צל"ח סדר קדשים פח

מתני' היא בבכורות ושנשמטה ירכו דהוה מום ולא טרפה והתוס' פירשו שם דמיירי בתחלת בריית' וא"כ מאי קמ"ל רב הונא ועוד היכי פליג ר"י:

והנה לרש"י שמוטת ירך היינו מתחלת בריית' ושם בבכורות דמטריף רב הונא חסר ויתיר ברגל וצ"ל דחסר היינו שנחסר בידי אדם או ע"י חולי ויתיר צריך לומר דכל יתר כנטול היינו כנטול בידי אדם וא"כ באמת שייכי כל שלשה טרפות הנ"ל אבל כאן בחולין קאמר דגם רבינא טרפה מדרב הונא ורצה רש"י לפרש אליבא דהלכתא לדידן דס"ל שמוטת רגל טרפה וא"כ אין לנו הכרח לומר יתר כנטול בידי אדם ולכך פירש רש"י יתר אחד כחסר אחד ודייק בלשונו כחסר דהיינו בידי שמים וא"כ לכך לא פרט רש"י רק שמוטת ירך והא דהטריף רבינא בתרתי סני דיבי היינו משום דשם ניקב טרפה וכבר כתב הרמב"ם דכל אבר שאמרו ניקב טרפה גם אם נברא חסר ג"כ טרפה. ובמה שכתבתי דלרש"י ר"ה דאמר בעוף הה"ד בבהמה ניחא מה שהקשו התוס' על רש"י דאפילו נבילה נמי הוה בניטלה מדאר"א ניטל ירך וחלל שלה וכו' ולכאורה יפלא הרי הם עצמם כתבו דר"ה דוקא בעוף מיירי ור"א מיירי בבהמה. אבל לפי מ"ש על רש"י הקשו שפיר דרש"י אינו מחלק בין עוף לבהמה:

ועוד נלע"ד הא דנקט ר"ה עוף לאו למעוטי בהמה אלא נקט עוף לומר בעוף דוקא ירך כשר אבל גף טרפה משום חשש הריאה אבל בבהמה יד נמי כשר ובזה נלע"ד לתרץ מה דהקשה מר' ירמי' על רב הונא ודלמא רב הונא מתחלת בריית' מיירי דוקא ונראה דאי ר"ה ידע מברייתא דלוי א"כ ודאי הה"ד בהמה ונקט עוף לדיוקא הנ"ל משום גף דבעוף יש חילוק בין ירך לגף משא"כ בבהמה ובזה ניחא דאמר מתני' ידענא ולכאורה עיקר הראי' מדברי רב שאמר וכן בעוף. ונראה שהי' מסופק בדברי ר"ה אי נקט עוף למעוטי בהמה או דנקט עוף לחלק בין גף לירך כנ"ל או דנקט עוף לרבותא אף דזוטר חיותא. והנה לומר דנקט עוף למעוטי בהמה אי אפשר מדתני לוי וא"כ על כרחך נקט עוף משום גף כנ"ל אבל בירך הה"ד בהמה ולזה הקשה ממשנה דבהמה שנחתכו רגלי' וכו' וממילא אי אפשר לאוקמי בתחלת ברייתה דא"כ גם גף כשר דאם נבראת כך ליכא חשש ריאה וא"כ נקט עוף למעוטי בהמה וקשיא מדתני לוי וכן קשיא משנה דבכורות נשמטה ירכו דהוה מום ומתחלת ברייתה איירי לפירוש התוס' אלא שלא תימא דלעולם מתחלת ברייתה ונקט עוף לא למעוטי בהמה אלא לרבותא דזוטר חיותי' ולכן הביא ואמר רב וכן בעוף ואי ס"ד דעוף זוטר חיותי' א"כ למה הוצרך רב לומר וכן בעוף ק"ו הוא:

והנה לסברת התוס' שרצו לומר דנקט עוף דזוטר חיותי' ולא הוה קשיא להו מימרא דרב דאמר וכן בעוף ואף דאתי' בק"ו טרח רב ואמרה בהדיא א"כ קשיא דלמא ר"ה בידי שמים איירי ועוף לאו למעוטי בהמה אלא לרבותא ונלע"ד שעד כאן לא כתבו התוס' סברא זו אלא למסקנא דשאני בין שמוטה לחתוכה אבל לפי ההוה אמינא ודאי דליכא למימר הה"ד בהמה דהיא גופה קשיא לפי ההוה אמינא למה נקט שמוטה נתני רבותא יותר חתוכת ירך כשרה אלא ודאי לדיוקא אפילו שמוטה דוקא עוף אבל לא בהמה ואי בידי שמים איירי קשיא בהמה נמי כדתנן בבכורות ואין להקשות על רב יהודא דאמר שמוטת יד נתני רבותא טפי אפילו חתוכת יד נראה דביד שמוטה רבותא טפי לומר דלא חיישינן לריאה והא קמן לשערי דורא באמת אם נצרר הדם חיישינן לריאה:

אלא דהא שמעינן מסיפא מדנקט שמוטת גף בעוף למיחש לריאה מכלל דבבהמה לא חיישינן דאל"כ נתני בהמה וכ"ש עוף דודאי לענין ריאה יש בעוף יותר חשש מבהמה. אלא דהיא גופה קמ"ל דגם בעוף יש רק חשש נקיבת הריאה ולא תימא דבעוף זוטר חיותא טרפה מצד עצמו ואף דגם אי מצד הריאה לרב לא מהני בדיקה יש לומר דעכ"פ מהני י"ב חודש אבל אי טרפה מצד עצמו הוה ודאי טרפה ואפילו ירבה כחול ימים לא מהני ועוד נ"מ לענין ס"ס. אבל אי נימא דעוף קיל יותר מבהמה א"כ הדרא קושיא לדוכתא מדנקט שמוטת גף בעוף מכלל דבבהמה בשמוטת יד ליכא חשש ריאה וא"כ למה נקט שמוטת יד בבהמה לתני חתוכת יד וצ"ל דנקט שמוטה בדוקא למעוטי חתוכה וא"כ קשה על התוס' שהרי הם עצמם מסקי דעוף קיל יותר:

אמנם הרשב"א אסברה לן הטעם שמוטת ירך בעוף דקיל יותר מבהמה הוא מטעם שעוף אין כל כחו ברגליו שהוא פורח בכנפיו וא"כ איכא למימר אף דלענין ירך עוף קיל טפי לענין גף עוף חמיר טפי וא"כ צ"ל שמוטת יד לומר אפילו שמוטה לא חיישינן לריאה ומדיוקא דסיפא דנקט גף עוף לא שמעינן למעוטי יד בהמה אדרבה נקט גף עוף לרבותא שאפילו גף עוף אין הטרפות מצד עצמו וכנ"ל:

ובמה שכתבתי דאיצטריך שמוטת גף לומר דאפ"ה אינו טרפה מצד עצמו רק מצד הריאה אידחי מה ששמעתי מהרב ר' ליב קסויש בשם הגאון המנוח בעל מעיל צדקה שאין שמוטת הגף בעוף טרפה כי אם באיעכול ניבי' והביא ראי' מדברי התוס' דשמוטת משמע באיעכול ניבי'. ולדידי הדבר תמוה דמה ענין ניבין לריאה בשלמא אי הוה מפרשינן שמוטת באיפסק ניבי' שפיר איכא למימר שע"י פסיקת הניבין נפסק בכח ומתנתקת הריאה וכל זמן שהניבין קיימין לא נשמט בכח אבל כיון שבירך גם איפסק כשר ובעינן דוקא איעכול ודאי לענין הריאה אין שום סברא לחלק בין איעכול או לא ולפי דברי התוס' כולה שמעתין באיעכול דוקא ולא באיפסק ולדידי ניחא דלרבותא אמר שמוטת גף שאפילו איעכול ניבי' אפ"ה אין הטרפות מצד עצמו רק מצד הריאה:

דף נח ע"א גמרא הני ביעי דספק טרפה כו' הנה מדנקט אמימר הני ביעי דטרפה ולא נקט דינו בולד טרפה שולד ראשון אסור מכאן ואילך זוז"ג ומותר וצריך לומר או דס"ל בולד אפילו ולד הראשון מותר דביצה מחשב גופה יותר מולד או דקמ"ל רבותא דמכו"א אפילו ביצה מותר דלא תימא בביצה אפילו מכו"א הוה ליה גופה וא"כ לכל הנך תרי סברות עכ"פ מוכח דיש סברא בביצה יותר לומר גופה. וא"כ אי אפשר לומר דללישנא דרבינא הוא שהמציא סברא זו אבל לרב אחא הוה ס"ד שאין לחלק כלל בין ביצה לולד ולפי זה הדרא קושיית התוס' בד"ה במאי קמפלגי לדוכתא דמה ענין קושיא זו לאמימר ואי בלאו אמימר הוה ניחא ליה דפליגי בעי"א א"כ גם השתא נימא כן ומה שכתבו התוס' דא"כ קם ליה אמימר כב"ש זה אינו שהרי כבר מוכח גם ללישנא דא דביצה מחשב יותר גופה מולד:

ונלע"ד דהנה זה ברור דביצה שכמוה נמכרת בשוק אינה מחשב גופה אפילו כמו ולד וכמו שכתבו התוספות בד"ה והלכתא בהוכחה גמורה שהרי פרה שהזיקה גובה הכל מולדה ותרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה. ולפי זה אם נימא דפליגי ר"א ור"י בעי"א ור"י שהוא מתלמידי ב"ה מתיר אפילו לגבוה וקשה הרי ב"ה מחמירין בביצת נבילה אפילו כמוה נמכרת וזה ודאי לא מחשבי ירך אם כמו ולד ובין שתאמר טעם הנ"ל ובין שתאמר טעם ר"ת אכתי קשה שהרי גם טרפה אסורה מדאורייתא ואסורה בפ"ע. וצריך על כרחך לומר טעם שלישי של תוס' דגזרינן ביצת נבילה אטו ביצת טרפה ובטרפה בשעה שמעורה בגידין אסור מן התורה. ולפי זה ג"כ גזרינן ש"ב אטו ש"ק כמ"ש התוס' וקשיא לאמימר שהתיר ומוכח דלא גזרינן ואעפ"כ אסורה ביצת נבילה וק"ו דאסור ולד משום עי"א. וא"כ ע"כ בנטרפה ואח"כ עיברה פליגי בזוז"ג. ואולי זה עצמו כיוונו התוס' במ"ש דא"כ קם לי' אמימר כר"א. משום דכר"א אתי שפיר דלדידי' ולד בהמה אסור והטעם דעי"א וא"כ גם ביצת נבילה הטעם משום עי"א אבל לא משום גזירה ולכן גם ש"ב לא גזרינן אטו ש"ק משא"כ לר"י דסובר עלי"א