צל"ח סדר מועד קב

שהרי רבא קאמר לקמן לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתי' בק"ו וכבר כתבו התוס' לעיל (דף כ"ד ע"ב) דגם רבא ס"ל יו"ט עשה ול"ת הוא ולכך צריך ק"ו וא"כ איך אפשר לאוקמי בשריפת קדשים והרי שם ליכא ק"ו. ואמנם הנלע"ד דלפי ההוה אמינא זו הוה באמת גם מילת גדול דוחה שבת מק"ו ומיעוטא דלבדו הוה מוקמינן למעוטי לבינוני וא"ת בינוני למה לי למעוטי מלבדו כיון דלא אשכחן ביה דדחי צרעת א"כ מהי תיתי ידחה שבת או יום טוב יש לומר דבינוני אתיא מבינייא דדחי צרעת והוה ילפינן ק"ו דדחי שבת ומיעוטא לבדו דאפי' יום טוב לא דחי וא"ת א"כ הדרא קושיא לדוכתא דאיך נילף שבת ק"ו מצרעת בינוני יוכיח יש לומר דבאמת עכשיו דמיעטי' קרא לבינוני דלא דחי יו"ט ושבת ממילא לא דחי צרעת מק"ו דאם שבת ויו"ט לא דחי צרעת לא כ"ש דלא דחי. ומבינייא ליכא למילף דמה לקטן וגדול דדחו שבת. אלא דקשה מרא דשמעתא רבא הוא והרי רבא ס"ל לקמן דקטן לא צריך קרא וקרא לבינוני. א"כ על כרחן דס"ל דבינוני לא אתי מבינייא וא"כ על כרחין לבדו למעוטי גדול לפי הוה אמינא זו דצרעת חמיר. דליכא למימר למעוטי בינוני. למה לי למעוטי מהיכי תיתי ידחה שבת ומהי תיתי ידחה צרעת וכיון דע"כ לבדו למעוטי גדול נימא גדול יוכיח ונראה דהרי הא מילתא גופה טעמא בעי לרבא למה לי קרא לבינוני. ומדוע לא נילף מבינייא וקטן נילף בק"ו כדברי רבא ובגדול כתיב בשר ובינוני נילף מבינייא והנלע"ד בזה. משום דבאמת הוה אמינא דגדול דחי שבת מק""ו מצרעת ואף דרבא אמר קטן לא צריך קרא וכו' שבת דחמירא לא כ"ש הרי דס"ל בשיטה זו דשבת חמיר. אמנם הא גופה קשיא דא"כ דברי רבא סתרי אהדדי [דלקמן קאמר ולא מילה שלא בזמנה וכו' דאתיא בק"ו. וכבר הרגישו בזה התוס' לעיל (דף כ"ד ע"ב) ומתוך כך פירשו הק"ו בענין אחר עיין שם. ואמנם לקיים פירוש רש"י נלע"ד דס"ל לרבא דמצד הסברא צרעת חמיר דדחי עבודה [דדחי שבת] ואמנם עכשיו דגלי קרא לבדו למעוטי גדול דלא דחי שבת. וע"כ למעוטי גדול דדחי צרעת אתי דמה שאינו דוחה צרעת א"צ "צ קרא למעוטי. וא"כ ע"כ גלי קרא דשבת חמיר שהרי גדול דוחה צרעת ולא דחי שבת ורב ספרא הקשה לו דהא ודאי קטן מגדול לא אתי מק"ו דמה לגדול שכן ענוש כרת וע"כ צרעת משבת ילפת והוכחה שלך דשבת חמיר הוא דאשכחן גדול דדחי צרעת ולא דחי שבת. אדרבא נימא צרעת חמירא דהא אשכחן עבודה דדחי שבת ולא דחי צרעת ומנא לך למילף מגדול דשבת חמיר נילף מעבודה דצרעת חמיר. ועל זה השיב לו התם גברא הוא דלא חזי ואף דמצד הסברא לא הוה אמרינן הכי ולכן מסופק לעיל איזהו חמיר מ"מ כיון דכבר אשכחן בגדול הוכחה דשבת חמיר שוב על כרחינו מוכרחין אנו לומר הטעם בעבודה דגברא לא חזי ולכך בברייתא דמילה דוחה צרעת קאמר או אינו וכו' דהיינו דלמא צרעת חמיר. היינו קודם שזכינו לדין דכתיב בשר אפילו במקום בהרת ועכשיו דגלי קרא ס"ל דודאי שבת חמיר ואין לומר דלמא באמת גדול דחי שבת וקרא למעוטי בינוני ולעולם צרעת חמיר זה אינו דמדגלי, קרא בקטן ביום אפילו בשבת וכתיב ביום השמיני מיני' משמע דוקא בזמנו ושמיני למעוטי שלא בזמנו מכלל דלא דרשינן שבת בק"ו מצרעת וא"ת לבדו למה לי ויש לומר דאף דידעינן מביום דלא דחי שבת אכתי הוה אמינא דדחי יום טוב דאם צרעת חמיר משבת ק"ו דחמיר מיום טוב לכך אצטריך לבדו למעוטי אפי' יום טוב וכיון דגדול ע"כ לא דחי שבת א"כ על כרחן שבת חמיר וקטן ל"צ קרא ועל כרחן קרא לבינוני. וכל זה בתר דדרשינן ביום אבל בברייתא ראשונה עדיין לא זכינו לדרשת ביום שפיר יליף ק"ו שבת מצרעת וגם גדול דחי שבת ולבדו למעוטי בינוני משבת ויו"ט וק"ו דאימעיט מצרעת ומיעוט צריך דאל"כ "כ הוה אתי מבינייא. העולה מזה דאין אנו צריכים לסברת מוהרש"א דהוה מוקמינן לבדו לשריפת קדשים

ואמנם אחר העיון אני מסכים לסברת מוהרש"א כדי לתרץ מה שהקשיתי מה דאמר סתם חוץ ממילה ולא אמרינן חוץ ממילה בזמנה. ולסברת מוהרש"א ניחא. דלסברא זו דילפינן ק"ו באמת הי' גם מילה שלא בזמנה דוחה שבת מק"ו ובזה ניחא דלא קאמר ?מעיקרא ניחא לי' כרב אחא בר יעקב דשמיני אפי' בשבת ולבסוף קשיא לי' קושית הגמ' לעיל דשמיני למעוטי תשיעי: ולפי מ"ש ניחא דאי משמיני א"כ אינו דוחה שבת רק בשמיני. ואיך קאמר ומה אני מקיים מחללי' וכו' חוץ ממילה והוה לי' למימר חוץ ממילה בזמנה. ונעתיק לראשונות. דבשאר מלאכות דקאמר הוא תמוה דהרי גם בחובל משכחת מות יומת דהיינו שאר חובל שלא במקום מילה וגם מה דקאמר חוץ ממילה קשה דכבר קאמר בשאר מלאכות: ולכן נראה דהך ברייתא כר"א ס"ל דמכשירי מילה ג"כ דחו שבת ולכן אף דקאמר בשאר מלאכות הוצרך לומר חוץ ממילה דלצורך מילה אף שאר מלאכות מותרות ומה דקאמר בשאר מלאכות הוא משום דלעיל (דף ק"ו) יליף ר"ש דחובל חייב במקלקל מדאצטריך למישרי מילה וכ"ז למסקנא דכתיב, קרא מפורש ביום אבל לפי ההוה אמינא דילפינן בק"ו מצרעת לא שייך להוכיח שום מדאצטריך דבק"ו ליכא שום יתור וא"כ ממילא חובל פטור לגמרי. ולכך קאמר בשאר מלאכות אבל חובל פטור בכל מקום ואפילו בשאר מלאכות היינו חוץ ממילה דמכשירי מילה ג"כ דחו שבת ואם תאמר כיון דהשתא מק"ו יליף א"כ מנ"ל למילף מכשירין בק"ו דלמא למסקנא דכתיב ביום שפיר פירש רש"י בדברי ר' יוחנן דלר"א ע"כ למכשירין דלמילה עצמה למה לי קרא כיון שילפינן מהלכה אבל על ק"ו לא שייך למימר למה לי ק"ו. ונראה דלר"א מכשירי עבודה ג"כ דחו שבת כדמוכח בכל סוגיא דלעיל (דף קל"א ע"ב) וא"כ שפיר ילפינן כיון דע"כ גוף מילה חמיר מעבודה שמילה דחי צרעת ועבודה לא דחי צרעת. ומעתה ק"ו אם מכשירי עבודה דוחין שבת ק"ו מכשירי מילה

ובזה ניחא לי דלא קאמר גם כאן לישנא אחרינא שמיני ימול אפי' בשבת משום דאתי עשה ודחי ל"ת ואו אינו דקאמר היינו אימור דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת ל"ת גרידא שבת עשה יל"ח הוא כדאמר לקמן לענין צרעת או אינו אימור דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת ל"ת גרידא ל"ת שיש בו כרת מי שמעת ליה. ולדידי ניחא דלענין מכשירי עשה שידחו ל"ת דרך כלל לא שמענו גם לר"א רק היכא דגלי קרא. ובמה שכתבתי דברייתא זו כר"א אתיא דס"ל מכשירין דחו שבת ואפ"ה לא דרש שמיני א"כ שפיר קאמר דלא כראב"י: והנה במ"ש דכאן בברייתא זו לא יליף שבת מצרעת דלענין מכשירין לא שייך למילף מצרעת. דבצרעת (לא] משכחת מכשירין אלא מילה מעבודה ילפינן נראה לתרץ מה דיש להקשות איך יליף שבת מצרעת דבצרעת מצינו שהתורה התירה פסיק רישיה לקמן בסיב ובמוט לרבא ושבת לא הותרה בשום מקום

בשלמא לאביי דמוקי לקמן כר' יהודה דאמר דבר שאינו מתכוין וכו' ליכא פירכא דהרי הא דאסר ר' יהודה דבר שאינו מתכוין מן התורה הוא רק בשאר איסורים אבל בשבת מודה ר"י דמותר מן התורה שלא אסר ר"י בשבת דבר שאינו מתכוין אלא מדרבנן כמבואר לעיל (דף מ"א ע"ב בתוס' ד"ה והלא] וא"כ ליכא פירכא אבל לרבא דאמר לקמן דפסיק רישיה הוא. וכן אביי דקיבלה מרבא קשיא. ולפי מ"ש דלא ילפינן שבת מצרעת אלא מילה מעבודה [ניחא]: ובהכי א"ש מה שהקשו התוס' דנימא רציחה יוכיח שדוחה את העבודה וכו' ולכאורה קשה ודלמא שבת מצרעת ילפינן ששבת חמיר מצרעת. ואם מילה דוחה צרעת ק"ו דדחי שבת ולא שייך כאן לומר רציחה יוכיח שאם הי' גם רציחה דוחה צרעת הי' שייך למיפרך אבל כיון דלא שייך ברציחה דיחוי צרעת כלל אין כאן פירכא אבל לפי מ"ש ע"כ מילה מעבודה יליף שפיר הקשו התוס' רציחה יוכיח: עוד נלע"ד מה דפירש רש"י בדברי ר' יוחנן דר"א יליף מהלכה ולא פירש כן בדברי ר' אליעזר דיליף אות. ונראה דס"ל לרש"י דלאוקימתא דג"ש דאות וכו' על כרחן לית כאן הוכחה כלל. דלא ניחא לי' לרש"י שיהיה שום מחלוקת בדבר שהוא הל"מ. וכן כתב הרמב"ם בפירושו לפי' המשנה ולכן לא פי' רש"י דר"א ס"ל דמכשירין המה הלכה וס"ל לרש"י דבין לרבנן ובין ר"א אית להו הלכה למ"מ דמילה דוחה שבת וגם דרשי קרא ביום אפילו בשבת. ותרוויהו צריכי לכל מר כדאית ליה. רבנן דרשי תרווייהו למילה עצמה דקרא ביום לחוד לא מהני דממאי דביום אתי להורות אפי' בשבת ודלמא ביום אתי להורות אפי' ביו"ט דקיל אבל בשבת דחמיר לא ואצטריך הלכה לשבת. והלכה לחוד לא מהני משום דבעינן למילף