צל"ח סדר קדשים עא

עיקר הסוגיא על הדיוק דוקא לשם אלו וכנ"ל. מ"מ גם פשטא דמתניתין ג"כ איירי במומר ג"כ דומיא דדיוקא ולכן נחשב לדוחק למימר דעיקר משנתינו רק בשביל הדיוק ולכן ס"ל לרמב"ם שנשאר אוקימתא דשותפות אף באינו מומר וק"ל והנה במה שרציתי לומר שהרמב"ם פסק דלענין איסור הנאה אפילו עכו"ם ומומר שאינו מכוין לצעורי אינו יכול לאסור בהנאה דבר שאינו שלו וכריב"ב ור"י בן בבא. קשה על דברי מדברי הרמב"ם בפ' י"א ממ"א ה' ד' שכתב הא למדת שיין של ישראל שנגע בו העכו"ם דינו כסתם יינם שאסור בהנאה פרק שלישי דף מב ע"א אלו טרפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת לעיל (בדף לב) רמי להך מתני' אהך דהתם דהודה ר"ע דהוה נבילה. ולכאורה יש לתרץ בשנדקדק בשינוי הלשון דבהנך תרתי אמר נקובת הושט ופסיקת הגרגרת ולא אמר ניקב הושט ופסק הגרגרת כדאמר בכולהו אינך ניקב קרום ניקב הלב וכן בכולהו. ונראה משום דהרמב"ם פסק בפ' ח' מה' שחיטה הלכה כ"ד כל אבר שנאמר בו שאם חסר טרפה כך אם ניטל טרפה אבל אבר שאמרנו בו שאם ניטל טרפה אינה נאסרת אלא א"כ נחתך אותו אבר אבל אם נבראת חסירת אותו אבר הרי זו מותרת שאל"ת כן נמצא החסורה והנטולה אחת. ובפרק ו' הלכה ((כתב כל אבר שאמרו חכמים בו שאם ניקב במשהו טרפה כך אם ניטל כלו טרפה בין שניטל בחולי או ביד בין שנברא חסר וכן אם נברא בשני אברים מאותו אבר וכו'. ובי"ד סימן מ"ג ס"ק ב' כתב דלא כתב הרמב"ם האי בין שנברא חסר אלא לענין חסר אבל לענין ניקב אם נברא כך מנוקב אין שם נקב מה שנברא כך ואני השבתי והשגתי עליו מברכת אשר יצר שמבואר בו ההיפך וברא בו נקבים נקבים. אמנם אף מה שנברא נקרא נקב מ"מ ניקב אינו סובל כי אם שניקב אחר שהיה שלם אבל אם היה נקוב מתחלת ברייתו לא שייך בו ניקב. ומעתה אני אומר שהתנא דמתני' רצה להראות לנו שמשונה דין הושט מדין שאר אברים שהנקב פוסל בהם ובשאר אברים אינו פוסל כי אם שהיה שלם וניקב אחר כך ובושט אפילו נברא נקוב ג"כ טרפה ולכן לא אמר ניקב הושט כי אם נקובת הושט שהבהמה היא נקובת הושט ומיירי אפילו נברא כך עם נקב בושט. וכן פסיקת הגרגרת להכי לא אמר נפסק הגרגרת שאז לא היה במשמע כי אם שהיה שלם מתולדתו ונפסק אח"כ ואמר פסיקת הגרגרת שאפילו נברא כך בגרגרת פסוק ג"כ טרפה. והנה בגרגרת לשון פסיקה ודאי שקשה לומר שיסבול הלשון שנברא כך אמנם מצינו להפרי חדש בסי' צ"ד ס"ק ד' שכתב דדוקא בניטל כתב הרמב"ם שחסר מתחלת ברייתו לא מיקרי ניטל משום דאל"כ מה בין ניטל לחסר אבל בשבורה אפילו לרמב"ם אפילו נברא כך אסור. איברא שאני השגתי עליו דעד כאן לא הוצרך הרמב"ם לראיה אלא בנטולין שאף שבלי ראיה ג"כ לשון ניטל היינו אחר שנברא מ"מ נתיירא הרמב"ם שלא נימא שבאמת נטולה וחסורה אחת היא ונטולה היינו בידי אדם וחסורה היינו בידי שמים שהוא באמת דעת הרשב"א ולכן הוכיח הרמב"ם א"כ דא ודא אחת וא"כ נימא רק חסורה שכולל הכל אבל בשבורה לא צריכין לראיה דבידי שמים מתחלת ברייתו לא מקרי שבורה. אבל לדעת הפר"ח הא ודאי דגם פסיקת הגרגרת נוכל לומר דקאי אפילו נברא כך וא"כ זה כוונת משנתינו לחלק בין ושט לקנה לשאר איברים ומזה מוכח כדעת הפר"ח דלדידי דאמינא דלשון שבורה אי אפשר לסבול מתחלת ברייתו א"כ גם לשון פסוקה כן. אמנם אחר העיון אדרבה הא סייעתא לדידי דא"כ מה רמי לעיל בדף ל"ב אהדדי דלמא שאני שם שפסק הגרגרת ונעשה אחר שנברא שלם לכן הוא נבילה משא"כ משנתינו דמיירי שנברא כך א"כ אף דהוה טרפה מ"מ נבילה לא הוה ואף דיהיב טעמא שם כל שפסולו בשחיטה נבילה. מ"מ גם כלל זה אנעשה על ידי אדם או על ידי חולי קאי אבל הנברא כך יכול להיות אפילו פסולו באברי השחיטה דהיינו בסימנים אפ"ה טרפה הוא דהוה ולא נבילה. אלא ודאי דקים ליה להגמ' דמשמעות פסיקת הגרגרת לא משמע מתחלת ברייתו דלא מקרי פסוקה מה שנברא כך וא"כ על כרחך פסוקת הגרגרת בנעשה אחר שנברא מיירי ואפ"ה טרפה הוא דהוה ושפיר רמי להו אהדדי. ודע שעל כרחך האי כללא דכל שפסולו בשחיטה לאו כלל מלא הוא שהרי שני עורות יש לושט חיצון אדום וכו' ואי חליף אף שפסולו בשחיטה מקרי שהרי הפסול הוא בושט אפ"ה טרפה הוא דאמרינן ולא נבילה וכן הרמב"ם בפ"ז מה' שחיטה בסוף הפרק כתב בזה טרפה ולא כתב נבילה וכן בפרק יו"ד בחשבו שבעים טרפות לא מנה שם שום דבר שהוא נבלה ומנה שם ל"ח נהפך הושט במראיו הרי שזה רק טרפה ולא נבילה ואף שכתב בסוף פרק ז' שזה באלו אינו וא"כ גרע מניקב והרי בניקב הושט לרמב"ם נבילה מחיים אלא ודאי שכיון שנברא כך אינו נבילה רק טרפה:

והנה בדברי הרמב"ם דפוסק פסיקת הגרגרת ונקובת הושט נבילה מחיים א"כ קשה לפי ההוה אמינא דאכתי לא אסיק אדעתא דכולהי נקובי כחדא והוה קשיא ליה מבהמה שנחתכו רגליה ומגלודה ודחיק לאוקמי לתנא דבי ר"י לבר מהלכתא דפליג וסובר כרשב"א ור"מ והרי דרך נכון לפנינו דתנא דבי ר"י לאחר חזרה קאי שלכ"ע נקובת הושט ופסוקת הגרגרת נבילה ותנא דבי ר"י טרפות חשיב ולא נבילות ועל כרחך לא מנה תנא דבי ר"י נבילות שהרי לא חשיב גסטרא ולא ניטל ירך וחלל ניכר ועיין (בדף לב ע"ב). ועלה בדעתי דאפיק ושט ועייל תורבץ הושט שהוא טרפה ולא נבילה ובגרגרת אפיק פסיקת הגרגרת ועייל חסרון בגרגרת שלא שנינו במשנה דר' ישבב כי אם פסק הגרגרת אבל גרגרת שחסרה לא מצינו שיהיה נבילה ואף שכתבו התוס' שחסרון הגרגרת הוא מטעם שסופו לפסוק מ"מ אכתי לא נפסק ולא הוה אכתי נבילה ואפ"ה קאמר במסקנא פסיקי תרי הויין כיון שחסרון הגרגרת הוא מטעם פסוקה מקרי פסוקה שלא למחשבה באפי נפשיה. אלא דחזינא לרמב"ם בפ' ((מה' שחיטה שכל פסולי הגרגרת פסיקת הגרגרת וחסרון ונסדקה לאורכה כולהו נבילות הם לדעתו וא"כ אכתי לא הוה צריך למימר בגלודה כר"מ שהרי ר"מ עצמו לא עמד במחלקתו והוה ליה למימר איפוך גרגרת וקושיא זו היא דוקא לדעת הרמב"ם שפוסק דהוה נבילה מחיים אבל להחולקים וס"ל דלא הוה נבילה רק אחר שחיטה אבל מחיים טרפה הוא דהיה אלא דלעיל רמו להו מרמי משום דמשנתינו על כרחך לאחר שחיטה מיירי מדאמר כל שאין כמוה חיה ולא אמר כל שאינה חיה וכמ"ש התוס' לעיל (בדף לב ע"א) בסוף ד"ה ורמינהו אבל ר' ישמעאל בעודה חי' מיירי וכדדריש החי' אשר לא תאכל אלו י"ח טרפות וא"כ שפיר הוה נקיבת הושט ופסיקת הגרגרת טרפה ולא נבילה. אלא דקשיא לי כיון דושט בכלל א"כ לשמואל דאמר תורבץ הושט ברובו א"כ ושט ותורבץ איכא למחשב בתרתי שהרי זה במשהו וזה ברובו ולמה לא הקשה ג"כ מתורבץ הושט דנחשבינהו תנא דבי ר"י. בשלמא למסקנא לא קשיא משום דתורבץ הושט דהוא ברובו שוב אינו בכלל נקובים כי אם בכלל קרועים וא"כ תורבץ הושט ונקרע רוב החיצונה חשיב בחד דתרוייהו קרועים ושיעורם שוה ותרוייהו בבשר אבל לפי ההוה אמינא דאכתי לא אסיק אדעתא דכולהו נקובי בחד א"כ גם כולהו קרועים בחד ליכא למימר וא"כ קשיא מתורבץ הושט ובסברא זו תרצתי קושיית התוס' במסקנא בד"ה הנך דאפקת שהקשו למ"ד רוב החיצונה היינו בשר החופה חסר לה חדא ואמרתי שהרי זה שסובר דהיינו בשר החופה א"כ שיעורו ברובו אינו רוב בשר ולא רוב כרס כי אם רוב בשר שכנגד הכרס וא"כ איכא למימר דהאי מ"ד סובר כשמואל דתורבץ הושט ברובו ורוב זה אינו שוה עם רוב כרס שרוב זה הוא רוב ושט ורוב זה אינו לא רוב כרס ולא רוב כל הבשר וא"כ חשבינהו בתרתי אבל מתחלה למה הקשה מכולהו שבשמעתתא ולא הקשה