צל"ח סדר מועד קד

מה שכתבו התוס' [בד"ה ושוין] דיליף מסוכה הוה מצי למימר ממצה. אלא דמצה גופה מסוכה ילפינן

ע"ב גמ' הואיל ובידו להפקירן. הנה לר' יוסי [בנדרים דף מ"ג] דסבר לפי מאי דפירש ר' יוחנן טעמו דהפקר כמתנה ועד דאתי לרשות זוכה. א"כ לא שייך בידו להפקירן ואם שבידו ליתנם במתנה לעכו"ם זה לא מיקרי בידו דאולי לא ירצה לקבלם. ולמ"ד דאסור ליתן מתנ"ח פשיטא דלא שייך שיתן מתנה ולמכרם ודאי לא מיקרי בידו. וליתנם לנשים במזוזה גם נשים חייבות וגם ציצית לפי ה"א דנוהג בלילות נוהג גם בנשים [ג"כ ליקוט]

*ברש"י בד"ה בנשים כבאנשים וכו' לאפוקי סוכה ולולב דמ"ע שהז"ג וכו'. הנה שביק רש"י עומר ושתי הלחם. ואפשר לומר דבדידהו לא צריכנא למ"ע שהזמ"ג שהרי אפי' באנשים אינה נוהגת אלא בכהנים: [ג"כ ליקוט

] ולפ"ז נוכל לומר דזה עצמו טעמי' דרש"י שפירש דלכתוב בהדיא במצה ולא פירש דניתי הנך היינו עומר ושתי הלחם דא"כ למה נקט בנשים וכו' בישראל ובכהנים ה"ל למימר: [ג"כ ליקוט] דף קל"ב ע"א תוד"ה ומה צרעת שדוחה עבודה וכו': מצאתי בכ"י הרב הגאון מוה' אשר בן הגאון בעל שאגת ארי' מה ששאל את רבינו המחבר וצ"ל וזו אחת מהן

ילמדנו רבינו לפרש דברי התוס' שם שנפלאו ממני בד"ה ומה צרעת וכו' ועוד קשה לימא רציחה תוכיח וכו' וכ"ת מילה עדיפא שדוחה צרעת הדוחה עבודה אכתי נימא קבורת מ"מ תוכיח דעדיפא ממילה שדוחה את המילה מולאחותו הדוחה את הצרעת הדוחה את העבודה הדוחה את השבת אפילו הכי לא דחי שבת עכ"ל: והנה סתירת דברים אלו שכתבו וכ"ת מילה עדיפא שדוחה את הצרעת שרצו לסתור דברים אלו דאכתי נימא קבורת מ"מ תוכיח דעדיפא ממילה שדוחה את המילה מולאחותו הדוחה וכו' סתירה זו לא אוכל להבין דלפום סברא דקיימו השתא הא ודאי דאי אפשר לומר מ"מ תוכיח. דקשה היא גופה נילף שתדחה שבת מהאי ק"ו גופיה. וכמו דרצה באמת ללמוד הכי התלמוד בסנהדרין (דף ל"ה) אלא דסתרי לה משום דרציחה תוכיח וברציחה כבר פסקה תנא דבי ר"י ממושבותיכם. אבל לפום סברת התוס' דקיימו בה התוס' במס' שבת הא ודאי קשה אימא דמ"מ גופי' תדחה שבת מק"ו והשתא ליכא למימר רציחה תוכיח דהא מ"מ עדיפא שדוחה מילה הדוחה את הצרעת שדוחה עבודה הדוחה שבת משא"כ ברציחה. וע"כ באמת הדבר מוכרח דליכא לחלק בהכי כמו שרצו התוס' לחלק דא"כ לפי האמת קשה מדוע באמת מ"מ א"ד שבת מק"ו ורציחה לא הוי יוכיח דשאני מ"מ דדוחה כל הני דאמרן אלא דחילוק זה בע"כ ליתא ויעויין עוד בתוס' סנהדרין שם בד"ה רציחה תוכיח. סוף דבר דברי התוס' הנ"ל צ"ע. ע"ב דברי השואל וז"ל תשובת בן רבינו המחבר ז"ל מוהר"ש מה שהשיב בשם אביו

ומה שהק' מע"ל הנה סתירת דברים אלה שכ' וכ"ת מילה וכו' לא אוכל להבין וכו' ולי אין קושיא כלל דאטו מה שהקשה בסנהדרין שם דתהא קבורת מ"מ דוחה שבת ר"ל שבאמת תדחה שבת שזה ידוע ממעשים בכל יום אלא שרצה לידע הטעם למה לא אמרינן הק"ו ושם השיב לו לפי האמת דאמרינן רציחה תוכיח וכמו שכתבו התוס' בד"ה רציחה וכו'. אבל זה ידע דמ"מ אינו דוחה שבת. ואי אמרינן דרציחה לא הוי תוכיח היינו מוכרחים לומר שיש מקרא מיוחד שאין מ"מ דוחה שבת אלא שם כל הסוגיא לפי האמת דאמרינן רציחה תוכיח. אבל כאן הקשו דלמה לא אמרינן רציחה תוכיח וצריך אתה לומר דמילה עדיפא שדוחה את הצרעת ואם כן אתה גופא אומר דלא אמרינן רציחה תוכיח. ואפ"ה בודאי ידע שאין קבורת מ"מ דוחה שבת וצריך אתה לומר שיש איזה לימוד ע"ז ולכן שפיר הקשו דנימא מ"מ תוכיח וע"ז שפיר משני באמת יכול לומר רציחה תוכיח וכו'. ודוק בלשונם שכתבו דיכול לומר רציחה תוכיח והלא אי אפשר לומר רציחה תוכיח דמילה עדיפא שדוח' את הצרעת א"ו שכיוונו למה דאמרי' בסנהדרין (ל"ה) דאמרי' רציחה תוכיח [ע"כ]

ע"ב רש"י ד"ה דילמא וכו' דט"י דמצורע כמצורע. היינו לענין כהן העובד אבל לענין בעלים מ"ש ט"י דמצורע מטבו"י דזב. שהרי משנה שלימה שנינו זב שוחטין עליו בשביעי שלו: ואמנם מהבעלים אין ללמוד דצרעת חמיר משבת דלא מצינו חילול שבת בבעלים רק בעובד עבודה כמו השוחט בשבת. אבל בעלי' אם אינם שוחטים בעצמם לא מצינו חילול שהבעלים יחללו שבת כדי שיצאו בפסחם וא"כ לכך ג"כ אין הבעלים קוצצין בהרתן שמצאו בפסח: ד"ה בינוני וכו' ואביו מצוה עליו נפקא לן מהמול לכם וכו'. ונרשם מ"מ קדושין (דף כ"ט) ותמהני דשם מוקמינן קרא זה לב"ד ד"ה בין שלא בזמנה כגון חולה וכו' לרבותא כתב כן דאפי' בינוני שהוא שלא בזמנו וגם אין בו כרת וק"ו גדול דאית בי' כרת: תוד"ה האי וכו' וא"ת והא דקיי"ל דאין עשה וכו' נגמר ממילה בצרעת דדחי וכו': ואף שכתבו ביבמות דמילה ונזיר וכהן הוו ב' כתובין מ"מ כונתן כאן דיליף לקמן מבינייא א"כ לא ס"ל דהוו ב' כתובים ולכך תירצו דלענין מילה שאני דנכרתו עליה וכו' ושני כתובין מיחשב דלא נילף עשה אחרת מזה ובזה מתורץ קושית מוהר"ם שלא הקשה משבת חבית שנשברה פרק כב

דף קמ"ה ע"ב במשנה כל שבא בחמין בע"ש שורין אותו בחמין בשבת כו' וכן פסקינן בש"ע א"ח סי' שי"ח סעיף ד' ע"ש ויש בזה מקום לספק אם דבר זה דאין בישול אחר בישול הי' ידוע לחז"ל מכח סברא דדבר שכבר נתבשל כל צרכו שוב לא שייך בו עוד בישול אחר א"כ גם גבי שאר איסורים כגון בבשר בחלב אם נתבשלו מקודם כל אחד בפני עצמו ואח"כ נתערבו ונתבשלו פעם שנית לית בהו משום בישול בב"ח או דלמא רק בשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה או משום דלא הוי דומיא דמלאכת המשכן אבל בשאר איסורים יש בישול אחר בישול ועיין בכרתי ופלתי סי' פ"ד ס"ק י"ג דמה דאסור לישראל לחתות באש במקום שעכו"ם מבשל שם בקדירה שלו הואיל ויש בקדר' בליעה מבשר בחלב כתב הש"ך דאינו אלא חומרא בעלמא הואיל ומדין תורה אין בהבליעה איסור בישול דקי"ל אין בישול אחר בישול בשבת ואף דאיכא למימר שאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה מ"מ נלמד ממצה מבושלת דאינו יוצא בה משום דבישול מבטל האפיה ע"ש בפלתי ודבריו אין להם שחר דאף דבמס' פסחים (דף מ"א ע"א) מוקי רב כהנא האי דתני גבי פסח צלאו ואח"כ בישלו חייב כר' יוסי דסבר דאינו יוצא במצה במבושל שלא נימוח דהבישול מבטל האפי' מ"מ לפי המסקנא במס' ברכות טעמא דר' יוסי במצה מבושלת לאו משום דבישול מבטל האפי' אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא ובאמת מטעם זה לא סבר עולא שם במס' פסחים כאוקימתא דרב כהנא ומוקי האי דתני פסח דצלאו ואח"כ בשלו חייב ככ"ע וטעמא דפסח משום דא"ק ובשל מבושל מ"מ ע"ש בסוגיא בתוס' ד"ה עולא אמר הרי מפורש דלמסקנא ליכא במצה מבושלת משום בישול מבטל האפי' אלא משום דבעינן טעם מצה ואיך קאמר הפלתי דנלמד ממצה מבושלת לענין אין בישול אחר בישול ודבר זה מפורש בב"י א"ח סי' שי"ח בשם ראבי' ועוד אפי' לאוקימתא דר"כ שם בפסחים דמפרש טעמא דרב אסי במצה מבושלת משום דבישול מבטל אפי' וכתבו התוס' שם בד"ה אמר רב כהנא דטעמא דלר"כ טעמא דר"י במצה מבושלת אינו יוצא בה משום דיליף מקרא דכתיב גבי פסח בשל מבושל דבישול מבטל צלי ולכך גם במצה הבישול מבטל האפי' שיש בישול אחר אפי' מ"מ לפסק הלכה אין לומר דגם גבי בשר בחלב נלמד מפסח ומצה דיש בישול אחר בישול דאיך נלמד דין בישול אחר בישול מבישול אחר אפי' דאף אם נימא דיש בישול אחר אפי' בשאר איסור דילפינן ממצה מבושלת דבישול מבטל האפי' מ"מ עדין יש מקום לספק אם יש בישול אחר בישול או צלי אחר ואפי' אחר אפי' דהא גבי שבת גופא יש כמה דעות בפוסקים וזה לשון הטור או"ח סי' שי"ח