צל"ח סדר קדשים עב

ג"כ מתורבץ הושט לשמואל דאמר ברובו ועוד קשיא ליה לקמן דאיכא תרי לישנא (בדף מה ע"ב) בתלתא קני וללישנא קמא דריאה כריאה ודכבדא ככבדא וללישנא בתרא דריאה ככבדא ודכבדא כריאה ובשלמא ללישנא קמאי לא קשה מ"ט לא חשיב קנה הריאה. דהיא בכלל ריאה אבל ללישנא בתרא דכבדא כריאה וא"כ אין הטעם שהוא בכלל הריאה שהרי זה קנה הכבד הוא ולא קנה הריאה וא"כ נחשב קנה הכבד והרמב"ם בחשבו אחד עשר נקובים חשיב קנה הכבד בפני עצמו ובשלמא קנה הלב שנחלקו רב ושמואל לרב במשהו ולשמואל ברובו לכל אחד אתי שפיר דלרב דאמר במשהו הרי הוא בכלל הלב עצמו ולשמואל דאמר ברובו הרי הוא בכלל הקנה. אבל מקנה הכבד קשיא ללישנא דאמר דכבדא כריאה. ובזה ג"כ תרצתי כל קושיות התוספות בד"ה הנך דאפקת שהקשו לעולא דלית ליה דרכיש וכן למ"ד בשר החופה היינו כרס החיצון חסר להו י"ת ואמרתי דאולי עולא וכן ההוא מ"ד דבשר החופה היינו כרס ס"ל דכבדא כריאה וא"כ אית לן עוד אחד דהיינו קנה הכבד. אלא דהא טעותא היא כיון דנקובתו במשהו הרי הוא ככולהו נקובין דכולהו בחדא חשבינהו. אבל עכ"פ לפי ההוה אמינא בתחלת הסוגיא שעדיין לא ידע דכולהו נקובי בחד למה לא הקשה להאי לישנא דכבדא כריאה. ואומר אני שהגמרא לא הקשה אלא משמעתתא פסיקתא שאין עליהם חולק משא"כ תורבץ הושט חולק רב וס"ל דדינו כושט במשהו והרי הוא בכלל נקובת הושט וכן לא הקשה מקנה הכבד לפי דלישנא קמא חולק ואף שהיה יכול להקשות על האמוראין איך נחלקו על ר' ישמעאל מ"מ לפי ההוה אמינא דנקובי כל חדא באפי נפשה וא"כ מפרש לכולהו שמונה עשר טרפות במשנתינו ועכ''פ רבי עוד בזה הכלל וא"כ על כרחך משנתינו חולק דאיכא יתירי וס"ל להנך אמוראי כמשנתינו וסברי דאתיין בזה הכלל אבל מכל שב שמעתתא דכולהו בלי חולק היה דוחק בעיניו למימר דר' ישמעאל חולק והא דהקשה מצלע שנעקרה מעיקרה אף דר' יוחנן חולק וס"ל בין נעקרו בין נשתברו ברוב שני צדדין היינו משום דגם לר' יוחנן עכ"פ איכא למחשב עקורה ושבורה בתרתי וכמו שכתבו התוספות בסוף ד"ה אמר שמואל ולפי זה קשה מה שהקשה מרכיש והא עולא פליג עליה כדאמר לקמן ח' מיני טרפות לאפוקי לקותא דרכיש וכן מה דהקשה מרב מתנא דרבא פליג עליה דרב מתנא וכן מרב עוירא דבהדיא אמרינן לקמן דלית הלכתא כרב עוירא אמנם אף שמביא דרב מתנא היינו שהוא מארי דהך שמעתא ואף דלית הלכתא כוותיה מ"מ באיעכול ניביה כ"ע מודו וכן דרב עוירא הא דלית הלכתא היינו בקולשי' אבל בסומכי' ולא אשתייר דינר זהב כ"ע מודו אבל מרכיש קשיא ואדאנן ביה בהך דעולא נדבר במה שתמוה על הרמב"ם שכתב שמונה טרפות ואעפ"כ פסק להך דרכיש וכבר צווחו בו קמאי דקמאי וגם כבר הלכו בו נימושות. וגם אני אענה חלקי. והנה בהך שמונה טרפות בסדרן מצינו שלשה שינויים בין הרמב"ם לעולא שהרמב"ם הקדים דרוסה בראשונה. ובזה נלע"ד לפי שהרמב"ם התחיל הפרק ההוא כבר בארנו שהטרפה האמורה בתורה וכו' וכיון דקאי אטרפה האמורה בתורה התחיל בדרוסה שמפורש בתורה השינוי השני שעולא חישב פסיקה תכף אחר נקובה משא"כ הרמב"ם וגם בזה יש לנו טעם נכון שעולא על כל הנאסר באכילה קאי בין נבילות ובין טרפות ושמונה מיני אסורות רוצה בכוונתו ולכך הקדים נקובה ופסוקה שהם אפילו נבילות כגון נקובת הושט ופסוקת הגרגרת משא"כ הרמב"ם דלא איירי שם רק מטרפות ולא מנבלות ולכך תחת סוג פסוקה לא מנה פסוקת הגרגרת רק פסוקת חוט השדרה עיין שם בפ' ט' מה"ש. ועוד יש חילוק ושינוי בין סדרו של עולא להרמב"ם שעולא הקדים נטולה לחסורה והרמב"ם הקדים חסורה לנטולה וכגון הך טעמא בעי והנה הרמב"ם והרשב"א נחלקו בדין נטילה וחסורה שלהרמב"ם יש חילוק דמקום שאמרו חסורה היינו בין חסר בתחלת ברייתו ובין ניטל אח"כ ביד או בחולי ונטולה היינו דוקא שניטל אח"כ אבל אם נברא חסר כשרה דאל"כ מה בין חסורה לנטולה והרשב"א ס"ל דדא ודא אחת היא ואיצטריך למימרינהו לתרוייהו דלא תתן מקום לבעל דין לחלוק דדוקא מתחלת ברייתו טרפה ולא בניטל אחר כך או להיפך דוקא ניטל טרפה ולכך נאמרו שניהם. ומעתה סדרו של הרמב"ם לפי שיטתו הקדים נקובה שכבר ביאר בפרק ו' שמה שאמרו ניקב כולל בין ניקב בין נברא חסר ובין ניטל וא"כ טרפות דניקב כולל הרבה והקדימו ואח"כ הקדים חסורה לנטולה שחסורה כולל יותר דהיינו בין נברא חסר ובין ניטל אח"כ משא"כ נטולה דהיינו דוקא ניטל אח"כ ולכך איחרו הרמב"ם ועולא סבר כרשב"א דנטולה וחסורה שוים ולכך הקדים נטולה להורות דנטולה כולל כל כך כמו חסורה. ולפי זה עולא לשיטתו אמר שפיר לאפוקי לקותא דרכיש דהנה הב"י בסי' כ"ט משני דהרמב"ם הכניס לקותא דרכיש תחת סוג חסורה או נטולה ואע"ג דחסורה או נטולה הכוליא כשרה איכא למימר דחסורה או נטולה כה"ג על ידי לקותא טרפה והנה לרשב"א אם הוצרך לפרוט במיני חסורה ונטולה ואף לכאורה נטולה ק"ו מחסורה אפ"ה חשש רחמנא אולי יאמר א' להיפך דנטולה קיל מחסורה א"כ ק"ו שהיה לו לפרוט לקותא דרכיש שהרי יש מקום לבעל דין לומר אם נטלה כולה כשרה ק"ו לקתה ומדלא פרטו מכלל דבאמת אינו טרפה אבל לרמב"ם באמת חסורה נאמר באיברים אחרים ונטולה באיברים אחרים ובמה שנאמר חסורה אנו מטריפין נטולה מק"ו ולא חיישינן לבעל דין שיחלוק א"כ שפיר איכא למימר דנטולה ע"י לקותא גרע טפי והוא בסוג חסורה או נטולה ולכך אף שאחז הרמב"ם שמונה טרפות אפ"ה פסק לדרכיש אלא דהיא גופה קשיא כיון שמוכח דעולא סובר כהרשב"א איך יחלוק הרמב"ם גם בזה על עולא ונלע"ד דהרמב"ם סובר דדוחק לומר שרכיש יחלוק עם עולא בדבר שהוא הלכה למשה. וא"כ גם רכיש מודה ששמונה טרפות נאמרו ואפ"ה פסק לקותא דידיה והיינו מטעם הנ"ל שרכיש סובר שלא הוצרך לפרטו שהוא בכלל חסורה או נטולה והא דפרט חסורה ונטולה ולא סגי ליה בחד היינו משום שחלוקין בדיניהם וכדעת הרמב"ם וכיון שפסקו בגמרא בהדיא לקמן (דף נה ע"ב) כרכיש ולכך פסק הרמב"ם כרכיש והרשב"א לשיטתו שהוא כתב בהדיא דתשעה מיני טרפות נאמרו בסיני וסובר שרכיש ועולא חלוקים במנין שנאמר למשה מסיני ולכך פסק הרשב"א דחסורה ונטולה דא ודא שוים:

עוד נלע"ד לתרץ דברי הרמב"ם, דהרמב"ם לשיטתו דאיהו סובר דנטולה היינו דוקא ניטלה אח"כ ולכך פסק כרכיש ועולא לשיטתו דפוסק כרשב"א ולכך לא פסיק כרכיש והנה לקמן בסוגיא דאלו כשרות קסבר ר' יוחנן דאלו טרפות דוקא ולאפוקי דרב מתנה וכתבו התוס' כאן (דף מג ע"א) ד"ה הנך דבאיעכול ניביה כ"ע מודים וא"כ לאפוקי דרב מתנה היינו דרב מתנה לחוד רק שף מדוכתא ולא נתקלקל ניביה ולפי זה קשה אלו למה לי למעוטי מתני' היא בבכורות (דף מ ע"א) שנשמטה ירכו ומדאמר דהוה מום לגבוה מכלל דלהדיוט שרי וצריך לומר כתירוץ התוס' שם דמיירי שנברא כך שמוטת ירך לרב מתנה והנה הפר"ח כתב בסימן נ"ד דאפילו לרמב"ם דסובר ניטל היינו דוקא שניטל אח"כ ולא בנברא כך מ"מ בשבורין מודה הרמב"ם שאפילו נברא כך. וק"ו עכ"פ לדעת הרשב"א שאפילו בנטולין אין חילוק ק"ו בשבורין ואפילו לדידי שהשגתי על הפר"ח בדעת הרמב"ם מ"מ עכ"פ זה אמינא שאם נימא ניטל היינו אפילו בידי שמים מכ"ש שבורין ועוד בוקא דאטמא דשף יותר דומה לניטל ואף שחשבו הרמב"ם בסוג שבורה. ולפי זה אם נימא כרשב"א א"כ בוקא דאטמא דשף אין חילוק בין נברא כך וא"כ ממתני' דבכורות כבר מוכח דלא כרב מתנה ולמה לי אלו טרפות אלא ודאי דאתי לאפוקי דרכיש וזה עולא לטעמו מדהקדים נטולה מכלל דסובר כרשב"א וא"כ אין צורך אלו טרפות לאפוקי דרב מתנה ואתי לאפוקי דרכיש והרמב"ם פוסק כר' יוחנן דאמר לאפוקי דרב מתנה מכלל דסובר דממתני' דבכורות אכתי לא שמענו שיש לומר דאיירי