צל"ח סדר מועד יא

דף ב' ע"א מתני'

יציאות השבת

בתוס' הקשו מה שהתחילה המס' בדיני הוצאה שהיא האחרונה באבות מלאכות. וריב"א תי' משום דממשנה זו ידעינן כמה חידושי דינים ולכן התחיל בה. ור"ת תירץ דפתח ביציאות משום לא יצא החייט אע"ג דלא שנה המלבן והמבעיר וכו' הוצאה הוצרך לשנות טפי משום דמלאכה גרוע היא. ונלע"ד דר"ת לשיטתו דאיהו ס"ל בריש שבועות בתוס' ד"ה יציאות וכו' דאפי' הוצאה הפשוטית שיוצא עם החפץ מרה"י לר"ה ג"כ חידוש הוא דמה לי מוציא מרה"י לרה"י ומה לי מוציא מרה"י לר"ה. ולפ"ז הוצרך להקדים איסור הוצאה משום לא יצא החייט. אבל לדעת התוס' שם דהך הוצאה הפשוטית לא שנה במשנה לפי שאין כאן שום חידוש ועיקר החידוש הוא היכא דגופו ברשות א' ומושיט ידו לרשות אחר. א"כ לא הוצרך להקדים יציאות שבת בשביל לא יצא החייט וצריך לומר לדידהו כתי' ריב"א או כתי' ראשון של ר"ת בשביל שהוא דבר ההוה

אמנם אי נימא דאף שכתבו התוס' דהך הוצאה הפשוטה לא הוצרך לשנות היינו היכא שנטל הפירות מרה"י והלך לר"ה והניחם שם אבל היכא שהיו הפירות בידו והלך עם הפירות שבידו לר"ה ועמד שם דנימא עקירת גופו כעקירת חפץ והנחת גופו כהנחת חפץ זה אינו פשוט כ"כ. והראיה שגם חכמי הש"ס נסתפקו בזה כדבעי' מיני' רב מרבי לקמן (דף ג' ע"א) הטעינו חבירו וכו' וא"כ לא יצא החייט אינו פשוט כ"כ שהרי אף אם ישכח ויצא היינו עקירת גופו **הגה"ת נכד המחבר ואף שכתבו התוס' לקמן (דף ג' ע"א), בד"ה עקירת גופו דאפי' אי לאו כעקירת חפץ דמי אפ"ה לא יצא החייט מדרבנן היינו שיש לדחות כן ואין לפשוט הבעיא מהכא. אבל למסקנא דכעקיר' חפץ דמי איכא למימר דמשום איסור דרבנן לא היו גוזרים שלא יצא החייט:** וכן כשיעמוד היינו הנחת גופו. ובאמת דבר זה שמענו ממשנתנו דתנן פשט העני את ידו וכו' הרי דלא עביד עקירת החפץ אלא ע"י עקירת ידו וכן או שנטל מתוכה והוציא הרי דלא עביד הנחת החפץ אלא על ידי הנחת ידו א"כ שפיר י"ל דהקדים משנה זו משום לא יצא החייט. אמנם רש"י פי' בד"ה או שנטל מתוכה וכו' והניח בר"ה ורש"י לשיטתו דאיהו ס"ל לקמן (דף ג' ע"א) דידו לא נייח ע"ג קרקע ולא אמרינן ביה כהנחת חפץ. וע' כאן בפ"י מ"ש על דברי רש"י הללו. ולרש"י צ"ל גם פשט ידו לפנים מיירי שעקר החפץ עתה מר"ה. ולפ"ז אין ענין משנה זו ללא יצא החייט

ודע דלפי' ר"ת ששנה משנה זו רק בשביל לא יצא החייט. א"כ אין כאן עיקר דיני הוצאה לפרט בה כל הפרטים והיה לו להקדים רק גוף איסור הוצאה ולכן י"ל שהמקשה שהקשה מ"ש הכא דתני ב' שהן ד' בפנים וב' שהן ד' בחוץ וכו' כונתו להקשות על כאן למה האריך בה כ"כ. וכן פירשו התוס' לקמן ע"ב בד"ה התם וכו' דפריך דלא ליתני הכא רק ב' שהן ד'. ולכאורה דבריהם תמוהים וכי היה סבור המקשה שבמסכת שבת לא יפרט כל דיני שבת. ואם כאן במס' זו לא יפרט כל פרטי' אנה יפרטם. ולפמ"ש נכון שהיה סבור כאן אין מקומם רק אחר משנת אבות מלאכות כקושית התוס' אלא שהיה צריך להקדים דין הוצאה דרך כלל ולמה הרחיב בפרטים. וצ"ל לפי שרצה להתחיל בלשון ששנה במס' שבועות וא"כ די לקצר בה ולשנות כמו בשבועות והתרצן תירץ לו דאף שעיקר מקומה אחרי אבות מלאכות מ"מ המסכת עיקרה על דיני שבת וכיון שהתחיל בהוצאה שנה כל פרטי חיובי ופטורי אבל ריב"א לשיטתו דאיהו ס"ל שהתחיל בהוצאה לפי שיש בה כמה חידושי דינים וא"כ עיקר כל החידושים של הוצאה מקומם קבוע כאן ולכן אין לפרש קושית המקשה כן. ולכן כתבו התוס' במס' שבועות (דף ה' ע"א) בד"ה ומ"ש הכא וכו' שהקושיא היא על מס' שבועות ע"ש והיינו לשיטת ריב"א כנ"ל

שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ. הנה במס' שבועות צרפינהו לעני ובעה"ב יחד וכפל המספר שתים שהן ד' ששנה שם הם יציאות דבעה"ב ועני עם הכנסות שלהם ולא שנה א' שהוא ב' בפנים וא' שהוא ב' בחוץ. אבל כללינהו יחד וא"כ למה כאן הפרידם. וג"כ הוה ליה למיתני ד' שהוא שמונה. ובמס' שבועות שלא הפרידם הטעם פשוט שרצה לשנות ב' שהוא ד' דומה לכולהו שארי בבות דנקט שם. אבל כאן קשה. ונראה שרצה לשנות כאן באותו לשון ששנה במס' שבועות: ובזה נלע"ד ליישב מה שיש לדקדק בגמרא דקאמר מ"ש הכא דתני ב' שהן ד' בפנים וב' שהן ד' בחוץ ומ"ש התם דתני ב' שהוא ד' ותו לא. הנה אמרו ותו לא הוא ייתור לשון. שהרי אנו רואים שעל השינוי שבין הכא להתם מקשה. והרי עינינו רואות ששם לא שנה יותר. ובשלמא לפמ"ש התוס' במסכת שבועות שהקושיא היא על מס' שבועות למה לא שנה יותר . ולפי שהיה מקום לפרש כונת קושיתו על כאן למה שנה כאן כל הני בבי. וכמו שפי' התוס' באמת הכא בד"ה התם דלאו עיקר שבת חיובי תני וכו' ולכן סיים בקושיתו ותו לא להורות שקושייתו על שקיצר במס' שבועות. אבל לפי' התוס' כאן שבאמת קושייתו על האריכות שבמס' שבת א"כ באמרו ותו לא הורה בדברים היפך כונתו בקושייתו. ואמנם עפמ"ש ניחא. שיש מקום לפרש קושיתו שהקשה מ"ש התם דתני ב' שהן ד' ולא שנה א' שהוא ב' לפי שצירף עני ועשיר במספר. ומ"ש הכא דתני ב' שהן ד' בפנים וב' שהן ד' בחוץ ופלגינהו ולא שנה ד' שהן שמונה ובאמת לא זה היה כונת קושיתו שזה יש לתרץ שלא רצה לשנות כאן הלשון ששנה בשבועות. ולכן פי' כונתו באמרו ותו לא שעיקר הקושיא על שהאריך כאן יותר משם בשבועות

כיצד העני עומד בחוץ וכו'. כתב הרשב"א בחידושיו וכן הר"ן דפירש תחילה מאי דסליק מיניה. והנה בריש נדרים מפלפל הש"ס אם דרך התנא לפרש ברישא מאי דסליק מיני' או במאי דפתח ביה. ומביא ראיות לכאן ולכאן ומתחילה הביא מבמה מדליקין במה טומנין ובמה אשה. בכל אלו פריש ברישא מאי דסליק מיני' ואח"כ מביא ראיה מבמה בהמה דפריש ברישא מאי דפתח. ומסיק אורחא דתני הכי ואורחא דתני הכי. ויש להקשות. מדוע הביא מפירקי בתרא דשבת ולא הביא משנתינו דפריש ברישא מאי דסליק מיני'. והנה הן אמת שאם הוא כפירש"י כאן דפנים וחוץ היינו בעה"ב ועני א"כ פריש ברישא מאי דסליק. אבל אי פי' פנים וחוץ היינו הכנסות והוצאות כפירש"י במס' שבועות. או פנים וחוץ היינו חיובי ופטורי כפי' בתרא שבתוס' שבועות. אז פריש ברישא מאי דפתח. שהרי התחיל בהכנסות ובחיובי. ומדחזינן שלא הביא הש"ס במס' נדרים ראי' ממשנתינו לא לצד זה ולא לאידך גיסא מכלל שגם חכמי התלמוד נסתפקו בפי' משנתינו איזה פי' הוא בפנים ובחוץ. והתוס' בשבועות וכאן בתוס' ישנים, הביאו שבירושלמי נסתפקו בזה. ותמהני שלא הביאו מתלמודא דידן שג"כ נסתפקו בזה [ועוד קשה בתוס' שבועות (ה' ע"א) ד"ה שתים שהן ד' וכו'. שכתבו שהירושלמי מפרש כפי' הריב"א בפירוש פנים וחוץ ותמוה דהא בתוס' ישינים מקשים מירושלמי אדברי ריב"א במס' שבת]

והנה לפי פירש"י שבכאן דפנים וחוץ היינו עני ובעה"ב וא"כ פריש מאי דסליק מיני' ברישא. היא גופא קשיא הוה לי' לפרש כל מילי דעני ברישא חיובי ופטורי ואח"כ מילי דבעה"ב ואמנם הטעם פשוט לפי שבפטורי הוצרך בלא"ה לערב מילי דעני ומילי דבעה"ב לפירש"י שפי' דעקירות קחשיב. וע' לקמן (דף ג' ע"א) בתוס' ד"ה פטורי וכו'. וע' רש"א שם. ומזה נלע"ד טעמו דרש"י דפי' דעקירות קחשיב ומיאן בפי' רבותי' דפירשו דפשיטת יד חשיב והוא פי' ריב"א שם בתוס' דקשה לו לרש"י דאם פשיטת יד קחשיב א"כ קחשיב פטורי דעני בחד בבא ופמירי דבעה"ב באידך בבא בפ"ע וא"כ היה לו לפרושי כל מילי דעני