא"כ הטעם שלא יוסיף לשם מצוה סתמא כתב ומשמע שבכל ימי הסוכות ליכא קפידא במוסיף סתם. ושפיר הקשה הרב"י דבשאר ימים כשם שלצאת לא בעי כוונה הה"ד לעבור בזמנו לא בעי כוונה

ולפ"ז דברי התוס' נכונים דלמ"ד ברוכי נמי מברכינן א"כ לא קפיד על בל תוסיף והיינו משום דלעבור שלא בזמנו בעי כוונה. וכאן אין הכוונה משום שמיני רק משום ספק שביעי כמו בכור. וה"מ סוכה שהיא דאורייתא ובעי כוונה לצאת. לכן לעבור בעי כוונה שלא בזמנו. משא"כ לולב שהיא מדרבנן ולצאת לא בעי כוונה. יכול להיות דס"ל דגם לעבור אפילו שלא בזמנו לא בעי כוונה. ולכך אי אפשר ליטול הלולב בשמיני משום בל תוסיף. משא"כ למ"ד דלא מברכינן על כרחך הטעם לעשות היכר שלא לעבור על בל תוסיף. וא"כ ע"כ דס"ל דלעבור אף שלא בזמנו לא בעי כוונה. וא"כ גם בסוכה עובר. רק הברכה שאינו מברך עושה פעולה שלא לעבור. א"כ לדידי' קשה גם לולב יטול ולא יברך. וע"ז הוכרחו לתרץ משום ניכר מעשה חול

אלא דלפ"ז ע"כ מוכח דטעמא דר' יוחנן דסבר לא מברכינן הוא כדי שיהי' ניכר שלא לעבור על בל תוסיף. א"כ קשה הנך גדולי הדור דאתו מאפר. וכבר כתבתי דלדידהו שלא קיימו עיקר המצוה כלל לא שייך בל תוסיף. אם כן למה לא בירכו אמנם נלענ"ד לאו שהאמת הטעם דמ"ד דלא מברכינן הוא משום בל תוסיף אלא קושטא דמילתא משום דלא לזלזולי בשמיני. וכמו שכתב הר"ן להרי"ף וכל זה לפי תירוץ התוס' דחיישינן לעובדא דחול. אבל התוס' בקושיא דאכתי לא אסקי משום מעשה חול. א"כ על כרחך הטעם שהברכה היכר להציל מחשש בל תוסיף. שפיר הקשו מלולב אלא דקשיא למה להתוס' לשנויי דלולב משום מוקצה. כיון שעל כרחך למסקנא הברכה דלא מברכינן הוא משום היכר דלא לזלזולי בשמיני. א"כ לולב יש לומר הטעם משום בל תוסיף דמצות דרבנן דלצאת לא בעי כוונה גם לעבור שלא בזמנו לא בעי כוונה יש לומר דא"כ יהי' הסוגיא דעלמא דלא כרבא דהרי רבא סבר בר"ה דלצאת לא בעי כוונה. ואפ"ה סבר דלעבור שלא בזמנו בעי כוונה

עוד נלע"ד לתרץ כוונת התוס' דלמ"ד ברוכי נמי מברכינן בלא"ה לא קשה מלולב. דהא צריכין אנחנו מעיקרא דדינא פירכא. ומה ענין לולב אצל סוכה סוכה דאורייתא וספיקא להחמיר. ולכך שמיני ספק שביעי יתבינן. ולולב בשאר ימים חוץ מראשון הוא דרבנן ולכך ספיקו להקל ובשביעי ספק שמיני פטור מלולב. אמנם כוונת התוס' עפ"י מה דאמרינן בבמה מדליקין דעל ודאי דרבנן מברכינן ועל ספק לא מברכינן והא דמברכין על יו"ט שני הוא דלא לזלזולי ביה וא"כ הקשו התוס' דגם לולב יטול דאל"כ ילזלו למחר ביום טוב שני. אך זה הוא לאביי שם בבמה מדליקין אבל רבא סבר דגם ספק מברכין והא דאין מברכין על הדמאי. היינו משום דרובה מעשרין. ולרבא א"צ כלל לסברא דלא לזלזולי בי'

והנה הרמב"ם פסק הטעם דלא לזלזולי עיין בפ"ב מה' חנוכה ותמהו עליו דשביק רבא ועביד וכן פסק בפ"ב דמילה דאנדרוגינוס אין מברכין על מילתו והשיב הוא בעצמו לחכמי לוניל שראי' שלו הוא מסוגי' דשמעתין דיתובי מיתבינו ברוכי לא מברכינן אף שהוא ספק דאורייתא אלמא דעל ספק אין מברכין ולכך צריך לומר הטעם ביו"ט שני משום דלא לזלזולי וא"כ לפ"ז ללישנא קמא דאמר ברוכי מברכינן ולמר לא מברכינן הוא עצמו פלוגתא דאביי ורבא אם מברכין על הספק. וא"כ מ"ד מברכינן הוא כרבא ולדידי' ע"פ דין צריך לברך על יום טוב שני שהרי הוא ספק דאורייתא היום י"ט. ואצ"ל הטעם כלל משום זלזול וא"כ ליכא קושי' כלל מלולב. דלולב הוא דרבנן וספיקו לקולא אבל מ"ד לא מברכינן א"כ צ"ל כאביי דעל ספק לא מברכינן. וא"כ למה מברכינן ומקדשין ביו"ט שני וצ"ל דלא לזלזולי בי' ולדידי' שפיר הקשו התוס' דגם לולב יטול דלא לזלזולי בי' ביו"ט שני למחרתו ותירצו דחששו ג"כ על זלזול היום הזה שיזלזלו בשמיני עצרת

עוד נוכל לתרץ קושיית הריטב"א שהקשה אפשר דלא יתבינן והא הוה ספק דאורייתא ונוכל לומר דהכך תרי לישני פליגי בפלוגתא דהרמב"ם והרשב"א במה דקיי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא אם הוא מן התורה או דרבנן ולישנא קמא סבר כרשב"א. וא"כ יתובי ודאי יתבינן דהא מדאורייתא חייב למיתב מספיקא. ומשום שלא יזלזל בשמיני לא נבטל חיוב דאורייתא רק פליגי בברוכי שהברכה מדרבנן וסבר ר' יוחנן דלא לזלזל בח' עקרו חכמים ברכת הסוכה והם אמרו לברוכי על הסוכה. והם אמרו שלא לברך בספק שמיני. ולישנא בתרא סבר כרמב"ם ולכך ברוכי ודאי לא מברכינן דע"כ לא פליגי לעיל שמואל ור' יוחנן (בד' מ"ה ע"ב) אלא בדאורייתא ולא מפסקו לילות מימים אי נמי בדרבנן ומפסקי לילות מימים. אבל בדרבנן ולא מפסקו לילות מימים לכ"ע לא מברכינן. וא"כ בספק שביעי אף שהוא ספיקא דאורייתא מ"מ החיוב אינו רק מדרבנן ולא מפסקי לילות מימים לכ' ע לא מברכי. ופליגי ביתובא דרב סבר יתבינן כדין ספק דאורייתא שאמרו חכמים לחומרא. ור' יוחנן סבר כיון שחכמים אמרו להחמיר. לכך בכאן דהוה זלזול לשמיני לא אמרו להחמיר: **הגה"ה נכר המחבר. ובזה מתורץ דלא מספקא ליה ג"כ אם פליגי לגמרי דלרב אפילו מברכינן. ולר' יוחנן אפילו לא יתבינן ודוק היטב

** ובזה נסתר ראייתו של הרמב"ם שלא לברך על ספק דאורייתא ודלמא בכל מקום מברכין כיון שחכמים החמירו בספק דאורייתא מברכינן כדרך שמברכין על ודאי דרבנן. ושאני הכא דלא מפסקי לילות מימים אמנם ראייתו של הרמב"ם הוא מהנך רבנן וגדולי הדור דאתו מאפר ולא בירכו והנה הרי"ף פירש הטעם דברוכי לא מברכינן כי היכי דלא לזלזולי בשמיני עצרת ועיין בר"ן וכן ראבי"ע פירש הטעם משום היכר משום בל תוסיף וא"כ נסתר ראיית הרמב"ם

ואומר אני על כרחך מוכח מסוגיי' זו כאביי שהטעם ביו"ט שני משום דלא לזלזולי בי' דאי כרבא שמברכין על כל ספק דאורייתא והוא דעת הראב"ד אומר אני שאף להסוברים דמברכין על ספק דאורייתא היינו היכא שגם עשיית המצוה ספק וכי היכי שאני מתחייב בעשיית המצוה מספק. חייב אני ג"כ לברך עלי' שזה תלוי בזה שאם אני חייב בהמצוה. ממילא חייב