צל"ח סדר מועד קמט

השורף את הפרה ללשכה שעל פני הבירה צפונה מזרחה ואחד זה ואחד זה מזין עליו כל שבעה מכל חטאות שהיה שם ע"כ (הברייתא) וא"כ על הברייתא זו קשה (קושי' הגמ') עד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת מת וכאן לא שייך תירוצו דרבא טומאה הותרה בציבור דא"כ הזאה כלל למה לי כמו שמוכיח הגמרא לקמן (בד' ח' ע"א) לר' יוסי דסובר דחויה בציבור (וא"כ מאי מתרץ רבא על הך ברייתא) ואין לומר דברייתא סובר דגמרי' הזאה ממלואים והוא גזירת הכתוב בלי טעם אף דטומאה הותרה בציבור. ז"א דהתוס' כתבו לעיל (בד' ד' ע"א) בד"ה הזאה בסיני מי הוה בסוף הדיבור דאפילו מאן דגמר ממלואים הוא אסמכתא בעלמא ואי לאו דאיכא טעמא לא מצרכי רבנן הזאה וכן כתבו התוס' בדיבור הקודם שם בשם רש"י בחומש ע"ש. והנה לכאורה יש לומר דרש"י לקמן נשמר מקישי זו (דרש"י) דמפרש בד"ה הזאה כלל למה לי בתורת שלישי ושביעי ואפשר שזה כוונת רש"י ז"ל דאי הוי סבר ר"י דכל ז' הוו מזין עליו לא היה מוכח מידי דאפילו אי טומאה דחוי' בציבור מצריכי רבנן הזאה למעלה בעלמא דהא בלא"ה צריך לומר מעלה עשו בהזאה דמדאורייתא סגי בג' ושביעי והם הצריכוהו בכל יום אבל לר' יוסי דבאמת האי הזאה לא הוי א א"א בג' וז' אם כן מדאורייתא קאמר ושפיר מוכיח הגמרא דר' יוסי סבר דחוי בציבור ולפ"ז הברייתא דלעיל דקאמר מזין עליו כל זה שפיר יש לומר דסבר טומאה הותרה בציבור והאי הזאה דכל ז' ימים באמת הוא למעלה בעלמא ודבר זה מפורש בתוס' ישנים ד"ה ותיסברא אי ר"י סבר הותרה וז"ל ואם תאמר (מאי פריך הגמרא) דלמא הזאה היא משום אילו של אהרן וכו' (ומתרצים בתוס' ישנים) וי"ל כיון דדחיית טומאה תלי' בקביעת זמן ולא בציבור ויחיד וא"כ מדאורייתא אי טומאה הותרה גם באילו של אהרן שקבע לו זמן גם כן טומאה הותרה בו וכיון דמדאורייתא טומאה הותרה בו אין לחכמים לעשות מעלת הזאה בשביל טומאת מת כמו שלא עשו מעלת פרישה בשביל טומאת מת לרב תחליפא משמי' דרבא אי טומאה הותרה ועוד דר' יוסי משמע מדאוריי' קאמר מדקאמר שלישי ושביעי שמשמע בתורת שלישי ושביעי ולשון הקונטרס מסייעני עכ"ל התוספות ישנים. הרי התוס' סוברים לא"נ שכתבו דעיקר הוכחת הגמרא דר' יוסי סובר טומאה דחויה הואיל וקאמר דמזין עליו שלישי ושביעי שמשמע מדינא צריך הך הזאה בתורת שלישי ושביעי אבל מברייתא דלעיל דתני מזין עליו כל ז'. יש לומר דאף שטומאה הותרה בציבור אפ"ה מזין עליו כל ז' מטעם מעלה בעלמא. והנה באמת דבר זה הוא דוחק לומר דחכמים עשו מעלה להזות כל ז' אי מדאורייתא ליכא חשש טומאה כלל והותרו דכמו שלא עשאו מעלה לרב תחליפא להפרישו מטומאת מת הואיל מדאורייתא טומאה הותרה הכי נמי לא היה להם לעשות מעלת הזאה שהוא גם כן בשביל טומאת מת אי טומאה הותרה בציבור ועוד כיון דמעיקרא הוי סובר הגמ' דפליגי בטומאה הותרה ור' מאיר דצריך הזאה בכל יום סובר דחויה היא. מכלל דהגמרא סובר דהואיל ור' מאיר מחמיר ומצריך הזאה בכל יום סובר דחויה היא דאל"כ איפכא ה"ל להגמ' לומר דר' מאיר דסובר דהנך הזאות הם מעלה בעלמא סובר טומאה הותרה ור"י דסובר דג' ושביעי מזין מטעם חיוב סובר טומאה דחויה ועוד במס' פסחים (דף עה ע"א) גם כן מוכיח הגמרא מר' יוסי דטומאה דחוי' בציבור למה לי הזאה כלל ושם לא פירשו בתורת ג' וז' ועוד דלשון הזאה כלל למה לי משמע דאי הותרה בציבור ליכא הזאה. כלל אפילו מדרבנן. ואם כן קשה ממ"נ על הך ברייתא אי סבר טומאה הותרה למה לי הזאה ואי סבר טומאה דחויה למה לא מפריש ליה מטומאת מת

עוד קשה לי קושי' עצומה מה יענה רבא על מתני' דפרה ריש פ"ג דתני שבעת ימים קודם שריפת הפרה מפרישין כהן השורף את הפרה מביתו ללשכה שעל פני הבירה צפונה מזרחה ומזין עליו כל שבעת הימים מכל חטאת שהיה שם ר' יוסי אומר לא היו מזין אלא ג' ושביעי כו' ע"ש ואם כן קשה דגבי פרה גם כן תני מפרישין מביתו וקשה עד שאתה מפרישו מביתו הפרישהו מטומאת מת ובזה לא שייך תירוצו דרבא טומאה הותרה בציבור דהא פרה לאו קרבן ציבור הוא ולא קביע לה זמן כמו שכתבו התוס' בד"ה ור"י סבר כו' ע"ש

ומתוך חומר קושי' נ"ל לתרץ דגם רבא סובר תירוצו דרבינא דמיתה לא שכיח דרבא לשיטתו דסובר במס' גיטין דבשמא ימות תנאי היא ולר' מאיר דלא חייש לבקיעת הנוד לא חייש גם למיתה וא"כ האי ברייתא דלעיל ר' מאיר היא וגם מתניתין דפרה שהוא התנא קמא דר' יוסי ג"כ ר' מאיר היא כדמפורש בברייתא דר' מאיר פליג עם ר' יוסי בהזאה וא"כ לר' מאיר לשיטתו באמת לא צריך לתירוצו דרבא דר"מ לא חייש למיתה ורבא דמתרץ טומאה הותרה בציבור הוא מוכרח לתרץ כן אליבא דר' יהודה דפליג הכא במתניתין דאשה אחרת מתקינין לו ולא פליג על רישא דמפרישין לו מטומאת המת ור"י גם בעלמא חייש למיתה דרבא לשיטתו טעמא דר"י הוא במעשר משום בקיעת הנוד דחייש לשמא ימות. וסובר מיתה שכיח לזה צריך רבא לתרץ דלר"י בלא"ה לא קשה דר"י סובר טומאה הותרה בציבור

אך לפי דברי הנ"ל קשה במאי פליגי רבינא ורבא ומאי נ"מ דכיון דגם רבא ובר דלר' מאיר לא חיישינן למיתה ואית ליה תירוצו דרבינא ולא בא לתרץ אלא אליבא דר' יהודה ואם כן מאי מוסיף רבינא בתירוצו אפ"ת טומאה דחויה בצבור הא לר' יהודה ליכא למימר טומאה דחויה דהא ר"י סובר בהדי' טומאה הותרה. ועוד לר"י ליכא למימר מיתה לא שכיח דהא ר"י חייש למיתת אשתו דהא פליג במתניתין וסובר דאשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו וע"כ צריכין לתרץ לר"י טומאה הותרה בציבור ואליבא דר' מאיר גם רבא מתרץ כרבינא דמיתה לא שכיח ומאי נ"מ. ונראה דשפיר יש נ"מ דלרבא לשיטתו סובר דטעמא דר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון דסברי בהלוקח יין מבין הכותים דלא ישתה עד שיפריש תרומה הוא משום דחיישי לבקיעת הנוד ואם כן חיישי למיתה דהא בהא תליא לרבא וא"כ לרבא צריכין לומר דלר' יוסי דסובר טומאה דחויה בציבור וגם ר' שמעון סובר טומאה דחויה בצבור דר"ש אמר לר' יהודה כהן גדול ביום הכפורים יוכיח להני תנאי באמת היו מפרישין גם מטומאת מת דלדידהו לא שייך לומר לא תרוצו דרבא דטומאה הותרה ולא תירוצא דמיתה לא שכיח דהא הם חיישי לבקיעת הנוד וזה היה קשה לרבינא לומר להני תנאי דהיו מפרישין מטומאת מת דלא משתמיט תנא לאשמועינן פלוגתא בזה ועוד דגבי פרה בפ"ג ממס' פרה ר' יוסי פליג בסיפא דלא היו מזין עליו אלא ג' וז' אבל ברישא לא פליג דמפרישין מביתו מכלל דמודה בהא וסובר דלא הוי מפרישין אלא מטומאת ביתו ולא מטומאת מת. ולכך בא רבינא לתרץ דגם לר' יוסי טומאת המת לא שכיח וזה שאמר רבינא דלא צריכין כלל לתירוצו דרבא דלכולי תנאי מיתה לא שכיח ובאמת טעמא דר"י ור"י ור"ש דסברי בלוקח יין מבי כותאי הוא משום דאין ברירה ולא חיישי לבקיעת הנוד ורבינא סובר בזה דר"י לדבריו דר' מאיר קאמר כאביי או כר' זירא במס' סוכה ולכ"ע לא חיישינן למיתה. ואין להקשות הא ר"י חייש הכא למיתת אשתו דקאמר מתקינין לו אשה אחרת זה לא קשה כלל דזה הוא מעלה בעלמא אבל לזה לא עשו מעלה לפרושי מכל אדם ולהיות יושב בדד כיון דמיתה לא שכיח ועוד יש לומר כתירץ התוס' במס' כתובות (דף פג ע"ב) ד"ה מיתה שכיח דגבי אשה שכיח מיתה יותר דרוב פעמים מסתכנת בלידה. ולכך מתקינין לו אשה אחרת דלפעמים אשתו של כה"ג מעוברת (ועומדת על פרקה) אבל עדיין צריך ביאור דכמאן ס"ל רבינא דכאביי במס' סוכה בודאי לא סבר דהא לאביי ר' מאיר חייש לשמא תמות וא"כ למה לא יפרישוהו מטומאת מת וצ"ל דסבר ליה כר"ז דטעמא דר"מ הוא משום שמא תברח אבל למיתה לא חייש ולפ"ז קשה מאי מתרץ רבינא על קושיית הגמ' במס' גיטין דרמי תרומה אתרומה והך ברייתא דהרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתה דאסורה לאכול בתרומה מיד כמאן מוקי לה

וצריכין לומר דבאמת אף דרבינא פליג על רבא וסבירא ליה דכולא תנאי לא חיישי לשמא ימות היינו דוקא לזמן מועט אבל לזמן מרובה חיישינן לשמא ימות לכ"ע ואפ"ה אסורה