צל"ח סדר קדשים פז

תחלתן בסופם שמתחלה הביאו שלא הוזכר רק נחתכו רגלי' ואם תאמר שגם ידים בכלל א"כ למה מכשיר בבכורות ביד ומטריף ברגל ואפילו אם תרצה לומר דאיירי בנבראת מ"מ ממ"נ אם מחלקת בין נבראת לנחתך אח"כ א"כ גם ברגל נחלק כך ומנ"ל לר"ה דברגלים טרפה נמי הוה:

ולפי זה קושיא זו עצמו תשוב על רשב"א. ונראה דברגל אם נבראת חסורת רגל באמת לאו מטעם נחתך רגלי' היא טרפה רק מטעם שמוטת רגל שלשון שמוטת כולל אף בנבראת ואיפכא מסברת התוס' בבכורות דמוקי נשמטה ירכו בנבראת ולענ"ד לשון נשמטה משמע שנשמט אחר כך לא שהיתה שמוטה מעולם אבל לשון שמוטת ירך משמע אף בידי שמים מעת ברייתה ובזה נלע"ד דעת רש"י בבכורות דמוקי לה בלא איעכול ניבי' ולישנא דמתני' דייקא כאן דכל מומין דחשיב התם נקט לה בכינוי הבהמה בעלת ה' רגלים או שאין לה ולא נקט במשנה היה לה ה' רגלים וכו' אלא נקט הכינוי על הבהמה וכאן נקט שנשמט ירכו ג"כ הוה לי' למימר איזה שמוט שמוטת ירך. ולהכי כתב רש"י דמתני' מחלק בין איעכול ניבי' וטעם החילוק שבין איעכול או לא הוא משום דאי לא איעכול הדרא ברי' וכדכתב הר"ן במימרא דרב מתנה וזה שייך בנעשה אחר שנברא אבל אם נבראת כך בודאי תשאר כך לעולם א"כ אפילו לא איעכול ניבי' ג"כ טרפה וא"כ להכי נקט במשנה דוקא שנשמטה ירכו דהיינו אח"כ אבל אם היתה שמוטת ירך מתחלת ברייתה אפילו טרפה נמי הוה אפילו לא איעכול אלא דקשה איך אפשר שרש"י סובר סברת הר"ן דבלא איעכול הטעם דהדרא ברי' א"כ איך שוחטין עליו הבכור הא הוה מום עובר ולכן נלע"ד דרש"י סובר גם בלא איעכול ג"כ לא הדרא ברי' רק החילוק בין איעכול הוא שאז הכאב גדול מאד וסופו למות משא"כ בלא איעכול אין לה כאב כל כך ולא תמות ממכה זו אבל מום הוה ומתני' דנקט בבכורות שנשמט ירכו ולא נקט שמוטת ירך לרבותא כתב כן דלא תימא דוקא נבראת כך הא נשמט אח"כ טרפה נמי הוה אפילו לא איעכול וכדרב מתנה קמ"ל שנשמט ואפ"ה מום הוא דהוה ולא טרפה, והנה לפי זה לרש"י ליכא לאוקמי מתחלת ברייתה א"כ ליתא לדברי הב"ח שכתב שרש"י בבכורות קאי בשיטת הרי"ף וא"כ אין חילוק בין איעכול לנפסק אבל קשה לי' לר' יוחנן אלו טרפות למעוטי דרב מתנה הלא ממתני' דבכורות ידענו זה בשלמא לגירסא דידן א"כ מבכורות ידענו בלא איפסק ניבי' כשרה ואכתי איכא למימר כדרבא דאיפסק טרפה ותני אלו טרפות דגם איפסק כשר עד דאיעכול ולסברת הר"ן דהטעם משום איעכול דלא הדרא ברי' נלע"ד לתרץ קושיית הרשב"א בחידושיו על הרי"ף דגרס לעיל (דף נד) אמר רב מתנה בוקא דאטמא דשף מדוכתא טרפה וה"מ דאיעכול ניבי' אבל לא איעכול ניבי' כשרה וכתב הרשב"א דלפי גירסא זו ליכא פלוגתא בין רב מתנה לרבא ולא גרסינן והלכתא וכו' וגם לר"מ אינה טרפה כי אם באיעכול וא"כ ר' יוחנן דלית ליה דר"מ אפילו איעכול ניבי' מכשיר וא"כ איך אמר ר' יוחנן לקמן שמוטת ירך בעוף טרפה וליכא למימר דלא אמר ר' יוחנן אלא בעוף לא היא אדרבה משמע להיפך וכו'. ואני אומר דלשיטת הר"ן החילוק בין איעכול וכו' הוא משום דאז לא הדרא ברי' וא"כ איכא למימר דבזה פליג ר' יוחנן וסובר דאפילו איעכול ניבי' אפ"ה הדרא ברי' וכל זה כשלא נבראת כך אבל נבראת כך בודאי לא הדרא ברי' וטרפה וא"כ ר' יוחנן אבוקא דאטמא דשף מדוכתא דמשמע שהי' בדוכתא בעת שנברא ואח"כ שף בהא הוא דמכשיר וסובר דהדרא ברי' אבל שמוטת ירך משמע שהיתה שמוטת ירך מעת ברייתה בזה גם ר' יוחנן מטריף. אלא דקשיא אם ר' יוחנן סבר דאפילו איעכול ניבי' הדרא ברי' איך מתני' דבכורות דנשמטה ירכו הוה מום לשחוט הבכור ממ"נ איך מיירי אי נבראת כך אפילו טרפה נמי הוה ואי נעשה אח"כ לא הוה מום קבוע דהרי הדרא ברי' ולמה הי' מותר לשחוט הבכור. ונחזור לדברי התוס' בד"ה שמוטת יד שפירשתי שהתוס' דבריהם תחלתם נעוצין בסופם ובדרך ממ"נ הוכיח שאם בכלל בהמה שנחתכו רגלי' גם ידים בכלל ואפ"ה מכשיר בבכורות חסר ויתיר ביד מכלל שיש חילוק בין נבראת כך א"כ רגלים נמי ולמה אמר ר"ה ברגל טרפה נמי הוה. והנה על זה יש להשיב דודאי לשון נחתכו אינו שייך רק בנעשה אחר שנברא ולכך חסר ויתיר ביד כשר אבל ברגל טרפה ולא מטעם נחתך רק מטעם שמוטת ירך דלשון שמוטת שייך גם בנבראת אבל ביד שמוטת יד כשר. אלא דרב הונא לשיטתו דמכשיר גם שמוטת ירך ולדידי' ליכא למימר חסר ויתיר ברגל רק מטעם חתוכה ומכלל דחתוכת יד כשר. אלא על התוס' נשאר הקושיא מדברי עצמם שהרי התוס' מסקי לקמן בד"ה ל"ל למר דדוקא בעוף מכשיר ר"ה שמוטת רגל אבל לא בבהמה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מנ"ל להתוס' להכשיר חתוכת יד. אמנם התוס' לשיטתייהו בבכורות דנשמטה ירכו דהוה מום בידי שמים מתחלת בריית' מיירי וא"כ על כרחך מטעם שמוטה אין לאסור חסר ויתיר ברגל ועל כרחך מטעם חתוכה ולמיסר חתוכה גם מתחלת בריית' וא"כ מכלל דביד לגמרי כשר. ובזה נלע"ד מה שתמוה בדברי רש"י דבבכורות בדברי ר"ה ל"ש אלא שחסר ויתיר ביד וכו' פרש"י כנטול דמי ובהמה שניטל ירך שלה נבילה וקיימא לן בהמה שנחתכו רגלי' מן הארכובה ולמעלה טרפה ועוד בוקא דאטמא דשף מדוכתא טרפה. הנה הזכיר רש"י שלשה מיני טרפות ושמוטה לא הזכיר רש"י כלל ובגמ' דידן (דף נח ע"ב) פרש"י כנטול דמי יתר אחד כחסר אחד והוה כבעלת רגל אחד וטרפה דהוה כשמוטת ירך בבהמה הרי לא הזכיר רש"י כלום מכל ג' טרפות שהזכיר בבכורות רק הזכיר טעם שמוטת ירך מה שלא הזכיר בבכורות כלל. גם חידש כאן בחולין לפרש יתר אחד כחסר אחד ובגמ' לא אמרו רק כנטול ורש"י שינה ומפרש כחסר ונראה דטרפות דניטל ירך וכן נחתכו רגלי' וכן בוקא דאטמא דשף כל אלו פשוט פירוש המלות מיירי שנעשה אחר שנברא ולפי זה אם באנו לומר כדעת הרמב"ם דמחלק בין חסורה לנטולה שחסורה שייך אף מתחלת בריית' אבל מה שאמרו נטולה מיירי דוקא שנעשה אח"כ א"כ גם בכל שלשה מיני טרפות הנ"ל יש לחלק כך וא"כ לא שייך בחסר ויתיר שום טרפות מהנ"ל אבל שייך שמוטה דלשון שמוטת ירך משמע בין נעשה מתחלת בריית' ובין נעשה אח"כ אבל לדעת הרשב"א דגם בנטולה לא מחלק ואוסר גם כשנברא כך א"כ שייכין כל טרפות הנ"ל גם בחסר ויתיר והנה בבכורות קאי רש"י לפרש אליבא דרב הונא שהוא מרא דשמעתתא שם ולרב הונא ליכא למימר טעם הטרפות משום שמוטה דהרי ר"ה מכשיר שמוטת ירך וסובר רש"י שאין חילוק לדידי' בין בהמה לעוף אלא ודאי הטרפות מטעם חתוכה וא"כ מכלל דלר"ה אין חילוק וסובר כסברת הרשב"א ודלא כרמב"ם וממילא שייכי כל שלשה טרפות הללו אבל שמוטה לא שייך לר"ה וא"ת א"כ הלא לרש"י שמוטת ירך היינו באיעכול ניבי' ואם זה מכשיר ר"ה איך יטריף בוקא דאטמא דשף מדוכתא ונראה דשמוטת ירך שהכשיר ר"ה היינו מתחלת בריית' דוקא והא שהקשה על ר' ירמיה שבדק בצו"ה היינו מתחלה קודם שידע שיש חילוק בין שמוטה לחתוכה וזה עצמו שמתרץ ליה ודלמא שאני בין שמוטה לחתוכה:

אלא דלפי זה קשה האיך הזכיר רש"י שם בבכורות טעם הטרפות משום בוקא דאטמא דשף מדוכתא והא שם מיירי מתחלת בריית' ולכן נלע"ד דודאי יש חילוק בין תחלת ברייתה וכדעת הרמב"ם ושמוטת ירך שמכשיר ר"ה מתחלת בריית' מיירי ובזה מתורץ קושיית התוס' בד"ה דלמא שני וכו' ותימה מה רוצה לומר אם רוצה לומר שניטל הירך וכו' וזה תימא שאפילו נבילה נמי הוי וכו' ולפי מ"ש כוונת רש"י שניטל מתחלת בריית' והתוס' לשיטתם דלדידהו ליכא לפרש שמוטת ירך דרב הונא מתחלת בריית' משום דא"כ מאי קמ"ל ר"ה