צל"ח סדר מועד קלז

הא קשיא למה הקשה ממימרי' דר"י דדוחה ל"ת וכו' כיון דאכתי לא אסיק אדעתיה לחלק בין יחיד לצבור הוה ליה להקשות מהך מימרא דר"ה דקאמר ר"י בהדיא גדולה תשובה שמקרעת גז"ד של אדם

ונראה לע"ד דשם בר"ה תני דבי ר"י מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק דאי איכא רוב עונות מיחשב בהדייהו. והנה בדברי ר"י יש לדקדק מה דכפל דבריו באמרו מעביר ראשון ראשון ודי באמרו מעביר ראשון. בשלמא לדעת הרמב"ם שכל עונות הראשונים אינן נחשבים ליחיד שפיר קאמר מעביר ראשון ראשון. אבל לדעת רש"י שפירש בהדיא עון שבראשוני' הבא לתת לכף מעבירו ושומטו שאם היה מחצה כיון שחסר אחד יכריעוהו הזכיות הרי שפירש רש"י בהדיא רק עון אחד ולישנא דרבא דייק כוותיה דקאמר ועון עצמו דאי כדברי רבינו הרמב"ם הי"ל למימר ועונות עצמם אינם נמחקין ולפ"ז דדברי הגמ' כרש"י דייקי א"כ קשה הני תרתי ראשון למאי רמזי

והנה שמעתי בילדותי מהמוכיח הגדול חסידא קדישא מהו' ליב פיסטינר זצוק"ל מעביר ראשון שבראשון שמה קדים למעשה העבירה המחשבה שמתחילה חושב לעשות ועושה אותה המחשבה הקב"ה מעביר ודברי פי חכם חן. והנה לדברי המנוח הזה עיקר היתור שמעון ראשון מתהפך ממזיד לשוגג שההפרש בין מזיד לשוגג היא המחשבה וכיון שהקב"ה מעביר המחשבה נשאר שוגג

ובזה נראה לע"ד לתרץ לפי מה שפירש"י במסכת ערכין כובש היינו שלוקח מן העונות ומטמין תחת כסא הכבוד א"כ ר"א היינו תנא דבי ר"י דלשניהם מניח הקב"ה עון אחד שאינו נשקל בכף אמנם לפי' הנ"ל ניחא דלר"א כל העון נכבש ולתנא דבי ר"י רק מחשבת העון. ועדיין נשאר שוגג א"נ לאידך גיסא דלהכי לא פירש רש"י בר"ה כמו בערכין דבשלמא מה שלא פירש רש"י בערכין כמו בר"ה מפני ששם קאי לפרש צדקתך כהררי אל מפני שמשפטיך תהום רבה. ובאמת לפי שיטת רש"י כאן נדחק המהרש"א שם בח"א לכך פירש רש"י שם שמשפטיך שהם העונות נכבשין לתהום רבה. אבל הא קשיא דלמה לא פירש רש"י כאן בר"ה ע"ד הפירוש בערכין. ונראה משום דזה א"א לפרש להטמין גוף העון דאטו השטן אינו יודע מספר העונות הא איתא במדרש שהשטן מביא פתקין של עונות אלא ודאי שאין הקב"ה מטמין רק מחשבת העון והמחשבה פוגמת בעולם הכסא למעלה מעולם המלאכים ואין השטן יודע מזה. וזה אי אפשר לפרש דא"כ היינו ר"י שסובר מעביר ראשון וכו' ולכך פירש"י שכובש כף המשקל למטה וזה א"א לשטן לידע וזה לשון הרמב"ם פ"ג מה' תשובה ושוקלם אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גדלם. יש זכות שהוא נגד כמה עונות שנאמר יען נמצא בו דבר טוב ויש עון שהוא נגד כמה זכיות שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה. ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות והוא היודע האיך עורכין. באופן שלפי פי' רש"י בערכין זה העון שנכבש תחת הכסא עדיין נשאר שוגג ובזה נחלקו ריש לקיש סובר גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כזכיות וא"כ מגעת גם עד כסא הכבוד שאפי' אותו עון שתחת הכסא נתקן בתשובה שעד עתה היה עכ"פ שוגג ועתה נעשה זכות ור"י ס"ל עד ולא עד בכלל שלאותו העון אין התשובה מועלת שמה פועלת התשובה להיות נחשב שוגג וזה בלאו הכי נחשב שוגג

שם ע"ב גמ' אמר רשב"ג אמר ר' יונתן גדולה תשובה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם שנאמר ובשוב רשע מרשעתו חי' יחיה הנה בריאת האדם לא תוהו בראו כי אם לקנות שלימות ולהשלים חוקו בתורה ובעבודה עבודת הקודש וכשכיר יקוה יומו ובא בשכרו וזהו השלמת הנפש כל ימי חלדו של אדם אם לא איבד זמנו. וכל ימיו חרותים אחד לא נעדר הרי הוא מושלם בשלימות אבל אם איבד זמנו בדברי הבאי בשחוק וקלות ראש או בדברי בטלה בלי תורה ומצות וק"ו אם פשע והעוה באיזה יום הרי היום ההוא חסר מימי חייו ולא הושלם חוקו. ובזה נלע"ד לתרץ במה דפליגי ר"ע ורבנן בסוף פ' חולק את מספר ימיך אמלא אלו שני דורות זכה משלימין לו לא זכה פוחתין לו דברי ר' עקיבא וחכמים אומרי' זכה מוסיפין לו לא זכה פוחתין לו ופירש"י זכה מוסיפין והאי אמלא לשון תוס' הוא והנה קשיא לי דעכ"פ חרוצים ימיו במספר דהרי את מספר כתיב מכלל דאיכא מספר והיא גופא קשיא לרבנן למאי הלכתא המספר הזה ולמה הוקבע מספר כלל כיון שהכל לפי הזכות והחוב הן חסר והן יתיר אלא ודאי שימי האדם קצובים לו עכ"פ לפרוע חובו המוטל עליו דבר יום ביומו שבעת מותו לא יחסר יומו. ואז הוא בא לעוה"ב בשלימות בלי גריעותא. וע"ז נאמר ואברהם זקן בא בימים שבא עם הימים ולא איבד זמנו וכל יום קנה לעצמו קנין שלימות בפועל. אבל הימים שהלכו באיבוד זמנו בדברים בטלים והימים ההם לא קנו מציאות כי אין להם חיות והרשעים בחייהם קרוים מתים ובעת מותו ימיו חסרים ומחויב להתגלגל עוד הפעם כולי האי ואולי ישלים זמנו וזה רמזו חכמי המוסר בפסוק כי שנות מספר יאתיו ואורח לא אשוב אהלוך רוחי חבלה ימי נזעכו קברים לי וזה פירושו שנות מספר יאתיו שכל שנים הקצובים במספר יאתיו שכולם יבואו עמו בעת מותו דהיינו בא בימיו ואז ואורח לא אשוב אהלוך שזה האורח אשר הוא עתיד להלוך לחיי עולם יהיה אורח לא אשוב עוד פעם שנית לעולם הזה כי אם ינוח על משכבו במנוחה עד תחיית המתים לעוה"ב. אבל אם רוחי חבלה כי הרשעים חובלים בעצמם בכל חטא ואשמה חובל בנפשו הכל לפי הפגם. יתן מום ברוחו ונשמתו. וע"י זה ימיו נזעכו שנכרתו ימיו ונחסרו מהמספר ובעת מותו אי אפשר להנפש ההיא לשוב למקורה כי כל אשר מום בו לא יקרב ומוכרחת היא להתגלגל פעם שנית בעוה"ז. ואז קברים לי שנקבר פעם שנית והקבורה הראשונה היתה על מגן כי עיקר הקבורה תיקון הנפש כי הנפש אינה נפרדת מהגוף גם אחרי מותה לרוב ההרגל כל ימי החיים עד שהגוף ניתן בהקבר ואז הנפש עולה למעלה ולכן המת שומע עד שיסתום הגולל וכן כתיב וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל אלהים. אבל הרשע שרוחו חובלה ואי אפשר להרוח לשוב אל אלקים הוא נקבר על מגן והנה הרשע אינו נותן על לב כי אולי כבר הוא בגלגול שני או שלישי שעד כאן נאמר יפעל אל פעמים שלש עם גבר ואם בפעם שלישי לא יתקן אבדה תקותו אלא שבעוה"ר הנפש בבואה שנית לגוף היא שוכחת כל מעשי' הראשונים וכל אשר סבלה בפעם ראשון עבור זה וחוזרת לשוב למעשיה הראשונים. וזה רמז הפ' (קהלת ח') ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו וממקום קדוש יהלכו וישתכחו בעיר אשר כן עשו גם זה הבל שהגוף נקרא עיר וכמ"ש חז"ל בפסוק עיר קטנה ותמה הכתוב וישתכחו בעיר אשר כן עשו מעשים הללו בגלגול ראשון וחוזר למעשיו וקלקולו הראשון

ונחזור לראשונים כי הרשע כל ימי רשעו אינם נכנסים בחשבון והוא חסר ימים. ולכן רשעים בחייהם קרוים מתים כי אין להימים שום חיות וזה פירוש דברי רז"ל ג' ספרים נפתחים בר"ה וכו' רשעים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. צדיקים לאלתר לחיים כו' והתוס' הקשו דחזינן כמה רשעים חיים וצדיקים שמתו ותירצו דקאי על חיי עוה"ב. ולדידי קשה דאם כן הוי ליה למימר צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיי עולם כמו שאמר בברייתא שניה גבי ג' כתות ליום הדין. ועוד קשה למה אמר בברייתא דיום הדין ג' כתות וכאן אמר ג' ספרים והוה ליה למימר ג' כתות הם בר"ה. ועוד בספר עשרה מאמרות מביא גרסא דגרסי' גם בסיפא של וכך גרסי' של צדיקים נכתבים כו' ושל רשעים כו' ונדחק מאד לפי שלא רצה להזכיר מיתה אפי' על הרשעים לכך כינה המיתה על הספרים ולדברי ניחא דג' ספרים הוא מל' ספר וסיפור דהיינו סיפורי דברי הימים בימי חייהם של צדיקים נכתבים לחיים דהיינו סיפור הימים שלהם נכתב בספר החיים להיות נחשב במספר ימי חייהם כי קנו מציאת חיים ושנות מספר יאתיו ושל רשעים היינו מספר הימים שלהם אינן נחשבים לחיים ויכלו בהבל ימיהם ושנותיהם בבהלה ונכתבים למיתה שלא קנו מציאת חיים כלל

ובזה מתורץ קושית הרי"ף דלמה בבינונים אם לא יהו