צל"ח סדר מועד קמז

כשר ניחא בזה מה שמקשה המקשן על היכי דמי אי דאית בהו ד' וכו'. ואי דלית בהו ד' קנים בעלמא נינהו וכבר כתבתי דיש לדקדק לעולם ברחבים ד' ואפ"ה בעי צרוף דמיירי שהפכן על צדיהן ולפי מ"ש ניחא דלרב קיימינן ולרב בהפכן על צדיהן הרי הם כקנים בעלמא וכשרים

פרק שני

דף כג ע"א העושה הורתו ע"ג בהמה הה"ד באילן כמ"ש התוס' ונקט בהמה משום סיפא עשאוה לבהמה דופן וכו' דפלוגתא זו לא שייך באילן

שם סוכה הראויה לשבעה יש הפרש בין לשון זה לדברי ר"א (בדף כז ע"ב) דדריש עשה סוכה הראויה לשבעה דר"א בעי שעשיה תהיה לשבעה ור"י לא בעי רק דהסוכה תהיה ראויה לשבעה ואפי' עשאה בחוה"מ. דבאמת קשה לומר דכל סוגיא זו בין ר' יהודה ובין ר' מאיר ס"ל כר' אליעזר ואם אליבא דר"י לא היה ברירה דע"כ סובר כר"א אדפוסל אבל לר' מאיר מי הכריח הגמ' לאוקמי כר"א ואולי מדחייש שמא תמות או שמא תברח בהך דעשאו לבהמה דופן ומה בכך הלא יראה כשתמות או תברח אלא ודאי דבעי ראויה לשבעה ולמסקנא דטעמא דר"מ משום מחיצה ברוח או שאינה עשויה בידי באמת ר' מאיר לא סבר כר' אליעזר ובזה הרווחנו במה דאמר וכיון דמייתא כווצא ולאו אדעתא ומי הכריח אותו לחדש דלאו אדעתא ומה חבר לו בתחילת האוקימתא דחייש שמא תברח או תמות. ולפי מ"ש ניחא דעכשיו שיש בידינו לומר לאו אדעתא א"כ הרווחנו דלא מוקמי' כר"א ועוד נלע"ד דהרווחנו דפליגי גם באינה קשורה ולשמא תברח לא חייש שהרי יראה שתברח משא"כ מיתה כווצא ולאו אדעתיה

שם גמ' עשאה בהמה דופן לסוכה בו. הרמב"ם בפ' ד' מהלכות סוכה כתב בכל עושין מחיצה אפילו מבעלי חיים ואינו מביא כלל שצריך להיות קשור ולפי הסוגין משמע דלאביי צריך להיות לר' מאיר פיל קשור דחיישינן לשמא ימות וגם לשמא יברח ולר' זירא צריך להיות לכל הפחות קשור דאף דלא חיישינן למיתה מכל מקום חיישינן לשמא תברח. וצריכין לומר דהרמב"ם פוסק כר"י דמכשיר בהמה לסוכה ולא חייש לא לשמא ימות ולא לשמא תברח וע"ז הקשה הלחם משנה בפרק א' מהלכות נזירות הלכה ד' דהרמב"ם סותר עצמו דהכא גבי סוכה לא חייש למיתה ובנזיר פרק מי שאמר לא אפטר מן העולם שאהיה נזיר ה"ז נזיר מיד שמא ימות עתה הרי דחייש למיתה. והנה באמת קושי' זו לא קשה כלל כמו שמתרץ הלחם משנה בעצמו דאף דבעלמא חייש למיתה הכא גבי סוכה הוא חשש רחוק דהא ע"כ מיירי דמתחא באשלי מלעיל כמו שמוקי הגמ' הכא וחששא הוא דזימנין מוקי לה פחות מג' טפחים סמוך לסכך ואם מתה כווצא זה הוא חשש רחוק ולזה לא חיישינן ואף דאביי מפיק מהכא דר"י לא חייש גם בעלמא למיתה וקא מתרץ דהך מתניתין דהלך בעלה למדינת הים שאוכלת בתרומה ר' יהודה היא דלא חייש בסוכה למיתה הרי מוכח דהא בהא תליא מי שחייש הכא למיתה גם בעלמא לא חייש זה הוא לאביי דסובר כן אבל ר' זירא דאמר הכא מיתה לא שכיח ומוקי פלוגתייהו בשמא תברח ע"כ סובר סברא זו לחלק דאף דלא חיישינן הכא למיתה מכל מקום בעלמא חיישינן דאם לא כן קשיא לר' זירא דסובר בין לר' מאיר בין לר"י לא חיישינן למיתה אם כן הך מתניתין דהרי זה גיטך דאסורה לאכול בתרומה מיד כמאן מוקי לה אלא ודאי סובר ר' זירא דהכא לא חיישינן למיתה הואיל והוא חשש רחוק כנ"ל אבל בעלמא חיישי' ואם כן הרמב"ם פסק כר' זירא עד כאן דברי הלחם משנה

אך קשה לדברי הלחם משנה הא ר' זירא סובר דפליגי בשמא תברח ור"י לא חייש לשמא תברח אף שאינו חשש רחוק ואם כן קשה לר' זירא ר"י אדר"י דהכא סובר ר' יהודה דלא חיישינן לשמא תברח והתם חייש ר"י לשמא יבקע הנוד וע"כ צריכין לומר דר' זירא סובר בהא כאביי דר"י לדבריו דר' מאיר קאמר ובאמת טעמא דר"י לא משום בקיעת הנוד הוא אלא משום דסבר אין ברירה כאוקימתא דאביי הכא ולפ"ז קשה איך פסק הרמב"ם כר' זירא ומניח רבא דהא רבא סובר בהדיא במס' גיטין (ד' כו ע"א) דר"י ור"ש סוברים יש ברירה דרבא לא מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים וסובר כיון דר"י סובר גבי מעכשיו אם מתי דהוי גט דיש ברירה גם בתולה בדעת עצמו יש ברירה וטעמא דר"י במעשר הוא משום בקיעת הנוד. וכן מתרץ רבא במס' גיטין דשמא מת לא חיישינן ושמא ימות תנאי היא וטעמא דר"י הוא בבקיעת הנוד דהוי שמא ימות. ואם כן כיון דרבא פליג על אביי ור' זירא איך פסק הרמב"ם דלא כרבא ועוד קשה יהיה איך שיהיה סותר הרמב"ם דברי עצמו דגבי סוכה לא חייש הרמב"ם לשמא תברח וגבי נזיר פסק דאם אמר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר דחל עליו נזירות מיד דחיישי' שמא ימות וכן פסק בריש פ' ט' מהל' תרומות האומר לאשתו ה"ז גיטך שעה אחת קודם מיתה אסורה לאכול בתרומה מיד הרי דפסק דחייש למיתה. אך נ"ל לתרץ דקושית הלחם משנה על הרמב"ם בהלכות סוכה מעיקרא ליתא דיש לומר דהרמב"ם סובר כאוקימתא דר' אליעזר בר יעקב בסוכה דפלוגתייהו הוא במחיצה שאינו עשוי בידי אדם ופלוגתייהו מיירי בבהמה קשורה ורבא ע"כ גם כן סובר כהך אוקימתא כמו שכתב המהרש"א בשמעתין ופלוגתייהו מיירי בבהמה קשורה ובאמת גם הרמב"ם מיירי בבהמה קשורה והא דלא הביא הרמב"ם בפי' שהבהמה קשורה דיש לומר דהרמב"ם סמך עצמו על האי כללא דכתב בפ' י"ו מהלכות שבת הלכה כ"א וזה לשונו בכל עושין מחיצה בין בכלים כו' ואפילו בבהמה ושאר מיני חיה ועוף והוא שיהיו כפותים שלא ינודו עכ"ל וכתב המ"מ שם שמהסוגיא דפרק הישן במס' סוכה הוציא זה אף שאינה מוכרחת וכוונת המ"מ דלאוקימתא דאביי ור' זירא לא חייש ר"י לשמא תברח וגם לר"א ב"י יש לומר דלר"י מכשיר אף באינו כפותה ואינו חייש לשמא תברח זה הוא כוונת המ"מ ובאמת תמיה לי על הרב המגיד דשפיר הוא מוכרחת דכיון דהלכה כרבא לגבי אביי ולרבא ע"כ צריכין לומר דסובר כר"א בר יעקב ומיירי בכפות. כמ"ש המהרש"א ושפיר צריך להיות כפות אפילו לר' יהודה דהואיל ולרבא ר"י חייש לשמא ימות וממילא חייש לשמא תברח. אבל לפי דברי הנ"ל ע"כ הרמב"ם פוסק כרבא. ולפ"ז קמה וגם נצבה קושי' שניה של הלחם משנה על הרמב"ם בריש פ' ז' מהלכות מעשר פסק וז"ל מי שהיה לו מאה לוגין של יין טבול מן התורה ואמר שני לוגין שאני עתיד להפריש מהן הרי הן תרומה ועשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני לא יתחיל וישתה עד שיניח בסוף שיעור תרומה ומעשרו' אלא יפריש ואח"כ ישתה וא"א זה שיניח בסוף כאילו נברר תחילה מפני שחיוב תרומו" ומעשרות מן התורה וא"א בשל תורה נחשוב כאילו נברר עד שיברר עכ"ל הרמב"ם. והשתא קשה למה מביא הרמב"ם טעמא משום ברירה ולמה אינו מביא הרמב"ם טעמא משום בקיעת הנוד דהא לרבא טעמא דר"י ור"י ור"ש הוא משום בקיעת הנוד ולמה שבק הרמב"ם טעמא דרבא ופוסק כאוקימתא דאביי במסכת סוכה והלחם משנה שם מתרץ כיון דבלא"ה קיי"ל בדאורייתא אין ברירה מזכיר טעמא דאין ברירה שהוא אליבא דכ"ע עכ"ל הל"מ ואני אומר דבכל זה לא תעלה ארוכה להרמב"ם בזה דהא יש נפקותא גדולה דאי טעמא משום ברירה אם כן דוקא בטבל דאורייתא פסקינן אין ברירה ולכך מסיים הרמב"ם ואין אומרין בשל תורה כאלו נברר דהכי קיי"ל במס' ביצה (ד' ל"ח ע"א) בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה. ולכך נקט הרמב"ם דין זה בטבל מן התורה אבל אי אמרינן טעמא דר"י ור"י ור"ש משום שמא יבקע הנוד כמו שסובר רבא אם כן גם בטבל מדרבנן גם כן דינו הכי וא"כ היא גופא קשי' למה כתב הרמב"ם טעמא משום ברירה ונקט טבל דאורייתא דוקא למה לא נקט דינו גם בטבל מדרבנן משום טעמא שמא יבקע הנוד ואין לומר דהרמב"ם סובר דגם טעמא דשמא יבקע הנוד שייך דוקא בדאורייתא ובדרבנן לא חיישינן כולי האי זה אי אפשר לומר דאם כן הו"ל להרמב"ם לפסוק בהלכות