צל"ח סדר מועד קסד

הרמב"ם סובר דכל עצי דפנות הסוכה הם מוקצין למצותו אף שאינו צריך להכשר סוכה. הרי דדבר שאין בו צורך מצוה א"כ גם הענבים בטלו לגבי הדס והיו מוקצין למצותו אגב ההדס ואיך הם מותרים לאכילה. אלא ע"כ דמיירי בהושחרו בערב י"ט ואז לא הי' חזי למצותו בבין השמשות ולא אתקצי כלל ומותר באכילה ודוק

דף ל"ו ע"ב דתני' בסוכות תשבו סוכה של כל דבר דברי ר"מ ר' יהודה אומר אין סוכה נוהגת אלא בד' מינים שבלולב. תוספות רי"א וכו' ולית ליה הא דאמרינן באספך בפסולת גורן ויקב וכו'. והנה צ"ע דאף אי נימא דבאספך לא אתי להכי. אלא חג הבא בזמן אסיפה. מ"מ קשיא קרא דכתיב וחג האסיף וגו' באספך וגו' דדייקינן מיני' במס' ר"ה דף י"ג) דאסיף דרישא לאו היינו בזמן אסיפה. שהרי כתיב בסיפא דקרא באספך. ומתחלה רצה למדרש מיני' שם דאסיף היינו קציר ולהורות דאזלינן בתר שליש. ולבסוף דחי דאסיף היינו בפסולת גורן ויקב. א"כ מה יענה ר' יהודה בהך קרא. ואין לומר דר"י דריש ליה לענין דאזלינן בתר שליש כפי תחלת הסוגיא שם במס' ר"ה שהרי מסיק שם לימוד אחר על זה דכתיב ועשת את התבואה לשלש השנים וכו'. וא"כ תרי קראי דאזלינן בתר שליש למה לי. ונראה דר"י ורבנן לשטתייהו ולר"י ליכא למילף מועשת את התבואה. דהרי שם מקשה והא מבעי ליה לגופא ומשני כתיב קרא אחרינא וזרעתם את השנה השמינית וגו'. ובמס' נדרים (דף ס"א פליגי ר"י ורבנן דר"י סבר שנת היובל עולה לכאן ולכאן ורבנן פליגי עליו ואמרו ליה רבנן והכתיב שש שנים תזרע שדך ולדבריך אינן אלא חמש. והשיב להם ר"י והכתיב ועשת את התבואה לשלש השנים והרי כאן ארבע אלא בשאר שני שבוע הכתוב מדבר. והנה מהכתוב וזרעתם השנה השמינית ליכא לאוכוחי דהרי תשיעית היא אלא ברוב השנים וכו' דאדרבא האי קרא ודאי לא איירי ברוב השנים. דלכאורה קשה שמינית למאי הלא בשנת השבע היא אחרונה לשמיטה. ושוב מתחיל מנין חדש לשמיטה השניה שבע שנים. וא"כ שמינית מאן דכר שמי'. והוה ליה למכתב וזרעתם את השנה הראשונה וצריך לומר דאף שכלה המספר לשמיטה. מ"מ המספר קיים לתשע וארבעים שנה למנין היובל. ולמספר היובל היא שמינית והנה תינח לומר כן תמיד בכל שמיטה ראשונה שאחר היובל אבל בשאר שמיטין לא משכחת שמינית. אלא ודאי דבאמת הך קרא מיירי או בשמיטה הראשונה שבאו לארץ או לכל שמיטה הראשונה הסמוכה ליובל ואם מיירי בשמיטה הראשונה הסמוכה ליובל. א"כ גם קרא דשש שנים תזרע היינו ג"כ בשמיטה ראשונה שאחר יובל. וא"כ היינו דלא כר' יהודה. אבל להוכיח משמינית דאיירי ברוב השנים ליכא הוכחה דשאני שמינית שאין שם שמינית רק או על השמיטה הראשונה שבראשונות או על שמיטה הראשונה שאחר יובל. אבל שש שנים שנוכל לפרשו על שמיטה שאחר יובל. פשיטא שמוכח דלא כר"י. ואפילו אם לא תפרש כן. מ"מ עכ"פ לא אמרינן שברוב השנים מהדר. אלא בעינן תמיד שש שנים תזרע. ודלא כר"י. לכך צריך למילף מועשת את התבואה לשלש השנים דברוב שנים מדבר. וגם שש שנים ברוב השנים מדבר ולעולם דשנת היובל עולה לכאן ולכאן. וא"כ לר"י בעינן ועשת את התבואה לשלש השנים לגופי' ולא מוכח דאזלינן בתר שליש. וצריך להוכיח מקרא וחג האסיף כתחילת הסוגיא שם במס' ר"ה ולכך לית ליה בפסולת גורן ויקב. אבל רבנן לשטתייהו דשנת היובל אינה עולה לכאן. ואין הכתוב מדבר ברוב השנים וקרא ועשת התבואה לשלש היינו דאזלינן בתר שליש ואייתר חג האסיף לפסולת גורן ויקב ולכך ס"ל דמסככין בכל דבר

שם תוס' ד"ה כל דין וכו' כה"ג פליגי בפ' כל שעה וכו' ובההיא קיי"ל כר"י. ותימא דהכא אין הלכה כר"י וכו' ונ"ל לפי מ"ש דאזלי לשטתייהו א"כ אין כאן תימה כיון דביובל לא קיי"ל כר"י כמבואר ברמב"ם פ' יוד מה' שמיטין הנ"ל א"כ לכך גם בסוכה לא קיי"ל כוותי' אבל התוס' לשטתייהו במס' ר"ה (דף ט' ע"א) בד"ה ולאפוקי שכתבו שם דהלכה כר"י ושפיר תמהו כאן מדוע לא פסקינן כר"י

גמרא שם א"ל כל דין שאתה דן וכו' לא מצא ד' מינים כו' והתורה אמרה בסוכות תשבו שבעת ימים סוכה של כל דבר: הדבר יפלא איך מוכח מסוכות תשבו וגו' דהיינו של כל דבר והרי לר"י דדריש ק"ו א"כ לא אמרה תורה רק ד' מינין ועוד יש לדקדק למה הוצרכו להביא סיפא דקרא שבעת ימים. ואומר אני לפי מ"ש לעיל דמקרא חג האסיף מוכח סוכה של כל דבר דהרי בפסולת גורן ויקב מדבר. אלא דר"י דריש ליה לענין הבאת שליש. והנה שם במס' ר"ה (דף י"ג ע"א) בתוס' בד"ה וקרי ליה צאת השנה. מ"מ בהך קרא לחודי' לא סגי אי לאו קרא במועד שנת השמטה בחג הסוכות והנה דבריהם סתומים דלמה לא סגי בהאי לחוד. ועוד אי לא סגי א"כ מה מועיל קרא דמועד שנת השמטה, והרי כבר דחה שם דדלמא קאמר רחמנא, תשמיט ותיזל עד חג הסוכות. והנה בחידושי למס' ר"ה ביארתי כוונתן דמקרא דחג האסיף שמפרשינן קציר וששייך לצאת השנה ועדיין לא ביאר באיזה חג אלא שקאי על סיפא דקרא באספך היינו חג הסוכות שבא בזמן אסיפה. שכן כתיב בפ' ראה וחג הסוכות וגו' באספך מעשיך וגו' וכיון שחג הסוכות הוא שבעת ימים א"כ קשה איך שייך למדרש מזה קים להו לרבנן תבואה שנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר"ה. דעל איזה יום נסמוך דממ"נ אם הנקצרת בראשון הביאה שליש קשה אולי קרא מיירי בנקצרת באחרון או באחד משאר ימי החג וכן אם הנקצרת באחרון הביאה שליש קשה אולי קרא מיירי בנקצרת בראשון ועדיין לא הביאה שליש. אלא שכיון שאנו רואים שהך קרא אתי למילף מינה במה דאזלינן בתר שנה שעברה. שוב אמרינן בא זה ולימד על קרא דמועד שנת השמיטה שג"כ מיירי מזה משם דרשינן במס' סוטה (דף) ) במועד באתחלתא דמועדא. ויותר ניחא ליה למדרש כן מלפרש תשמיט ותיז דאל"כ הך דחג האסיף בא לסתום ולא לפרש. ואמנם כ"ז דוחק למימר שהך קרא חג האסיף סמך עצמו על קרא אחרינא. אלא דאליבא דר"י אין לנו ברירה ושבקי לקרא דדחיק ומוקים אנפשי' אבל לרבנן יותר נוח לדרוש בפסולת גורן ויקב וכו' וזהו דאמרי רבנן והתורה אמרה בסוכות תשבו שבעת ימים וא"כ גם חג האסיף באספך מעשיך הוא משך שבעת ימים ואיך נימא דנדרוש מיני' תבואה הנקצרת בחג לענין שליש והרי לא ידעינן על איזה יום כיון הפסוק. אלא ודאי אסיף לאו היינו קציר אלא שם חג הסוכות על שם פסולת גורן ויקב וא"כ היינו סוכה של כל דבר

דף ל"ח ע"א משנה מי שבא בדרך וכו' גמ' עד דיקא נמי מדקתני מי שבא בדרך וכו' והרמב"ם השמיט ולא חידש לנו דין זה דביו"ט ראשון פוסק אפילו איכא שהות ואדרבה בהלכות ק"ש פ"ב הלכה ו' פסק שאם הי' עוסק באכילה וכו' גומר ואח"כ קורא ק"ש הרי שאפילו לק"ש שהוא דאורייתא אם יש שהות אין צריך לפסוק אלא גומר ואח"כ קורא ועיין בכ"מ ובלח"מ וכל א' האריך ועכ"פ צריך טעם מנ"ל לרמב"ם כל זה לצאת מפשטן של דברי ר' זירא דלדאורייתא פוסק אפילו ביש שהות ואומר אני אם נתפוס סברת הכסף משנה שדברי תורה קילי לענין הפסקה יותר מאכילה א"כ שוב דינו של הרמב"ם מוכח מדקתני שם בשבת בסיפא מפסיקין לק"ש וסיפא איירי בדברי. תורה כדמוקי שם והיא גופה קשיא למה לא קמ"ל ברישא דאף מאכילה מפסקינן לק"ש אלא ודאי באמת אין מפסיקין מאכילה אלא היא גופה קשיא מנ"ל לרמב"ם סברא זו דדברי תורה קיל יותר אדרבה דלמא דברי תורה חמירי וקמ"ל רבותא דאפילו מדברי תורה מפסיקין וק"ו מאכילה

ונראה דרבא קאמר כאן במס' סוכה ומאי קושיא דלמא הא דאורייתא וכו' מי דחקו לרבא לפלפל על המקשן ולמה לא פלפל על רב ספרא עצמו והכי הוה ליה למימר ומה דוחקי' דרב ספרא לאוקמי הא בדאיכא שהות והא בדליכא שהות והרי הא דאורייתא והא דרבנן אלא על כרחך ס"ל דאפילו בדאורייתא על כרחך בדליכא שהות מיירי דאל"כ הרי מוכח שם דוקא מדברי תורה מפסיק אבל לא מאכילה וכסברת הכסף משנה דדברי תורה קילי ועיקר פלפל רבא על המקשן שהקשה רישא דשם על רישא דכאן וקאמר רבא דמצד זה ליכא הכרח אלא דנוכל לומר לעולם דברי תורה חמירי ומזה עצמו מוכח דמתני' דכאן ביו"ט שני מיירי דאי ביו"ט ראשון א"כ קשה תנינא חדא