צל"ח סדר מועד קסא

התוס' אזלי לסברתם בסנהדרין וא"כ ליכא למימר שהחשש משום בל תוסיף דהרי אין כאן איסור דאורייתא והוה גזירה לגזירה וא"כ החשש משום ברכה ומדוע לא חיישינן גם באתרוג פסול, אלא ודאי באמת רשאי לברך, ויש לדחות שסובר כשיטת התוס' כאן ובל תוסיף דאורייתא וא"כ איכא למימר החשש משום בל תוסיף ואתרוג פסול שהוא. מינו ליכא בל תוסיף ושלא כדעת הרמב"ם. אבל אם נימא כדעת הרמב"ם וגם במינו עובר על בל תוסיף. א"כ ליכא למימר משום חשש בל תוסיף. א"כ גם באתרוג פסול ניחוש, אלא ודאי משום חשש ברכה ומוכח דאתרוג פסול מברך

ובזה נוכל לקשר דברי התוס' שסיימו אבל יש לדקדק דשרי כמו לולב פסול לרבנן והדבר. תמוה למה לא הביאו תיכף ראי' חזקה זו אמנם הרא"ש שדא נרגא שבאמת לא היו מברכין על לולב זה, אמנם אם ר"י לא שמע הברכה מאי ראי' הביא. ונ"ל דר"י לשיטתו ורבנן לשטתייהו דלר"י צריך איגוד וא"כ איכא בל תוסיף וגם במינו איכא בל תוסיף. ויש לחוש לסירכא שיראה שאין מברכין ויסבור הרואה משום דבעינן שני לולבין ויבא לבל תוסיף. אלא ודאי שבאמת היו מברכין ורבנן לטעמייהו שאין שעת הדחק ראי'. ובאמת לא היו מברכין וחשש בל תוסיף ליכא. וא"כ נסתר הוכחות התוס' אלא שמזה מוכח שגם במינו איכא בל תוסיף וא"כ ליכא למימר חשש רימון ופריש משום בל תוסיף. דא"כ אפי' אתרוג פסול נמי אלא ודאי משום ברכה וממ"נ איכא ראי'

ובזה מקושר גירסת ר"ח בסנהדרין לדבריהם שם דלרבנן ליכא איסור דאורייתא וא"כ ליכא למימר דהטעם דלא יביא פריש הוא משום דאתי למיסרך ויביא פריש עם אתרוג ויעבור על בל תוסיף, דכיון דליכא חשש דאורייתא לא גזרינן וצריך לומר הטעם משום ברכה ואעפ"כ ניחא דנקט אתרוג ולא נקט סתם שאם יחסר א' מד' מינים. דס"ל בשאר המינין עכ"פ לר"י הם בבל תוסיף וגזרינן אתי למיסרך אלא אפילו אתרוג דליכא בל תוסיף לשום מאן דאמר דאורייתא לשיטת התוס' בסנהדרין אפ"ה גזרינן משום ברכה. וא"כ כיון שהטעם משום ברכה אין לנו ראי' לאסור כלל לרבנן אפי' תוך האגוד אפילו מדרבנן כיון דא"צ אגד ולחודי' קאי. וא"כ די דדייקינן מרישא לאסור לרבנן בין תוך האגוד בין חוץ לאגוד. דלדידהו אין האיגוד עושה שום תועלת אבל לאסור לר"י אפילו חוץ לאגוד לא שמענו. ולכן באמת לא גריס ר"ח הואיל ואמר ר"י

ובזה אפ"ל דגם ומיהו תימא מקושר עם דבריהם דלעיל דהנה אמרתי שהרמב"ם שפסק שמינו פסול אפילו בא"צ איגוד. ולא שייך במינו האי לחודי' ובאמת סברא כי צריך ראי' ונלע"ד דלרמב"ם הוה קשה קושיית התוס' למה נקיט פריש ורימון ולא נקט אתרוג פסול ולא ניחא ליה בתירוץ התוס' שלהרמב"ם הסברא פשוטה שאפילו בשעת הדחק אין מברכין על הפסול ולכך ס"ל להרמב"ם דלרבותא נקיט פריש לא מיבעי אתרוג פסול. והרואה שזה נק' בידי' כל הד' מינין ואינו מברך וישאל הטעם ויאמרו שאתרוג חסר והוא יראה דנקט אתרוג ולא ידע שזה פסול ויסבור שצריך ב' אתרוגים ואתי למיסרך באתרוגים כשרים ועובר משום בל תוסיף דבמינו לא שייך לחודי' קאי, אלא אפילו פריש שאפילו אם יקח לא יעבור בבל תוסיף דהאי לחודי' וכו' אפ"ה אסור משום חשש סירכא דברכה. ומזה הוכיח הרמב"ם דמינו גרע טפי לענין בל תוסיף. ולשיטת ר"ח דג"כ אין החשש משום בל תוסיף וכנ"ל רק משום הברכה מוכח דסובר כרמב"ם וא"כ קשה למה קאמר אי א"ל איגוד האי לחודי' הא אעפ"כ משכחת במינו וצריך לומר כמו שמתרץ הלח"מ דממ"נ אי אגבהה כבר נפק בי' ואי קודם שנטלו גרוע ועומד אלא שזה לכאורה דוחק דא"כ למה כל האריכות בגמ' ונימא בקיצור לולב ממ"נ אי אגבהי' נפק. וא"ל קודם שנטלו גרוע ועומד וע"כ באו התוס' להוכיח שעל כרחך מוכרח אתה לסברא זו מיהו תימא וכו'

דף ל"ב ע"ב או שהיו ענביו מרובין מעליו כו'

הרמב"ם בפ"ח מה' לולב הלכה ה' פסק הדם שענביו מרובין מעליו פסול ואם מיעטן כשר. והקשה בכ"מ למה לא מחלק הרמב"ם בין אשחור מאתמול ללא אשחור מאתמול דהא באשחור מאתמול מסקינן בגמ' דהוי נראה ונדחה ואינו חוזר ונראה. ונראה לי ליישב דהנה בגמ' כאן ובמס' ע"ז (דף מ"ז ע"א) בעי' בגמ' אי יש דיחוי אצל מצות או לא. ופשיט הגמ' מכיסהו ונתגלה דחייב לכסות. הרי דלא אמרינן דיחוי אצל מצות. וקא דחי לה בגמ' דרב פפא גופא מספקא ליה אי הך דינא דחייב לכסות הוא מפני שאין דיחוי אצל מצות. או דלמא ספוקי מספקא ליה ולחומרא אמרינן ולא לקולא וכתב הפרי"ח בי"ד סי' כ"ח סעיף ט' דהרמב"ם ושו"ע כתבו בסתמא דחייב לכסות. ומשמע דצריך לברך. ובאמת לא כן הוא דכיון דהחיוב לכסות הוא מחמת ספק אי יש דיחוי או אין דיחוי א"כ לענין ברכה הו"ל ספק ברכות להקל ולא הו"ל להשו"ע וכן להרמב"ם לסתום דחייב לכסות ע"ש בפ"ח

ונראה לומר דאף שבגמ' מסיק כן דחייב לכסות מפני ספק זהו רק לר"י אבל להרמב"ם ולשו""ע דלא ס"ל כהך ר"י באמת חייב לכסות מדינא ולא מספק. דהנה בסוגי' דסוכה בבעיא דר"י אי יש דיחוי אצל מצות כתב רש"י בד"ה יש דיחוי כלום נוהגת תורת דיחוי אצל מצות כשם שנוהגת אצל קרבנות דאם נראה ונדחית משנשחטה אמרת ידחה דתו לא הדר כו'. והשתא לא דייק בין דחוי מעיקרא לנראה ונדחה דהאי דנקטם מערב יו"ט לא נראה מעולם עכ"ל. וכתב בס' כפת תמרים דע"כ אין זה מדברי רש"י אלא הוא גליון דמאי בעי רש"י בזה דאף אי הוי קיימינן השתא לחלק בין דיחוי מעיקרא לנראה ונדחה ג"כ סוגי' דהש"ס עולה כהוגן. וממנ"פ קא פשיט ליה מהך דכיסהו הרוח דאי חשיב כיסהו הרוח דיחוי מעיקרא. א"כ הוי זה הדמיון כמשמעו כמו עלתה בו תמרה ביו"ט דג"כ הוי דחוי מעיקרא. ואי חשיב הך כיסהו הרוח נראה ונדחה א"כ קא פשיט ליה מכח כ"ש דאם בנראה ונדחה אמרינן אין דיחוי בכ"ש בדחוי מעיקרא ושפיר קא דחי ליה נמי דבנראה ונדחה הוא מספק ולחומרא אמרינן ולקולא לא אמרינן וממילא קאי האיבעי' דר' ירמי' דשמא גם בדחוי מעיקרא הוא בספק אלא ודאי שדברי רש"י המה גליון ע"ש בס' כפות תמרים ולי נראה דרש"י שפיר כתב שלא נחית השתא לחלק בין דיחוי מעיקרא לנראה ונדחה דאל"כ לא קא דחי הגמרא דספוקי מספקא ליה. דהנה הך דחיית הגמ' דספוקי מספקא ליה אי יש דיחוי קשה להולמו והוא לכאורה דבר תימה דמהיכא תיתי לן לומר על דין שנפסק במתניתין בפשיטות שחייב לכסות ור"י קא מפרש להמתניתין דמיירי בחזר ונתגלה שהתנא דמתניתין קא פסיק לדינא מכח ספק אשר דבר זה לא נמצא בש"ס לומד דתנא הי' מסופק (ועיי' בספר כפות תמרים שעמד על מבוכה זו) הלא טוב לנו לומר דאין דיחוי אצל מצות. והתנא בפה מלא דיבר שחייב לכסות מדינא. ומנ"ל לר' נחמי' להמציא לעצמו ספק בדין דיחוי אצל מצות עד שיהא צריך לדחוק שגם התנא הי' מסופק.**הגהת נכד המחבר ואם שמצינו תנאים דפליגי בדין דיחוי מ"מ לא מצינו כ"א בקדשים אבל מנ"ל למילף חולין מקדשים. אדרבה מצינו בחולין בכיסה הרוח שחייב התנא דמתניתין לכסות דאין דיחוי

** אמנם יש לומר דשפיר מצא ר' ירמי' מקום לכנוס בספק זה אי יש דיחוי אצל מצות או לא דהא במס' יומא (דף סד ע"א) פליג ר' יוחנן ורב אי בעלי חיים נדחין או לא ור"י יליף מקרא דא דכתיב גבי מום עובר דכי עבר מומן ירצה ולא אמרינן דיחוי. מ"מ מיעט רחמנא בהם הם הוא דכי עבר מומן ירצו הא כל הדחוין הואיל ונדחה נדחה. ומעתה קשה ר' יוחנן אדר' יוחנן דהתם במס' יומא יליף מקרא דיש דיחוי אצל מצות ואיך קא מפרש ר' יוחנן להך מתניתין דכיסה הרוח וחזר ונתגלה דחייב לכסות ולא אמרינן