צל"ח סדר קדשים פט

וא"כ ק"ו דביצת נבילה שכמוה נמכרת דלא אמרינן גופה והטעם משום גזרה כנ"ל:

ולפי זה ללישנא בתרא דהוא עיקר דהרי קיי"ל דטרפה אינה יולדת א"כ אי אפשר לפרש בביצת נבילה לא טעמו של ה"ג ולא טעמו של ר"ת כי אם הטעם השלישי משום דגזרינן ולהאי לישנא לא קשה כלל קושיית התוס' דהרי לא גזרינן ש"ב וכו' אטו ש"ק ולא אטו ספנא מארעא דהרי להאי לישנא ליכא שום ביצת טרפה המותרת דלא משכחת רק ש"ק. ואתמהה שיהיה פירוש ה"ג ופירוש ר"ת דלא כהלכה ובשלמא בשמעתין איכא למימר דבאמת לא כתב ר"ת וה"ג תירוץ זה רק ללישנא קמא אבל בעירובין (דף סב ע"ב) לא הביאו התוס' רק תירוץ ה"ג ותירוץ ר"ת ולא הביאו כלל התירוץ השלישי והרי כאשר הוכחנו להלכתא התירוץ השלישי עיקר אמנם במס' ב"ק (דף מז ע"א) בד"ה מ"ט באמת כתבו התוס' רק טעם זה דביצת נבילה אסורה משום ביצת טרפה:

ומהרש"א פירש דברי התוספות דאי לאו דאמימר הוה אמינא דפליגי בעי"א. והך ושוין בביצה מיירי בש"ב ואסור משום זוז"ג. והנה אם זה היה דעתו דרב אשי א"כ מאי מקשה על אמימר ואטו מי ליכא סתם משנה בערלה דמתיר זוז"ג. והר"ן בחידושיו היה קשה ליה זה ולכן פירש דדעת רב אשי היה דאפילו למ"ד זוז"ג מותר ביצה אסורה דכגופה דמי. ובזה אמרתי טעמיה דרש"י דפירש דהך ושוין היינו ר"א ור"י ולא פירש דהיינו ב"ש וב"ה שהוא משנה בעידיות ואפילו אם נימא דרש"י דייק מדמסיים בסוף דברי ר"א ור"י הך ומודין מכלל דעלייהו קאי וכמו שכתב הר"ן טעמיה דרש"י מ"מ על הגמרא גופה נשוב להקשות למה הניח מלהקשות ממשנה מפורשת בעידיות ופריך מושוין דר"א ור"י שאינה משנה. אכן לפי הנ"ל ניחא דממשנה דעידיות לא היה יכול להקשות דאולי ר' יהודא שהוא מרא דהך משנה שם ס"ל זוז"ג אסור ולכן אסר ביצת טרפה ואמימר פסק לפי ההלכה שזוז"ג מותר. ולומר דטעמיה דמתניתין הוא משום דביצה כגופה היא גופה מנ"ל לפרש כן ולהקשות. ולכן הביא מהך דר"א ור"י ומדהתיר ר"י ולד בהמה מכלל דס"ל זוז"ג מותר ואפ"ה אסר בביצה ש"מ דביצה כגופו ואפילו למ"ד זוז"ג מותר ביצה אסורה ואין לומר אכתי מאי קושיא דלמא פלוגתייהו בולד ראשון ושוין בביצה שאסורה דביצה כגופו יותר מולד זה אינו שהיה סבור מדאמר שגדלה באיסור ש"מ דלא איירי בש"ק דא"כ גמרה מבעיא ליה:

והנה למהרש"א בפירושו לתוס' קשה כיון שגם לדעתו דרב אשי עלה שזוז"ג אוסר א"כ מה הקשה במאי קמיפלגי וליכא למימר שהיה סבור שבודאי זוז"ג אסור ולא היה יודע טעמיה דר' יהושע שהרי שמע בפירוש מאמימר דזוז"ג מותר ועוד משנה בערלה מי איכא למימר דלא שמע ואין לומר דהיה סבור שאין שום סברא שיהיה פלוגתא בזוז"ג והיה סבור או דכ"ע שוים לאיסור או דכ"ע שוים להיתר. וא"כ בלא אמימר הוה ניחא ליה דפלוגתייהו בולד ראשון בעי"א ושוין דב"ש וב"ה היינו בש"ב וזוז"ג לכ"ע אסור אבל מדאסר אמימר ש"ק מכלל דפליגי בולד שני א"כ במה פליגי והיה דוחק בעיניו שיהיה פלוגתא בזוז"ג. דלפי זה הדרא קושיא ראשונה שהקשיתי לעיל לפירושו של מהרש"א לדוכתא שהקשיתי כיון דדעתו של רב אשי הך ושוין דב"ש וב"ה משום זוז"ג בש"ב א"כ מאי מקשה לאמימר שהרי יש משנה בערלה דמתיר זוז"ג. בשלמא בל"ז הייתי אומר לתרץ שבאמת קושיית רב אשי הראשונה לא היתה לסתור דברי אמימר מה שהתיר ש"ב אלא לסתור דברי אמימר מה שאסר ש"ק וכך היא קושייתו ושוין ב"ש וכו' דזוז"ג אסור וא"כ אף שאמימר יכול לומר אנא כמשנה דערלה ס"ל מ"מ ר"א ור' יהושע שהמה תלמידי ב"ש וב"ה דר"א שמותי ור"י מתלמידי ב"ה והמה ודאי לא יחלקו על ב"ש וב"ה וא"כ פלוגתייהו בודאי בולד ראשון ושרי ר"י וא"כ קשיא לאמימר דאסר ש"ק ולפי זה עיקר קושייתו מכח ר"א ור"י ולא מכח ושוין עצמו דב"ש וב"ה. והיינו נמי הך קושיא בתרא עצמה שהקשה במאי קמיפלגי לפירוש מהרש"א כפי שפירשתי שלא עלה על דעתו שיהיה שום פלוגתא בזוז"ג א"כ לחנם הביא כלל הך ושוין ותכף היה לו להקשות מדפליגי ר"א ור"י ובזוז"ג אין סברא שיהיה פלוגתא ופליגי בולד ראשון א"כ למה אסר אמימר ש"ק:

אמנם אין אנו אחראין לדברי המהרש"א דיש לומר פירוש אחר שיתפרשו דברי הגמרא בסיגנון אחד בין לרש"י ובין לתוספות. והנה כבר דקדקתי בתחלת דברי דלמה נקט אמימר ביצה ולא נקט ולד בהמה ואדקדק עוד מה דסיים אמימר מכו"א הוה ליה זה וזה גורם ומותר. הנה אומרו הוה ליה זוז"ג מיותר דאטו יש שום הוה אמינא שלא יוחשב זה זוז"ג דהא ודאי התרנגולת והתרנגול גרמי ולא הוה ליה למימר רק מכאן ואילך זוז"ג הוא ומותר אבל אומרו הוה ליה זוז"ג משמע דהיא גופה קמ"ל דזה מחשב זוז"ג ונראה משום דהש"ך בסימן פ"ז ס"ק ל"ו פסק דלא מקרי זוז"ג אלא אם אין באיסור לבדו כדי לחמץ ע"ש וכן פסק הט"ז שם ואני אומר דאפילו מי שפוסק כר' שמעון דסובר דבזה לבדו כדי לחמץ ובזה לבדו כדי לחמץ ג"כ מותר היינו שגם ההיתר לבדו יכול. אבל היכא שהאיסור לבדו יכול וההיתר לבדו אינו יכול בודאי לא מקרי זוז"ג שההיתר הוא רק מסייע ואין בו ממש ולפי זה יש סברא לומר בבהמה ודאי מקרי זה וז"ג שהנקבה לבדה בלי הזכר אינה יכולה להוליד אבל בתרנגולת היא לבדה יכולה להטיל בצים בלי זכר שהרי תוכל להיות ספנא מארעא. והזכר בלי הנקבה אינו יכול וא"כ לא מקרי כלל זוז"ג קמ"ל אמימר דהוה ליה זוז"ג לפי שצריכין טפי הביצים הבאים מזכר. וזה היה קושיית רב אשי ושוין בביצה שאסורה ולא שעלה על דעת רב אשי שישוו לאסור זוז"ג אלא דשוים בביצה דלא מקרי זוז"ג דהתרנגולת לבדה יכולה והזכר אינו יכול:

ולפי זה בין לרש"י ובין לתוס' ניחא דהוה סבר בלי אמימר דפלוגתייהו בולד ראשון שעיברה קודם שנטרפה ופליגי בעי"א והיה ניחא ליה פלוגתייהו ובולד שני הוה סבר לכ"ע מותר משום דבבהמה ודאי זוז"ג הוא ולא היה יודע שר"א אוסר זוז"ג כלל ושוין בביצה בש"ב שאסורה שגדלה באיסור וחד גורם מקרי שהתרנגולת עיקר שהיא יכולה לבדה ולפיכך לא היה יכול לומר הך ושוין על ולד גופה בולד שני שבולד שפיר הוה זוז"ג:

ומה מאד ניחא בזה דעת רש"י שפירש ושוין היינו ר"א ור"י ולא ניחא ליה דהיינו ב"ש וב"ה משום דא"כ קשה היא גופה מנ"ל לרב אשי שאין הטעם משום דסברי זוז"ג אסור ומנ"ל להקשות על אמימר אבל מר"א ור"י שפיר מוכח מדלא קאמר הך ושוין על ולד עצמו דאיירי ביה ר"א ור"י ושביק ולד ונקט ביצה אלא ודאי דבולד אינם מודים משום דהוה זוז"ג ובביצה מודו משום דלא הוה זוז"ג. ובזה נלע"ד דרש"י ותוס' לשטתייהו דהנה רש"י מפרש דבמאי קמיפלגי לאו קושיא בפ"ע היא אלא עקרו סובר להקשות א"ה. והתוס' פירשו שהיא קושיא בפ"ע והיינו דרש"י לשטתו דושוים היינו ר"א ור"י והיה מוכח זה לרש"י מדנקט בגמרא לישנא ושוים ואי על משנה דעידיות בב"ש וב"ה כיון שם הלשון ומודים וא"כ קשה על הגמרא עצמו רב אשי למה שביק מתני' דעידיות ומקשה מברייתא שלא ידענו מקומה אלא צ"ל כנ"ל שרב אשי לא היה יכול להקשות מב"ש וב"ה שיש לדחות שהטעם משום זוז"ג א"כ מוכח שכבר עלתה סברת איסור זוז"ג על דעת רב אשי. וסברת ההיתר שמע מאמימר וא"כ איך יוכל להקשות במאי קמפלגי אפילו אם לא ידוע ליה ברייתא דפסחים שר"א אוסר זוז"ג ולכן פירש רש"י שעיקר הוא קושיית אי הכי ודוקא על אמימר משום דבלא אמימר הוה אמינא דפליגי בעי"א ור"א רק לגבוה אוסר ומודים בביצה היינו ש"ב וכנ"ל דלא מחשב זוז"ג אבל מדאסר אמימר ש"ק א"כ ע"כ ר"א ור"י בולד שני פליגי ובזוז"ג ובזה אשכחן בפסחים דאוסר ר"א אף להדיוט שפיר מקשה ונפלגי להדיוט והתוס' לשטתייהו דבאמת ושוין היינו משנה דעדיות ולא עלה