צל"ח סדר מועד קנ

לאכול בתרומה מיד גבי הרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתה כסברת השער המלך דאי לא הוי אסרי' לה לאכול בתרומה מיד א"כ לעולם לא תאסר אותה שבכל יום ויום הוי זמן מועט וא"כ למפרע לא הוי אסורה לעולם כנ"ל דבכל יום הרי חי לפנינו ורבינא מחולק בסברא זאת עם רבא

היוצא מזה דרבינא סובר דטעמא דר"י ור"י ור"ש הוא לאו משום בקיעת הנוד אלא משום דאין ברירה וסובר דלזמן מועט לא חיישינן לשמא ימות ולזמן מרובה חיישינן ואית ליה היכא דאיכא חשש לזמן מרובה אסורה היא מיד אם כן הרמב"ם פוסק כרבינא ממש ודו"ק

ועפ"ז אמרתי ליישב סוגי' דיומא (דף נה ע"ב) דקאמר רב דימי משמיה דרבא דמפרש טעמא דר' יהודה דסובר לא היו שופרות לקיני חובה משום חטאת שמתו בעליו דשמא ימות אחד מבעלים שנתן מעות בשופר והוי מעות מחטאת שמתו בעליו והלכו לים המלח מעורבים עם שאר מעות ופריך הגמרא ומי חיישינן והתנן השולח חטאתו ממדינת הים מקריב אותו בחזקת שהוא קיים ומקשים שם בתוס' ד"ה אלא בחטאת שמתו בעליו כו' תימא לימא לעולם טעמא דלמא תמות אחת מהן והא דתנן מקריבין בחזקת שהוא קיים הא אמר התם שמא מת לא חיישינן ושמא ימות חיישינן ומתרצים התוספו' כיון דשמא מת לא חיישינן א"כ נעביד שופרות לקיני חובות וכל שעתא ושעתא לשתרי לאקרובי כיון דשמא מת לא חיישינן ולא דמי לההיא דהרי זה גיטך קודם למיתתי דאסורה לאכול בתרומה מיד שמא ימות התם כי אמרינן שמא ימות בזאת השעה אסורה לאכול שהרי אמר שעה אחת קודם למיתה אבל הכא לא הוי חטאת שמתו בעליו אלא לאחר מיתה ממש וא"כ כי אמר כל שעתא ושעתא שמא ימות בזו השעה השתא מיהא לא שכיב ושרי לאקרובי עכ"ל התוס'

והנה דברי תוס' המה נפלאים דאיך נעבוד לכתחילה שופרות כיון דאיכא למיחש שמא ימות אחד מהם ונסמוך על מה שיהיה שרי לאקרובי אח"כ משום דשמא מת לא חיישינן הא עכ"פ בשעת שנותנין המעות בשופרות איכא חששא דשמא ימות. והנה באמת מצאתי דסברא זאת תלויה באשלי רברבי והוא פלוגתא בין ר"ת ובין ר' מנחם מיוני בתוס' דקידושין דף מ"ה ע"ב בדבור המתתיל בפירוש אמר מר כו' דשם מביא התוספות בשם שאלתות דרב אחאי דפסק בקטנה שהלך אבי' למדינת הים שהיא יכולה להתקדש מדרבנן כדין יתומה דתיקנו לה רבנן קדושין מטעם הפקר וזו שהלך אביה למדינת הים הוי כיתומה והר' מנחם מיוני אינו מודה בדבר ומעשה אירע באחד שהלך לארץ רחוקה ולו בת קטנה ונתקדשה הבת ואסר הר' מנחם מיוני לקיימה ואמר דחיישינן שמא יקדשנה אביה במקום שהוא ונמצא בא זה עליה באיסור אשת איש ושלח לו רבינו תם לדבריך אם מת האב במ"ה היא תאסר לעולם לכל אדם שמא קידשה אביה במדינת הים ואין אנו יודעין למי והשיב רבינו מנחם דלהא לא חיישי' יקדש אמרי' שמא קידש לא אמרי' דכי האי גוונא נא אמר בפ' כל הגט לשמא מת לא חיישי' לשמא ימות תנאי היא וקיימ"ל כר"י דפליג על ר"מ דאמר חיישי' לשמא ימות ועל זה אמר ר"ת השתא דאתית להכי אף כשהיא קטנה מותרת כיון דלא חיישינן שמא קידש א"כ היא מותרת לעולם דכל שעה ושעה יש לומר דעדיין לא קידש ואפילו חיישת שמא יקדש הואיל וכל שעה יש לומר עדיין לא קידש מותרת היא אצלו ולא דמי לשמא ימות דהתם מיירי שאסר את אשתו בתרומה כשהגט חל שעה אחת קודם מיתה. ואיכא למימר דמיד ימות נמצא כל שעה אסורה לאכול בתרומה דשמא ימות מיד. אבל הכא דאינה אסורה עד שיחולו הקידושין שקידש אביה שם כל שעה איכא למימר עדיין לא חלו הקידושין עכ"ל התוס' הרי נתבאר לך דר"ת הוא שיש לו סברא זאת לחלק אבל הר' מנחם מיוני סובר **הג"ה ע' נוב"ק חיו"ד סימן נ"ו וצ"ע):** כמו שכתבתי כיון דבשעת קידושין יש לחוש שגם אביה יקדשנה אח"כ א"כ הוי זה השתא דומה לחשש שמא ימות דהשתא דיינינן עליה שאביה יקדשנה שם במדינת הים ותהיה אסורה לזה באיסור אשת איש ואם כן להרב מנחם מיוני קושית התוס' במק"ע דהא הכא ג"כ בשנעשה שופרות תיכף איכא חשש שמא ימות אחד מהם ומאי פריך הגמ' משולח חטאתו ממדינת הים דשם לא חיישינן דהוי שמא מת

והנה לכאורה היה מקום לדחות קושיית התוס' דקושית הגמ' הוא אליבא דאביי דלא מחלק שמא מת לשמא ימות ומתרץ הא ר"מ הא ר"י בגיטין אבל אחר העיון ליתא דע"כ הגמ' לא קאי הכא אליבא דאביי דהא לאביי במס' גיטין דמתרץ דהך ברייתא דהרי זה גיטך שעה. אחת קודם למיתתי דאסורה לאכול בתרומה אתי' כר"י והך מתניתין דהלך בעלה למדה"י והשולח חטאתו ממדינת הים אתיא כר' מאיר א"כ לא פריך הגמ' מידי מהך דהשולח דהא. לא ר"י היא ואיך שייך למפרך על ר"י ממתניתין דאתיא כר"מ ורבי יהודה פליג עליו גם אליבא דאביי במס', סוכה, דמהפך ומתרץ דהך מתניתין דלא חייש למיתה ר"י היא והך, ברייתא דהרי זה גיטך דחייש למיתה ר"מ היא ג"כ לא קאי הגמ' כאן במס' יומא דאל"כ קשה מאי פריך הגמרא בתר הכי ממאי דלמא שאני התם כדקתני טעמא אי אתה מודה שמא יבקע הנוד הא לאביי ע"כ מוכח דטעמא דר"י הוא משום אין ברירה ולדברי ר"מ קאמר ליה דהא ר' יהודה מכשיר דופן סוכה מבהמה ולא חייש למיתה הרי מוכח דשקלא וטריא בגמ' דיומא הוא שלא אליבא דאביי וע"כ קאי הגמ' אליבא דרבא דמתרץ הך רומיא דתרומה אתרומה ומחלק בין שמא מת לשמא ימות ומוקי כולהו אליבא דחד תנא ושפיר מקשים התוספות וא"כ הדרא קושיא לדוכתא לפי דעת ה קושית התוס' במק"ע כו'

אבל לפי מה שכתבתי לעיל והוכחתי דרבינא סובר דלזמן מועט אליבא דכ"ע לא חיישינן למיתה לא קשה קושי' התוס' דגבי שופרות ג"כ זמן מועט הוא דהא אמרינן במסכת עירובין (דף לב ע"א ובמס' (דף צ' ע"ב) דמחוסרי כפרה נותנין דמי קיניהן בשופר לאוכלן בקדשים לערב וקאמר טעמא כדר' שמעי' דאמר חזקה אין ב"ד של כהנים עומדין משם עד שיכלו מעות שבשופר ע"ש וא"כ כיון דלזמן מועט הוא לא חיישינן לשמא ימות אליבא דכ"ע לרבינא ושפיר פריך הגמרא ומי חיישינן למיתה שהוא לזמן מועט

אבל לפי זה עדיין קשה מאי פריך הגמ' אח"כ וממאי דטעמא דר"י משום אין ברירה דלמא שאני התם כדקתני טעמא אמרו לו לר"מ אי אתה מודה שמא יבקע הנוד הא רבינא ג"כ סובר דלזמן מועט לא חיישי' שמא ימות והאי נוד ג"כ לזמן מועט הוא וע"כ טעמא דר"י הוא משום אין ברירה

ונראה לי לתרץ דהא כתבתי לעיל דרבינא דמתרץ דמיתה לא שכיח לא רצה לתרץ ומתניתין דפרה דוחק' ליה דשם משמע דגם ר' יוסי סובר דמפרישין מביתו ולא מטומאת מת ור"י סובר טומאה דחויה בציבור ולכך צריך לתרץ אליבא דד' יוסי טומאת מת לא שכיח. והנה בברייתא דהלוקח יין הם שלשה תנאי דפליגי על ר"מ והם ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון ולפ"ז יש לומר דאף דר' יוסי סבר כר' יהודה בלוקח יין אפשר דלאו מטעמיה דאף דטעמא דר' יוסי הוא משום אין ברירה מ"מ טעמא דר' יהודה יכול להיות מטעם שמא יבקע הנוד דר' יהודה לשיטתו דחייש למיתה באשתו של כהן גדול חייש גם לבקיעת הנוד. וכן יש לומר דאפשר גם טעמא דר' שמעון הוא משום בקיעת הנוד וא"כ אף דמוכח דר' יוסי לא חייש למיתה הואיל ור' יוסי סובר טומאה דחויה וסובר דאין מפרישין מטומאת ביתו ולית לי' חששא שמא יבקע הנוד. ובודאי טעמא הוא גבי לוקח יין מטעם אין ברירה מכל מקום לר' יהודה ור"ש יש לומר דטעמייהו הוא מטעם שמא יבקע הנוד דר"י לשיטתו בודאי חייש למיתה דסובר מתקינין לו אשה אחרת א"כ גם ר"ש אפשר חייש למיתה וא"כ שפיר פריך הגמרא ממאי דטעמא דר' יהודה הוא משום אין ב ברירה דלמא כדקתני טעמא שמא יבקע הנוד והך אמרו לו לאו ר"י הוא אלא ר"י ור"ש הם השיבו זאת התשובה לר' מאיר ואף שר' יוסי חייש למיתה וטעמא הוא משום אין ברירה מ"מ מנ"ל דחד טעמא אית להו דלמא טעמא דר"י ור"ש הוא משום שמא יבקע