צל"ח סדר קדשים פו

כלל דגם לא דריס באימרי רברבי ושפיר הקשו ושפיר הקשו דנוקי ברברבי:

והנה הי' נלע"ד בדרך הנ"ל לתרץ מה שרשמו התוס' במה דאמר מ"מ לר"ח קשיא ולא רשמו תכף במיתיבי ונראה משום דיש לדחות דאי ברברבי ליתני גם וכנ"ל אלא דעל זה קשה ולטעמיך דאיירי בגו"ט ג"כ קשה לתני גס שהרי מוכח מדברי ר"ת דאפילו בגו"ט גס לא דריס מדאמר ר"ת דרוסת חתול ונמי' בגו"ט מכלל דגם לא ואין לומר דגס חמיר מחתול ובק"ו אתי א"כ נחשבי' להורות דאפילו גם דוקא בגו"ט דריס ולא ברברבי ואין לומר דזה שמעינן ממתני' דהרי על מתני' יש לומר א"ד קתני ותדע דע"כ אורחא דמלתא קתני מדלא חשיב חתול בגו"ט שהרי עכשיו עדיין לא ידע חילוק בין מצילין או לא וכן לל"ב אלא דאי גרסינן רב אין זה קושיא דכבר השמיענו רב לעיל למעוטי חתול וכל זה אי גרסינן רב אבל אי גרסינן רב חסדא א"כ ר"ח עדיין לא השמיענו דגם ל"ד ברברבי ולמה לא נקט גס אלא ודאי דגס לא דריס אפילו בגו"ט וא"כ שפיר הקשו התוס' דנוקי באימרי רברבי. ואין להקשות דלתני גס דהרי גם לטעמיך דמוקמת בגו"ט ג"כ קשה לתני גס. וא"כ בלא"ה הוה אמינא דגרסינן רב ולא קשה קושיית התוס' אבל עתה אמר מ"מ לרב חסדא קשיא ואי גרסינן אמר ר"ח אמר רב הוה ליה למימר לרב קשיא אלא ודאי דל"ג רב ושפיר הקשו התוס' ובזה יש לדחות דברי מהרש"א שכתב שמזה היו יכולין התוס' להוכיח דל"ג נץ במלתא דר"ח והואיל ואני קאי בזה המהרש"א צריך אני לפרש דבריו דלכאורה אין פירוש לדבריו שכתב דאי גרסינן נץ במלתא דר"ת א"כ גם בנץ יש לומר ברייתא באימרי רברבי והרי משנתינו מוכח שאין לנץ דריסה אפילו בדקה שבדקות. אלא שכוונתו דלכאורה בלא"ה מוכח דל"ג נץ דאל"כ קשיא משנתינו אלא שעל זה יש להשיב דאף דיכול להקשות ממשנתינו עדיף ליה לאקשויי מברייתא שמקשה על כל תלת מילי דנץ וחתול ונמי'. אבל אי יש לדחות דברייתא ברברבי ועיקר הוכחה מנץ ממשנתינו א"כ גם מברייתא לא הקשה רק מנץ ועל ידי משנתינו א"כ בקיצור הוה ליה להקשות ממשנתינו זה כוונת מהרש"א:

והנה יצאנו קצת מעיקר כוונתינו ונחזור לראשונות לדחות דברי מהרש"ל דאי גרסינן במלתא דר"ח נץ א"כ נץ דריס בגו"ט וק"ו לגס וא"כ בלא"ה אי אפשר לאוקמי ברייתא באמרי רברבי דא"כ אדתני נץ לתני גס וליכא למימר ולטעמיך דאיירי בגו"ט ג"כ לתני גם זה אינו שהרי אפילו נץ דריס בגו"ט וק"ו גם:

דף נז ע"א גמ' שמוטת יד בבהמה כו'. הש"ע בי"ד סי' נ"ה סעיף ב' פסק עצם הקולית שניתק ממקומו במקום חבורו בגוף והיינו בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה בין בבהמה ובין בעוף והוא דאיעכול ניבי' וז"ל הש"ך בס"ק ב' והב"ח כתב דלענין מעשה ראוי להחמיר בשמוטת ירך אפילו בבהמה ולא איפסק ולא איעכל נמי טרפה מדינא וכסברת התוס' בבכורות והראב"ד בהשגות ודלא כש"ע וכתב הש"ך ואגב חורפי' לא עיין שפיר דאיתא התם במשנה גבי בכור נשמטה ירכו הוה מום וכתבו התוס' פרש"י כגון דלא איעכל ניבי' דאי איעכל ניבי' טרפה נמי הוה כדאמר בפא"ט האי בוקא דאטמא וכו' וה"מ דאיעכול ניבי' וקשיא לפירושו דטריף התם אפילו לא איעכול ניבי' ולא איפסק אלא יש לפרש דנשמטה כן מתחלת ברייתה עכ"ל ורצה לומר דטריף התם רב מתנה אפילו בלא איעכול ולא איפסק א"כ לרב מתנה תקשי מתני' אבל למסקנא כשר עד דמתעכיל עכולי וכו' ע"ש בש"ך. ולי נראה כדברי הב"ח דהרי דבר זה שחידשו לנו התוס' שמיירי שנשמטה מתחלת ברייתה חידוש גדול חידשו לנו התוס' לחלק בשמוטת ירך בין נעשה כן ע"י חולי או על ידי אדם ובין נברא כן והנה מצינו מחלוקת שני גדולי עולם אבות הפוסקים הרמב"ם והרשב"א הרמב"ם סבר דחסורה ונטולה שבמשנה טרפה שנים חילוקים הם ונטולה דוקא נטולה ביד אבל נבראת חסורה כשרה וחסורה היינו אפילו נבראת חסורה והרשב"א סובר דא ודא אחת היא ומנו חסורה ונטולה שלא ליתן פה לבעל דין לחלק. וא"כ לדעת הרשב"א לא מצינו בטרפות כלל חילוק בין נעשה אח"כ ובין נברא כך מתחלת ברייתה וא"כ לדעת הרשב"א אין מקום לדברי התוס' בבכורות וכד מעיינין אנו רואין שהתוס' אחזו שער כדעת הרשב"א שהרי כאן בד"ה שמוטת יד בבהמה כשרה כתבו התוס' והה"ד נחתכו דדוקא נחתכו רגלי' טרפה אבל ידיה כשרה ולקמן נמי אמרינן בעלת ה' רגלים או שאין לה אלא שלשה ה"ז מום ואמר רב הונא ל"ש אלא שחסר ביד אבל ברגל טרפה נמי הוה. ולכאורה לדעת הרמב"ם אין מקום לסוף דברי התוס' דמה ראי' מחסר יד דהיינו מתחלת ברייתה לנחתך יד אלא ודאי שהתוס' סוברי' כדעת רשב"א וא"כ אין מקום לדבריהם בבכורות. וכבר רציתי לומר דהתוס' בשטת הרמב"ם קיימי ומה שהביאו ראי' מדברי ר"ה הוא ממה דהכשיר יתיר ביד ולא ברגל משום דכל יתר כנטול דמי וכד דייקת בלישנ' דר"ה דלא אמר כל יתר כחסור דמי אלא כנטול והיינו בידי אדם וכך אגמרי' רחמנא למשה בסיני שיתרת אף שהיא בתולדה דינו כנטול בידי אדם וא"כ מדהכשיר יתיר ביד מכלל דגם יד נטול ונחתך בידי אדם ג"כ כשר אמנם כאשר עיינתי היטב בדברי התוס' אין זה כוונתן שא"כ עיקר חסר בדבריהם שהרי לא הזכירו מדברי רב הונא אלא דין חסר ולא הזכירו היתר כלל ולפי מה שפרשתי דבריהם למעלה עיקר הראי' הוא מייתיר אלא ודאי שס"ל להתוס' שאין חילוק בין נחתך לחסר בתולדה וא"כ איך חילקו בבכורות בנשמט בין נשמט אח"כ לנברא שמוט. ונלע"ד שבודאי מן הסברא ס"ל להתוס' שאין לחלק וכדעת רשב"א א"כ כאן בסוגיא דחולין שס"ל להתוס' דשמוטת ירך היינו דוקא באיעכול ניבי' א"כ נשאר בבכורות כדמשני רש"י שם ולכן ס"ל שאין לחלק בין תחלת ברייתו לנעשה אח"כ וכי היכי דחסר יד כשר הה"ד נחתך אבל שם בבכורות קאי בשיטה דבוקא דאטמא כרב מתנה א"כ ההכרח לחלק מוכח מן המשנה ומעתה דבר זה תלוי בזה שאם בוקא דאטמא בעינן איעכול ניבי' א"כ אין חילוק בין נברא לנעשה אח"כ ומה הקשו בבכורות על רש"י שתפס החילוק בין איעכול ניבי' ומה הוה לי' לרש"י לפרש חילוק בין נברא והרי להלכה נדחה חילוק זה וכיון שלא הי' לרש"י דרך פשוט לפרש אליבא דכ"ע יותר נוח הוה ליה לפרש אליבא דהלכתא ואדרבה התוס' בחרו לפרש נגד ההלכה אלא ודאי דשם בבכורות נאדו התוס' מפסקיהם בחולין וס"ל להלכה דגם לא איעכול ולא איפסק ג"כ טרפה והיינו משום דס"ל דבאיעכול לא נחלק אדם מעולם להכשיר וס"ל דשמוטת ירך שהכשיר ר"ה בעוף הה"ד בבהמה מדתני לוי וא"כ מכלל דלא איעכול איירי וכסתמא דשמוטת ירך ומסקינן הלכה רווחת להטריף בעוף והה"ד בבהמה ולכך פירשו בבכורות אליבא דהלכתא ומוכרח כדברי הב"ח שהתוס' בבכורות חזרו מדבריהם שבחולין:

והנה רש"ל בפא"ט סי' צ"ט הובאו דבריו בש"ך סי' נ"ג ס"ק ד' דבנשבר יש להחמיר כדברי הש"ך דאינו נגד הש"ס דאפשר נשבר או נחתך גרע מנשמט ולכאורה הוא נגד המשנה בעלת ה' רגלים וכו' או בעלת שלש דהוה מום לגבוה ומכלל דלהדיוט שרי ועכ"פ בידים מוקמית לי' דברגל טרפה נמי הוה כדאמר ר"ה וראיתי ברש"ל שהביא ראי' מטחול דנחתך טרפה וניטל כלו כשר אלא שהרי רש"ל מטריף שם ניטל כל היד של הבהמה מן הגוף. וצ"ל דרש"ל ס"ל כסברת התוס' בבכורות לחלק בין נבראת כך ומוקי בעלת ה' או בעלת שלש בנברא כך אלא שאמרתי עוד לפרש דברי התוס' בחולין שכתבו דוקא נחתכו רגלי' טרפה אבל ידי' כשרה. ודבריהם לכאורה תמוהים אם כוונתם דלא הוזכר במשנה רק רגל בהמה שנחתכו רגלי' ולא הוזכר ידים. זה אינו ראי' דאטו בלשון המשנה מי לא נכלל ידי הבהמה בכלל רגלים ומשנה דבכורות יוכיח בעלת ה' רגלים. ונראה שדברי התוס' קשורי'