צל"ח סדר מועד קג

מק"ו לפ"נ וק"ו מהלכה לא ילפינן. ור"א סובר פ"נ מקרא אחריני כמו שפי' רש"י בהדיא. וא"כ קרא למה לי. אלא ודאי למכשירין. וכל זה לר' יוחנן אבל מאן דיליף אות אות א"כ על כרחין לשבת אתי דביום טוב לא כתיב אות ברית ודורות. ואי נימא גם הלכה אם כן על כרחך פליגי ר"א ורבנן אם נתקבלה הלכה אם לא. וזה לא ניחא לי' לרש"י לפרש ולמימר דהלכה כ"ע אית להו אלא דר"א דריש ג"ש אות אות ורבנן לא דרשי. זה ג"כ אינו. דאי אפשר לפרש כן דא"כ ר' אליעזר טעמי' דר' אלעזר אתי לפרש ולא טעמייהו דרבנן: ובזה ניחא מה דפי' רש"י בדברי ר' יוחנן דר' אליעזר יליף פ"נ מקרא ולכאורה מי דחקו לזה ודלמא ר"א יליף פ"נ ממכשירין דכתיב קרא בהדיא. וכבר הרגיש בזה מוהר"ם בשלמא מאי דפריך גמ' על עולא מדברי ראב"ע ואי ס"ד הלכה ק"ו מהלכה מי יליף שם אין לומר דדלמא ראב"ע סובר כר"א ויליף ממכשירין. וכבר כתבתי גם לעיל מזה. ונראה דאי ס"ד דר"א ב"ע סובר כר' אליעזר למה אמר פ"נ דוחה שבת הוה לי' למימר רבותא יותר דאפי' מכשירי פ"נ דוחין שבת וכבר משכחת גם בפ"נ מכשירין שאפשר לעשותן מאתמול דהיינו שאמדוהו הרופאים בע"ש שלמחר ביום השבת יצטרך להקיז דם והי' יכול להכין איזמל להקיז דם בשבת. ומדלא קאמר הכי מכלל דס"ל דגם במילה אין מכשירין דוחין שבת ובזה ניחא מה דפריך מראב"ע שהוא במכילתא אחריתא דהיינו במס' יומא ולמה לא פריך מדברי ר' יונתן דאמר לקמן שבת חמורה דוחה צרעת לא כ"ש. ואי ס"ד הלכה ק"ו מהלכה מי ילפינן ולפי מ"ש ניחא דמדר' יונתן ליכא פירכא דאולי סובר כר"א ויליף ק"ו ממכשירין והא דלא קאמר שמכשירי מילה ידחו צרעת מק"ו היינו דלא שייך כלל צרעת במכשירי מילה אבל כאן בדברי ר' יוחנן שפיר קשה מי הכריח לרש"י דר"א יליף פ"נ מקרא ודלמא יליף מק"ו ויליף באמת שגם מכשירי פ"נ דוחים שבת. ולפי מ"ש ניחא דאי ס"ד דר"א אין לו לימוד אחר על פ"נ רק מק"ו הזה אם כן הקשה מנ"ל דביום אתי למכשירין ודלמא למילה עצמה. ואף שיש הלכה אצטריך קרא למילף פ"נ. ואמנם לפי זה קשה מאן תנא דפליג על ר"א ר' עקיבא והרי ר' עקיבא עצמו יליף שם ביומא (דף פ"ה) לימוד אחר על פ"נ שדוחה שבת א"כ קשה ביום למה דריש: ולכן נלע"ד דצריכי תרווייהו דהלכה אצטריך דלא נוקי ריבוי דביום ליום טוב. וקרא אצטריך משום דבעי למילף במילה בזמנו צרעת בק"ו משבת כרבא ור' יונתן לקמן כדי שנוקי בשר לבינוני ואי מהלכה לחוד לא ילפינן ק"ו מהלכה. ור"א לשיטתו. דהנה רב אשי קאמר לקמן הא דעבודה לא דחי צרעת לאו משום דעבודה [צ"ל דצרעת] חמור אלא משום דלא הוי בעידנא. ולפי זה לר"א דמכשירי עבודה דחו שבת והרי כל המכשירין דדחו לאו בעידנא הם ואפי"ה דחו שבת וצרעת לא דחו מוכח עכ"פ דצרעת חמיר וא"כ "כ איהו דבלא"ה לא ס"ל כר' יונתן דלדידי' בלא"ה ליכא ק"ו וא"כ אייתר ביום למכשירין

ובזה ג"כ ניחא דלא הקשה על עולא מדברי ר' יונתן דס"ל דשבת חמיר ואם כן נסתר דברי רב אשי וא"כ על כרחן באמת לדידיה שבת החמורה דוחה צרעת דקילא לכ"ש. והנה במס' נזיר (דף נ"ז ע"א) איבעיא להו עצם כשעורה הלכה וכו' ובתוס' שם ד"ה עצם כשעורה הלכה וכו' עיין שם היטב ותראה דוקא דבר זה עצמו שהוא הלכה אין אנו דנין ק"ו אבל אם אנו רוצים ללמוד ק"ו על דבר שאינו הלכה אף שהחומר שיש בדבר הלמד שעל ידי חומר זה הוא נלמד בק"ו הוא הלכה לא איכפת לן ומעתה אם אנו דנין צרעת בק"ו משבת ושבת גופי' הוא הלכה שפיר יש להקשות אין דנין ק"ו וכו' אבל אם דנין ק"ו קטן מגדול ומה גדול שאינו דוחה שבת דוחה צרעת קטן שדוחה שבת אינו דין שדוחה צרעת אז אף שמה שקטן דוחה שבת הוא הלכה מ"מ כיון שמה שגדול דוחה צרעת כתיב שפיר דנין. אלא דלכאורה קטון מגדול ליכא למילף. דהרי פרכינן שכן כרת. אמנם כבר זכינו לדין שעבודה דוחה צרעת שאם עבודה דוחה שבת החמורה והוא מפורש במועדו אפי' בשבת ק"ו דדחי צרעת שוב שפיר ילפינן קטן מגדול בק"ו. וליכא למיפרך מה לגדול שכן כרת דעבודה יוכיח שאינו בכרת ודחי צרעת

ועל דרך זה ג"כ ר"א לשיטתו דלדידי' אייתר ביום ואף דהוא מהלכה מ"מ ילפינן צרעת ק"ו קטן מגדול ולדידי' עבודה יוכיח וכנ"ל: ואמנם לפי מ"ש דרבא דקאמר דשבת חמיר היינו בתר דגלי קרא דגדול דחי צרעת ולא דחי שבת מזה ילפינן דשבת חמיר קשה בריש סוגיא דיליף בברייתא ראשונה מילה דדחי שבת מק"ו מצרעת דצרעת חמיר משבת. שהרי צרעת דוחה עבודה ועבודה דוחה שבת. והנה איך נילף שבת מצרעת והרי שבת יוכל לקיים מצות מילה למחר משא"כ בצרעת שנדחה מצות מילה לגמרי לכך דחי צרעת. ומעבודה אין ראי' דבעבודה גם שבת מיקרי לא אפשר דעבר זמנו בטל קרבנו. וא"כ אי שניהם אי אפשר אז צרעת חמיר משבת אבל להיות צרעת בלא אפשר חמיר משבת אפילו באפשר זה לא שמענו. ואמרתי דלפי ההוה אמינא של אביי דפליג ר"ש אפילו בפ"ר וצרעת במילה לר' יהודה אצטריך דאוסר דבר שאינו מתכוון ולר"ש קרא דבשר היינו באומר לקוץ בהרת בנו מכוין. ועל זה פריך אי איכא אחר ליעביד אחר ומשני דליכא אחר. והנה מה דאמר דליכא אחר אטו לעולם לא יהיה אחר ע"כ הפירוש דהיום ליכא אחר ובין כך יעבור זמנו. ואם כן הרי שבת דומיא דצרעת דגם צרעת אפשר למחר או ליומא אחרא כשיהי' מוהל אחר. אלא שאעפ"כ דוחה כדי למול בזמנו ושפיר אתי שבת בק"ו: ובזה ניחא דלא נוכל ליפרוך גדול יוכיח דדוחה צרעת ואינו דוחה שבת דגדול שאני דבגדול מיקרי צרעת אי אפשר שהרי הוא עצמו חייב למול ואפילו ימול אותו אחר ויקוץ בהרתו גם הוא עובר כמו בגילוח הפאה דמקיף וניקף עוברים [צ"ל חייבים] וגם אי אפשר שלא יכוין לקוץ ועיין בתה"ד סי' רס"ה וכל זה לאביי אבל לרבא דפסיק רישי' מודה ר"ש אם כן אין חילוק בין אבי הבן לאחר א"כ מיקרי צרעת לא אפשר הדרא קושיא לדוכתא איך יליף שבת מצרעת

ואמרתי להביא מזה ראי' למה דכתב הטור י"ד סי' רס"ו בשם הר"א שאם יש מוהל אחר לא ימול אבי הבן בשבת דאבי הבן מכוין לתקן בנו. ותמה התה"ד דהרי לר"ש דמודה בפ"ר אין חילוק בין אב לאחר ואומר אני דאף לר"ש אף דאשכחן דהתיר קרא בפסיק רישי' אכתי לא נוכל למילף להתיר במכוין גמור שהרי הרמב"ן הקשה למה לי בשר להתיר במקום הבהרת כיון שכבר התיר הקשה בסיב אף שהוא פ"ר ולא גרע מילה מסיב או ממשא שעל כתיפו. ומשני הרמב"ן דמילה התיר אפילו מכוין לטהר ממש עיין בחידושי הרשב"א הרי אף שהתיר פ"ר צריך להתיר מכוין ממש. ולפי זה גם לרבא ניחא. כיון דהתיר בצרעת במכוין ממש. והרי לזה מיקרי אפשר על ידי אחר ואף שהוא פ"ר מ"מ אינו מכוין ממש ופסיק רישי' מותר בבהרת אפי' שלא במקום מצוה ומוכח דאפילו לר"ש יש חילוק בין פ"נ למכוין גמור ושפיר פסק הטור יו"ד: ואמנם לפי מ"ש [דמהכא יליף] דשבת חמיר ממה דמצינו גדול דדחי צרעת ולא שבת ולכך קאמר קטן ל"צ קרא קשה איך יליף מגדול דאולי שבת חמיר לפי שאפשר למחר משא"כ צרעת אבל בקטן דגם צרעת אפשר למחר אף דיהי' פ"ר מ"מ במכוין כמו אבי הבן איך יליף מזה ק"ו משבת [עד כאן מצאתי]

*דף קל"א ע"א מופנה קושית הגמ' מופנה היא דוקא לר' יוחנן. דעל ר"א בעצמו יש לתרץ כקושיית התוס' דגם זה יליף. אבל ר"י שהביא ראיה מב' לחם ולא הביא ראי' מעומר משום דעומר ליכא למילף ממילה. דאטו רשאי במילה להמתין לכתחלה עם המכשירין על שבת. ובעומר קוצר לכתחלה. ואי ס"ד דגם שתי הלחם כן א"כ גם מב' לחם אין ראי' [עיין לעיל מ"ש]

תביאו רבוייא הוא. ובזבחים שלהי איזהו מקומן דרש תביאו להביא לחמי תודה שיהי' עשרון לחלה וקאמר. ג"כ תביאו יתירה הוא. וצ"ל דהיינו למסקנא דשמעתין שכבר כתב במילה ולולב ושופר והוי גלוי מילתא ולא בעינן מופנה משני צדדים אייתר תביאו לחמץ שבתודה: (את זו מצאתי בין ליקוטי')

[תוס' ד"ה תאמר וכו'. עיין רש"א ומור"ם. ולדברי שניהם קשה דע"כ מוכרח לכתוב קצירה בעומר דאל"כ הוה אמרינן בכל מנחות של צבור אם מצא קצור קוצר מהך קרא. וכולהו ידחו שבת אפילו מצא קצור ואצטרך למיכתב וקצרתם בעומר וב' הלחם נילף מיני' בג"ש: