צל"ח סדר מועד קס

שהיא מדאורייתא באמת לא צריך לטעמא דכתותי מכתת שיעורי' אלא משום מצוה הב"ע ולא מקשים התוס' מידי. אמנם יש לומר דשפיר מקשים התוס' דהרי גם לר"י ע"כ צ"ל באשירה דמשה ומשום כתותי מכתת שיעוריה. דהא הגמ' הוכיח זה לקמן וקאמר דיקא נמי דקתני דומי' דעיר הנדחת. וא"כ אף בלי רבא מפשטא דמתניתין מוכח דמיירי באשרה דמשה. ושפיר קשה קושי' התוס' תיפוק ליה משום מצוה הב"ע

אך אחר העיון יש לומר דהך דיקא נמי הוא רק לרבא ולא לר' יוחנן דהא עיקר דיקא נמי דקאמר הגמ' הוא הפי' דהדיוק הוא מדקתני של אשירה ושל עיר הנדחת בהדדי וקא מפסיק במתניתין למיתני מילי מילי דתני לולב הגזול ויבש פסול ושל אשרה ושל עיר הנדחת פסול. ולמה פסקו לשני בבות ולא תני בהדדי לולב הגזול והיבש ושל אשרה ושל עיר הנדחת פסול. דבשלמא הסיפא דנקטם ראשו ונפרצו עליו כו' צריך להפסיק הואיל והנך דסיפא לא שייך בכל הד' מינין דהא באתרוג לא שייך נקטם ראשו ונפרצו עליו שאינו שייך אלא בלולב והדס וערבה. אבל גזול ויבש ואשרה ועיר הנדחת שייך בכל ד' מינים אף באתרוג. לא הוי צריך התנא דמתניתין להפסיק והוה יכול לכוללם בבבא אחת. אלא ע"כ מדפסק ליה להך אשרה ועיר הנדחת בבבא בפני עצמה ע"כ בא התנא להראות דחד טעם אית להו ובתרווייהו הוא הטעם משום כתותי מכתת שיעורי' ומיירי באשרה דמשה. כן הוא הפי' דדיקא נמי דקאמר הגמ'. ומעתה אני אומר דהך דיוקא הוא רק לרבא דהואיל ורבא לשיטתו דסובר דגזול פסול רק ביו"ט ראשון ולא ביו"ט שני שפיר יש לדייק אמאי לא תני כל הד' מינין בחד בבא דכמו דתני גזול ויבש בחד בבא אף שיבש פסול כל שבעה (לרוב הפוסקים וכמו שמבואר בירושלמי דקאמר לא המתים יהללו יה ועיין בר"ן) וגזול אינו פסול אלא ביו"ט ראשון. ואפ'"ה כוללם התנא דמתניתין בחדא א"כ הו"ל לכייל כל הרישא בחד בבא והו"ל "ל למתני לולב הגזול והיבש ואשרה ושל עיר הנדחת פסול. אלא דפסקו ליה לאשרה ועיר הנדחת בפני עצמו להראות דחד טעמא אית להו משום כתותי מכתת שיעוריה. וכ"ז הוא לרבא אבל לר' יוחנן יש לומר דאשרה פסול משום דהוי מצוה הב"ע. ואין לדייק דלמה לא כלל כל הרישא בחד בבא. דיש לומר דלכך פסק ותני לולב הגזול ויבש פסול בפני עצמו להראות דגזול דומי' דיבש דפסול כל שבעה. ולא פסק ליה בשביל אשרה ועיר הנדחת. אלא בשביל גזל ויבש לאשמעינן דגזול דומי' דיבש. וא"כ כיון דלר"י ליכא הך דיוק דאשרה דומי' דעיר הנדחת שפיר יש לומר דטעמא דאשרה הוא משום מצוה הב"ע ולא מוקי ליה כלל באשרה דמשה ומתורץ קושי' התוס'

ומעתה יש לפרש מאי דפריך מתחלה קא פסיק ותני ל"ש ביו"ט ראשון ול"ש ביו"ט שני. אין הפירוש כמו שפירש רש"י ותוס' הואיל ותני פסול סתם קא דייק ליה אלא הפי' הוא קא פסיק ותני היינו הואיל והתנא פסיק ותני לשני בבות (ולשון פסיק הוא כמו פסיק רישא דנפסק הדבר לשתים ותני גזול ויבש בפני עצמו ואשרה ועיר הנדחת בפני עצמו ולא תני בחד בבא. ע"כ משום דאתי להראות דגזול דומי' דיבש ל"ש ביו"ט ראשון ול"ש ביו"ט שני. ופריך בשלמא יבש כו'. אלא גזול ביו"ט שני אמאי לא והמקשן לא אסיק אדעתי' עדיין מהך דאשרה דאיירי באשרה דמשה והוא דומי' דעיר הנדחת. ומתרץ ר"י דפסול ביו"ט שני משום מצוה הב"ע. אבל ר"י ב"נ אמר שמואל סובר דלא שנו אלא ביו"ט ראשון אבל ביו"ט "ט שני כשר ומה שפסק לשני בבות לאו להראות דגזול דומי' דיבש אלא להראות דאשרה דומי' דעיר הנדחת כרבא לקמן ומתורץ הקושי' שהתחלנו ודוק היטב

דף ל ע"ב וקרקע אינה נגזלת. פרש"י כלומר אינה קנוי' כו' וקסבר יאוש גרידא לא קני אבל יאוש ושינוי רשות קני. ואי נמי קני מצוה הבאה בעבירה הוא וכו'. הנה לרש"י אף דקנה מצוה הבאה בעבירה הוא. וא"כ לפירוש ראשון דיאוש לא קני א"כ מה בכך שעם שינוי רשות קני אכתי מצוה הבאה בעבירה הוא. אלא ודאי דלאחרים לא הוי מצוה הבאה בעבירה וזה כוונת המג"א בסי' תרמ"ט ס"ק ג'. ועיין במהרש"א מ"ש כאן בדברי רש"י ולפי מ"ש אף לדברי המהרש"א נשאר הוכחת המג"א על נכון

גמרא ולקנינהו בשינוי מעשה עיין מג"א סי' תרמ"ט ס"ק ב' ודבריו צ"ע שהרי פריך כאן ולקנינהו בשינוי מעשה ונראה דהמקשה היה יודע דבחד לחוד עם יאוש דהיינו או שינוי השם עם יאוש או שינוי מעשה עם יאוש אף דיוצא בו מ"מ אינו מברך אלא דבדאיכא עם יאוש עוד תרתי דהיינו שינוי מעשה ושינוי השם אף שא' מהם אינו שינוי גמור כגון שינוי מעשה החוזר לברייתו מ"מ מצטרף עם שינוי השם לברך עליו. ומתחלה כשהקשה ונקנינהו בשינוי מעשה הי' כוונתו בצרוף שינוי השם. וידע המקשה שאין זה שינוי מעשה גמור כיון שחוזר לברייתו אלא דעיקר קושיא שלו דעכ"פ מהני לשינוי השם שהי' סבור שהוא שינוי השם ממש ולא ידע דמעיקרא נמי לאסא קרו הושענא. והתרצן הי' סבור שהמקשה יודע שאין זה שינוי שם גמור אלא שמקשה שהרי יש כאן שינוי מעשה הקונה ויצטרף שינוי השם אף שאינו שינוי השם גמור דגם מעיקרא קרו קצת אינשי לאסא הושענא. וע"י זה יברך עליו. ותירץ לו שאין זה שינוי מעשה הקונה קנין גמור משום דהוא חוזר לברייתו וחזר ואמר שגם הוא ידע שאין זה שינוי גמור אבל קושייתו היה דלקנינהו בשינוי השם. שזה הי' אצלו שינוי גמור. ושינוי מעשה שזכר בקושייתו היינו לצרף לברך. ועל זה משני ליה שגם שינוי השם אין כאן שינוי גמור. דמעיקרא ג"כ הושענא קרו ליה

דף ל"א ע"ב גמרא מ"ד הואיל ואמר ר' יהודה וכו' הנה התוס' הקשו דלרבנן כ"ש דאיכא למימר האי לחודא. וסוף דברי התוס' דאפילו לר"י קאמר. ואין משמעות הלשון בגמרא כן ונראה משום דאיכא להקשות בברייתא לא מצא אתרוג לא יביא לא פרוש ולא רמון מדוע נקט דוקא אתרוג והוה ליה למימר לא מצא א' מד' מינין לא יביא מין אחר תחתיו. וצריך לומר דמה דקאמר דאתי למיסרך היינו שיסבור שגם זה מן המצוה אבל לא יסבור שדי בזה לחוד שהרי רואה שאינו מברך אלא שיסבור שגם זה מן המצוה. ולכשיהי' לו אתרוג יביא גם פריש ועובר על בל תוסיף וא"כ לא מבעי שאר המינין שכולם באגוד פשיטא שעובר על בל תוסיף. אלא אפילו אתרוג שאינו מן האגודה והוי אמינא האי לחודי' וליכא סרך בל תוסיף. קמ"ל דאפ"ה איכא סרך בל תוסיף. וא"כ כבר מוכח דאפילו בהאי לחודי' איכא בל תוסיף. וא"כ ממילא בשאר המינים לרבנן. וא"כ ל"ל לרישא. אלא ודאי דרישא קמ"ל אפילו דכולם באגוד והאי חוץ לאגוד אפ"ה איכא בל תוסיף. אלא דאיכא למימר מסיפא אין ראי' דבאמת מה שחוץ לאיגוד ליכא בל תוסיף וסיפא החשש משום הרואה שיסבור שיברך עליו שלא ידע הרואה שזה אינו מברך עליו ואתי למסרך ולברך עליו וג"כ אמרינן לא מבעי שאר המינין שיש חשש בל תוסיף אלא אפילו אתרוג שחוץ לאיגוד ליכא בל תוסיף. אפ"ה חיישינן דאתי למסרך ולברך אלא דא"כ קשה ניתני שלא יביא אתרוג פסול. בשלמא אם החשש משום בל תוסיף ואתרוג פסול עם כשר מין א' הוא ובמה שמוסיף על מינו אפילו מהפסול ליכא בל תוסיף. וכמו שהתירו להוסיף אפילו הדס שוטה אם הוא מינו אלא דאם נימא דכל הפסולין מברך בשעת הדחק אין זה חשש

ואולי זהו כוונת התוס' שהוכיחו לברך על אתרוג פסול מדנקט פריש. וקשה הלא פריש אפילו בלי ברכה אסור מדנקט חשש סירכא. ואי בברכה תיפוק ליה משום ברכה לבטלה. וא"כ די שנידוק דאתרוג פסול מותר בלי ברכה. אלא התוס' סברי דהיכא דחיישינן כאן משום סירכא גם באתרוג פסול ניחוש לחשש ברכה לבטלה אלא ודאי דבאמת מותר לברך ואפשר שתחלת דברי התוס' עד גמר דבריהם שכתבו שיש לדחות חלוקים בסברת התוס' דכאן ובסנהדרין דכאן סברי התוס' דגם לרבנן איכא בל תוסיף דאורייתא ולא אמרן דהאי לחודי' קאי אלא לענין שיצא ידי מצוה ובסנהדרין סברי התוס' דגם בל תוסיף ליכא אלא מדרבנן. ותחלת דברי