צל"ח סדר מועד קסב

כיון שנדחה ידחה וזה שלחץ לי' לר' ירמיה לומר דר' יוחנן באמת מספקא ליה דהואיל והך מיעט דהם למילף דיש דיחוי בקדשים נאמר ולא ילפינן חולין מקדשים דדוקא בקדשים אמרינן יש דיחוי ולא בשאר מצות או דלמא כיון שדרך שלילה קא ילפינן דין דיחוי דהיינו מדכתיב הם גבי בעל מום עובר הם הוא דכי עבר מומן ירצו הא כל שאר דיחוין ידחו. וכיון שהוא דרך שלילה לכל שאר הדחוין גם שאר מצות שאינן בקדשים הוא בכלל. ושפיר קא מבעי' ליה לר' ירמי' בשאר מצות שאינן קדשים אי שייך בהו דיחוי או לא. אך עדיין קשה דאף דמרבינן כל מצוה לדחוי. מ"מ ליכא לרבויי אלא מה דהוא דומי' דבעל מום עובר דכתיב בי' המיעוט הם והא בבעל מום עובר יש בו נראה ונדחה שאם אינו נולד בהך מום אלא שנפל בו המום אח"כ הוי נראה ונדחה. וא"כ כיון שמכח סברא לא אמרינן דין דיחוי אלא מכח מיעוט דהם. אכתי מנ"ל לומר דגם בדיחוי מעיקרא יש דיחוי אצל מצות. דלמא לא קא ממעט שאר מצות לדין דיחוי אלא בנראה ונדחה. אבל בדיחוי מעיקרא נעמיד בסברא החיצונה דאין דיחוי ואכתי מאי קא מבעי ליה לר' ירמיה בנקטם ראשו מעיו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט. הא זה הוי דיחוי מעיקרא ומנ"ל לרבות גם דיחוי מעיקרא. ועל זה כתב רש"י דבאמת השתא לא דייק בין דיחוי מעיקרא לנראה ונדחה. ומעתה המשך דברי רש"י הם כפתור ופרח. דמתחלה כתב רש"י דהספק והאיבעי' של ר' ירמיה הוא כלום נוהגת תורת דיחוי במצות כמו שנוהגת בקרבנות והיינו אליבא דר' יוחנן דיליף לדין דיחוי מהם דכתיב גבי בעל מום עובר והספק הוא דכמו דגבי קדשים אמרינן כיון שנדחה ידחה אי גם שאר מצות הם בכלל כנ"ל. אבל ע"ז קשה הא הך דנקטם ראשו מעיו"ט הוא דחוי מעיקרא. וגבי קדשים גופא לא מצינו שנאמר דרשא דהם לענין דיחוי אלא בנראה ונדחה. ומנ"ל המציא דין דיחוי גם בדיחוי מעיקרא וע"ז מתרץ רש"י דהשתא לא דייק לחלק בין דיחוי מעיקרא לנראה ונדחה

ומעתה אני אומר דהך בעי' דר' ירמי' הוא רק לר' יוחנן דס"ל בעלי חיים נדחין. ומכח דרשא דהם יליף ליה דין דחוי. אבל לרב דס"ל בעלי חיים אינן נדחים. ויליף ליה מבעל מום עובר דאע"ג דלא חזי השתא כי הדר מחזי שפיר דמי. וכיון שמוכח לרב דבעלי חיים אינן נידחים, גם בכל המצות לא שייך תורת דיחוי. דמאי סברא יש לחלק בין מצות הקרבת קדשים לשאר מצות לענין דיחוי. דאטו חיותן מגין עליהם שלא יהיו נדחים. ואי הוי שייך תורת דיחוי בשאר מצות. גם בבעלי חיים הוי אמרינן דין דיחוי ואף שע"כ מחלק רב בין חיין לשחוטין דהא גבי מזבח שנפגם במס' זבחים (דף נ"ט ע"א) גם רב סבר דשחוטין נדחו. זה אינו דזה יליף הגמ' שם מגזירת הכתוב דכתיב וזבחת עליו את עולתיך ואת שלמיך. וכי עליו אתה זובח. אלא כשהוא שלם ולא כשהוא חסר א"כ פגימת המזבח פוסל את השחיטה. והוי כמו פסול יוצא חוץ למחיצה דשוב אין לו תקנה. ולאו מדין דיחוי אתינן עלה

והדבר מוכח שהרי לפי האמת סובר ר' יוחנן דבעלי חיים נידחין בודאי. שהרי מקרא יליף לה. ואפ"ה מספקא ליה בשאר אי יש דיחוי או אין דיחוי. מכלל שיותר יש דיחוי בקדשים בעלי חיים מבשאר מצות. וא"כ ממילא לרב דסובר בעלי חיים אינן נדחים קל וחומר דשאר מצות אין נדחים ומעתה לפי זה כל השקלי וטרי' דקא שקיל וטרי הכא במס' סוכה לפשוט האיבעי' אי יש דיחוי אצל שאר מצות הוא רק אליבא דר"י דסובר דבע"ח נידחין. ולדידי' צריכין אנו לומר דהך דכיסהו הרוח וחזר ונתגלה דחייב לכסות הוא מפני ספק דשמא יש דיחוי אצל שאר מצות. וכן גבי ענביו מרובה מעליו ואשחרו ביו"ט דפסול משום דנראה ונדחה כ"ז הוא לר' יוחנן. אבל רב דסובר בע"ח אינן נדחין בקדשים. ממילא אין דיחוי בשאר מצות. ומעתה הרמב"ם דפסק בפ' ט"ו מהלכות מעה"ק ופ' ג' מהלכות פסולי המוקדשין כרב דבעלי חיים אינן נדחים. ממילא גם בשאר מצות ליכא תורת דיחוי ומעתה שפיר פסק דכסהו הרוח חייב לכסות ויכסה בברכה. כיון דמדינא הוא חייב בכיסוי דאין דיחוי אצל מצות ודלא כפרי חדש. וגם שפיר פסק הרמב"ם דאם מיעטו כשר ולא מחלק בין אשחור מאתמול או אשחור ביו"ט כיון דלית ליה דיחוי בשאר מצות אף אשחור ביו"ט כשר ודוק

אך יש להקשות הא הרמב"ם פסק בפ' ג' מפסולי מוקדשין הלכה כ"ב גבי מזבח שנפגם כל הקדשים שהיו שם שחוטים פסולין. הרי אף שאם נשחטו קודם פגימת המזבח נפסלו אח"כ ע"י פגימת המזבח, וע"כ מטעם דיחוי הוא הואיל ונדחו מזריקת הדם כל עת [פגימת] (מזריקת) המזבח כמ"ש הרמב"ם שם הטעם הואיל ואין מזבח לזרוק עליו ע"ש ברמב"ם. ולפי דברי הנ"ל קשה הלא הרמב"ם פסק כרב דאין לו כלל דין דיחוי אצל מצות. בשלמא על רב לא קשה. דרב לא אמר אלא כל הקדשים שנשחטו שם דהיינו בשעת פגימת המזבח דזה לאו מטעם דחוי קא מפסל אלא מגזירת הכתוב דוזבחת עליו כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. אבל להרמב"ם דפוסל גם מה שנשחט קודם פגימת המזבח ולא נזרק דמם עד שנפגם קשה דע"כ מטעם דחוי קא פסיל ליה

אמנם יש לומר ע"פ מה שראיתי בכתבי אאמ"ו הגאון ז"ל בפ' יתרו שהקשה למה ליה לרב הך קרא דוזבחת עליו את עולתיך דעליו אתה זובח היינו כשהוא שלם ולא כשהוא חסר למה לי קרא הא בלא"ה ידעינן דאם נשחטו בשעת פגימת המזבח שהם פסולים שהרי נדחו מזריקה **הגה"ת נכד המחבר עיין ברש"י מס חולין (דף י"ט ע"ב) ד"ה מזבח שכתב דעיקר פסול פגימת המזבת נפקי לן מהאי קרא דוזבחת עליו ע"ש. אמנם בתוס' במס' סוכה (דף מ"ט ע"א) בד"ה שכל מזבח מביא בשם רש"י במס' חולין לימוד לפגימת המזבח משום דכתיב אבנים שלימות ע"ש בתוס'. וא"כ דברי רש"י במס' חולין הוא גליון ואינה מדברי רש"י ז"ל. וא"כ כיון דכבר ידעינן פסול פגימה קשה:** שהרי אין שם מזבח לזרוק עליו וכיון שנדחו שוב אין חוזר ונראה. ואאמו"ר הגאון ז"ל האריך בפלפול נאה בקושי' זו. אמנם לי נראה לומר לפי הנ"ל דאי לאו קרא הוי מכשרינן הקרבנות שנשחטו בשעת פגימ' המזבח דהואיל ורב לית ליה דיחוי בבעלי חיים. ואי לאו קרא גם בשחוטין לא הוי אמרינן דין דיחוי. דמהיכא תיתי לן לחלק בדין דחוי בין בעלי חיים לשחוטין והסברא החיצונה הוא דאין דיחוי אצל מצות מדהתיר בעל מום עובר. ולכך צריך קרא דוזבחת עליו את עולתיך כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. ומעתה מדאצטריך קרא להכא ממילא מוכח דסברא החיצונה הוא דאין דיחוי אמנם הרמב"ם סובר דהיא גופא טעמא בעי דמאי ענין שחיטה למזבח דהא לא עליו הוא זובח ולמה נימא דקרא קפיד שיהי' מזבח שלם בשעת שחיטה ולכך מפרש הרמב"ם דטעמא דקרא הוא הואיל ונדחה מזריקה רגע אחת שוב אינו חוזר ונראה וממילא גם הקדשים שנשחטו כבר קודם פגימת המזבח ולא נזרק דמם ג"כ נפסלו מהאי טעמא הואיל ונדחו מזריקת דמם. ובאמת דוקא לענין זריקה אמרינן דשייך תורת דחוי הואיל וגלי קרא. אבל בשאר מצות קיימינן אכללי בסברא החיצונה דאין דיחוי אצל מצות הואיל וחזינן דבעל מום עובר אי עבר מומן דירצו ולא אמרינן כיון שנדחו ידחו ודוקא לר' יוחנן דיליף ממיעוטא דהם דשאר כל הדחוים ידחו. יש לספק אי גם שאר מצות שאינן בקדשים ג"כ בכלל האי מיעוטא הוא דהואיל ודרך שלילה יש לכנוס בהך מיעוטא אף כל שאר מצות שאינן בקדשים אבל לרב דלא מצינו דיחוי במצות אלא בזריקת דם קדשים בפגימת המזבח. בודאי לא ילפינן חולין מקדשים. ואמרינן בשאר מצות אין דיחוי. כיון דבקדשים עצמו חלוקין בדין דחוי. דהא בבעל מום עובר אמרינן אין דיחוי כנ"ל ודוק היטב בסברא זאת

דף ל"ג ע"ב ואין ממעטין בי"ט הא עבר ולקטן מאי כשר כו' הרמב"ם בפ' ח' מהלכות לולב הלכה ה'