צל"ח סדר מועד יב

יחד חיובי ופטורי ולא היה צריך להאריך כלל והוה לי' למיתני תרתי בבא דפשט העני יחדיו בראשונה ותרתי בבא דפשט בעה"ב אח"כ באחרונה אלא ודאי דעקירות קחשיב

והנה לפי מה שפירש"י במס' שבועות דפנים וחוץ הוא הכנסות והוצאות. א"כ בשום בבא לא שנה מילי דהכנסות לחוד או מילי דהוצאות לחוד רק עירב בכל בבא הכנסות והוצאות בחיובי ופטורי בין לפירש"י ובין לריב"א. והטעם כמו"ש התוס' במשנתינו בד"ה שתים שהן וכו' שהיה צריך להאריך אם היה בא לפרש כל א' לבדו. וא"כ לפי זה שוב אין הכרח אם עקירות חשיב כפירש"י או הושטת יד חשיב כפי' ריב"א. והנה לקמן בחידושינו יתבאר דמה שפירש"י בשבועות פנים וחוץ הכנסות והוצאות הוא לפי דעת המקשה. שהמקשה היה סובר הפירוש כן כאשר אפרש אח"כ. ומעתה נעמוד על כונת רש"י לקמן ע"ב בגמ' בד"ה מהן לחיוב ומהן לפטור וע' בתוס' ד"ה וכי תימא שכתבו שרש"י לא פי' לפי שיטתו שבסמוך שלפי שיטתו היה לו לפרש דעקירות קא חשיב. וע' במהרש"א ומוהרש"ל ומוהר"ם ופ"י. ועכ"פ התוס' היה להם הגירסא ברש"י שראו מתוך גירסתו שרש"י אחז כאן פי' ריב"א. ולדידי ניחא ששם בשיטת המקשה קאי שמקשה וכי תימא מהן לחיוב וכו' ולדידי' פנים וחוץ הוא הכנסות והוצאות ולפי' זה שפיר אחז רש"י פי' ריב"א כנ"ל ודוק היטב. ולקמן יתבאר עוד בזה

ולפי מ"ש אין לנו הכרח לומר שחכמי התלמוד נסתפקו בפירוש של פנים וחוץ אלא היה ידוע להם. והא דלא הביאו במס' נדרים ראי' ממשנתינו לשום צד היינו משום (דהתם) איירי במאי דפריש התנא ברישא מאי דסלק וגמר כל הפרטים. וכן להיפוך במאי דפריש ברישא מאי דפתח וגמר תחילה כל פרטי הך דפתח. אבל במשנתינו כיון שע"כ הפרטים מעורבים ולא גמר הצד שהתחיל לפרש עד שעירב בו כל פרטי צד השני לא שייך למימר בי' דפריש ברישא מאי דסליק או מאי דפתח: ואולם לפי זה נדחה הפירוש שפירשו התוס' בשבועות דפנים וחוץ היינו חיובי ופטורי. דא"כ פירש התנא ברישא מאי דפתח וגמר כל פרטי' וה"ל להגמ' במס' נדרים להביא ראיה ממשנתינו

פשט העני וכו'. הנה גוף ההוצאה הפשוטה דהיינו שנוטל חפץ ברה"י והולך לרה"ר וכן הכנסה כזו אינה שנוי' במשנתינו כלל (ותוס' בריש שבועות במשנה שם בד"ה יציאות כתבו דלכך לא תני הך הוצאה שלישית במשנה לפי שהיא פשוטה ואין בה שום חידוש. אמנם לשיטת ר"ת שם דכל הוצאות מלאכה גרוע היא. עדיין קשה למה לא שנה במשנתינו הוצאה הפשוטה) ונוכל לומר משום דלא שייך בי' פנים וחוץ דודאי לאו בעניות ובעשירות תליא מלתא. אלא בעומד בחוץ או בפנים. ויש רבותא דאף שעומד כאן חייב ברשות אחר וקמ"ל בעני ועשיר דהיינו שזה שעומד בפנים חייב על הוצאה והכנסה וכן זה העומד חוצה. אבל בהולך עם החפץ מרשות לרשות לא שייך עני או עשיר דגם העני אם בא לבית הרי הוא כבעה"ב או בעה"ב ההולך חוצה הרי הוא כעני העומד חוץ וכיון דלא שייך בזה פנים וחוץ לא שנאה במשנתינו. וגם במס' שבועות לא שנאה לפי ששם לא שנה רק שתים שהן ד'. ומה שהקשה בגמרא מהכא דתני שתים שהן ד' בפנים וכו' היינו שגם בשבועות הי' יכול לשנות ב' שהן ד' בפנים וב' שהן ד' בחוץ. ולהכי לא שנאה לא כאן ולא במסכת שבועות

ודע עוד. דהא ודאי אף אם היה שייך בי' פנים וחוץ אבל שהם ד' לא שייך בה. דהיינו הפטורים כשנעשית עפ"י שנים. דודאי כשעומד ברשות א' ומושיט ידו לרשות השני אורחא דמלתא שהשני שעומד ברשות השני נותן לידו או מקבל מידו כשזה אינו יכול להושיט ידו למקום שמונח החפץ או למקום שרוצה להניחו אבל כשנוטל החפץ ברשות שעומד והולך עם החפץ לרשות אחר אין דרך שיתנו חבירו לידו או לקבלו מידו

ובזה נלע"ד לתרץ לקמן ע"ב דא"ל רב כהנא (לפנינו הגי' רב מתנא) לאביי הני תמני הויין תרתי סרי הויין. והדבר יפלא. והלא התנא לא כללם יחד לפנים וחוץ ולא שנה כלל שהם שמונה רק בכל א' שתים שהן ד'. והכי ה"ל לרב כהנא (למימר) הני ד' נינהו שית נינהו וממילא נדע דבכללם י"ב נינהו אמנם לפמ"ש ניחא. דבזה הי' מקום לפרש קושיתו שכונתו למה לא תנן הוצאה והכנסה הפשוטית במשנה. ובזה תרתי חיובא הוא דאיכא אבל עני ועשיר ליכא למיחשב בזה בתרתי וכמו כן פטורי לית בהו ולכן הוה שית. וא"כ הקושיא רק על חד בבא דבשני הבבות אי אפשר למיחשב הוצאה והכנסה הפשוטית דמה לי בזה עני או עשיר. ובאמת אין כונתו בקושיתו על זה רק על מה דלא חשיב כל פטורי דסיפא וחושב רק מחציתם. ולכן התחכם וצרפם יחד ואמר תריסר נינהו. ובזה בודאי נדע שאין כונתו על הוצאה והכנסה הפשוטית שבזה ליכא עודף ך' רק ב' ונדע שכונתו על ד' פטורי דסיפא העודפים

והנה אם נפרש בפנים ובחוץ היינו הכנסות והוצאות וכפיר רש"י במס' שבועות ובזה ודאי שנתוסף חד בכל א' שהרי שלש הוצאות נינהו לחיובא הני תרתי דמתני' שע"י הושטת יד ועוד הוצאה שלישית הפשוטה וכן בהכנסות. הן אמת דפטורי ליתניהו רק תרי בכל חד כמבואר במשנה אבל בהוצאה והכנסה הפשוטית לא שכיח בה זה עוקר וזה מניח. ועוד דבהוצאה שע"י הושטה דנקט עני ועשיר שפיר שייך זה עוקר וזה מניח אבל בהפשוטית דלא שייך בה עני ועשיר איירי בחד גברא וליכא פטורי מ"מ ניתני יציאות השבת שלש שהן חמש בפנים ושלש שהן חמש בחוץ וצריך לומר כמו שכתבו התוס' במס' שבועות דהך הוצאה שלישית מילתא דפשיטא היא ולא הוצרך לשנותה כלל ולקמן יתבאר

ברש"י ד"ה שתים שהן ד' בפנים לאותן העומדים בפנים וכו' שהם ד' מדבריהם הוסיפו וכו' וב' שהן ד' בחוץ וכ' ואם עשה פטור כדיליף בגמ' ב' שעשאוה פטורים: יש לדקדק שברישא בפטור של בעה"ב לא פי' רש"י הטעם משום דיליף בגמ' ב' שעשאוה רק סתם וכתב (ואם עשה פטור) ובפטור של העני פירש הטעם דיליף בגמ' מבעשותה. ונראה במה שיש לדקדק עוד דהנה (לקמן דף ג') מקשה הש"ס שניהם פטורים והא איתעבידא מלאכה בינייהו וכ' התוס' ד"ה שניהם פטורים דאין סברא דפריך שיתחייב הראשון אלא על השני פריך שיתחייב לפי שעל ידו נגמרה המלאכה. ולפ"ז עיקר קושית המקשה דפריך והא איתעבידא מלאכה בינייהו. על פטור ההנחה פריך. ולפ"ז במאי דקתני שהם ד' דבהנך פטורים לא נכללו רק עקירות לרש"י והושטת יד לריב"א. ונמצא לרש"י ממ"נ א"צ שום טעם בזה לפטור דבעקירות א"צ שום טעם רק בהנחות והיינו בסוף המשנה שפי' הפרטים ושם מפרש גם הנחות אבל בכאן בכל א' דקתני שהם ד' היינו עקירות והם מצד הסברא פטורים. וא"כ דברי רש"י תמוהים. דלמה הוצרך לומר כאן בגמ' יליף ב' שעשאוה. וצריך לומר משום דרש"י בגמ' בד"ה פטורי דאתי לידי חיוב חטאת הביא בסוף גם פי' רבותינו שפירשו דבהושטת יד הוא דקחשיב ורצה רש"י לפרש המשנה שיהא ניחא גם לפי' רבותינו ולכן כתב כדיליף בגמ' ב' שעשאוה פטורים

והנה התוס' כתבו לקמן שזה עוקר וזה מניח היה במשכן. והנה הוכחת התוס' הוא מקושית המקשה שהקשה והא איתעבידא מלאכה בינייהו ואי לא היתה במשכן למה יתחייב אבל על המקשה גופי' קשה מנ"ל שהיתה במשכן ותקשי לי' ודלמא לא היתה במשכן ולכך שניהם פטורים ורציתי לומר משו' דבהוצאה המפורשת בקרא לא בעינן שהיתה במשכן. ותדע שהרי הוצאה דעני לא היתה במשכן כמו שאכתוב לקמן בגמ' ואפ"ה חייב

ומעתה נשוב לדברי רש"י הנ"ל דלהכי כתב רש"י כדיליף בגמ' שנים שעשאוה פטורים שיהא ניחא גם לפי' רבותינו וניחזי אנן לדברי רבותינו במי צריך טעם. והנה בבעה"ב המושיט תרתי פטורי דידיה היא עקירה דהוצאה והנחה דהכנסה וג"כ אין צריך שום טעם לפטור דידי' שבעקירה הוא פטור מצד הסברא כמו"ש התוס' ובהנחה אף שעל ידו נגמרה המלאכה מ"מ כיון שהוא הכנסה בעינן דומיא דמשכן וזה עוקר וזה מניח לא היה במשכן. אבל ב' שהן ד' דעני לפי' רבותינו הפטורים הם בהושיט העני ידו והוא (עקירה דהכנסה והנחה דהוצאה) ובהנחה דהוצאה שפיר קשה והא על ידו נגמרה המלאכה והוצאה מפורש בקרא ולא בעינן דומיא דמשכן. ולכך בזה פירש"י הטעם כדיליף בגמ' והיינו מדכתיב בעשותה: