צל"ח סדר קדשים עג

בידי שמים וא"כ מכלל שיש חילוק בשף מדוכתא בין בידי אדם לבידי שמים והה"ד בנטולין ולכך חילק בין חסורה לנטולה ולכך הקדים חסורה וא"כ מתניתין דאלו טרפות היינו לאפוקי דרב מתנה ולא לאפוקי דרכיש:

עוד נלע"ד לתרץ דברי הרמב"ם דפסק שמונה טרפות ואפ"ה פסק לדרכיש דהנה לקמן נחלקו (בדף נד) ר' יוחנן וריש לקיש אם אלו טרפות דוקא או אלו כשרות דוקא שורש פלוגתתן דר' יוחנן סבר דאתי' בזה הכלל ואין צורך לרבויי ועל כרחך אתי אלו טרפות למעוטי וריש לקיש סבר דלא אתי' בזה הכלל ואין צורך למעוטי ועל כרחך אתי אלו כשרות לרבויי שזה טרפה אלא דשם מוקי פלוגתייהו בדרב מתנה והנה התוספות שם הקשו דלכ"ע לא מרבינן מזה הכלל אלא מה דדמי וקשיא לרכיש ותירצו שם לחד שינויי דרכיש סובר דמרבינן אף דלא דמי ולתרץ זה קשה לרכיש מה עביד באלו טרפות ובאלו כשרות. וצריך לומר שסובר זה וזה לאו דוקא וכן כתב מהר"מ שיף. והנה במתניתין איכא למימר אף דלא דמי אתיא מאלו כשרות שהוא דוקא אבל בהלכה למשה מסיני אם לא דמי היכי נרבינהו וכי להוסיף על הטרפות יש וא"כ על כרחך למעוטי דרכיש שממ"נ אם אינו נכלל ממילא הוא ממועט ואם הוא נכלל א"כ אתי בזה הכלל וליכא למימר אלו כשרות דוקא כריש לקיש ועל כרחך אלו טרפות דוקא למעוטי עכ"פ דרכיש. אבל רכיש סובר דדמי ונכלל בשמונה אלו וגם במשנה אתי בזה הכלל ואלו טרפות וגם אלו כשרות אלו לאו דוקא ולא אתי למעוטי כלל ופסק הרמב"ם כרכיש. ויותר נ"ל לומר דגם בהא הרמב"ם לשיטתו על דרך התירוצים הראשונים דבאמת זה דוחק לומר דלרכיש בין אלו טרפות ובין אלו כשרות לאו דוקא אלא דסובר אלו טרפות דוקא ועל ניטל הכבד כיון דאלו דוקא ניטל אבל נברא חסר כשר ולמעוטי דעת הרשב"א ועולא לשיטתו דסובר כרשב"א וכנ"ל ואתי למעוטי דרכיש:

נחזור לדלעיל שכתבתי שהמקשה לא רצה להקשות מדבר שיש בו פלוגתא ולכן לא הקשה מקנה הכבד ולא מתורבץ הושט והקשיתי א"כ איך הקשה מלקותא דרכיש והרי עולא חולק ונלע"ד דהנה בפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש לקמן דמוקי בגמרא פלוגתייהו בדרב מתנה והקשו התוספות למה לא מוקי פלוגתייהו בדרכיש ותירצו דקים ליה למסדר הש"ס דפליג בדרב מתנה והוא דוחק. והנה רש"י לקמן בדברי ר' יוחנן כתב דאיידי דתני אלו טרפות תני אלו כשרות אע"ג דלא ממעט מידי. ולפי זה לריש לקיש צריך לומר להיפך דאיידי דתנן אלו כשרות תני אלו טרפות אע"ג דלא ממעט מידי והוה ליה לרש"י לפרושי כן בהדיא בדברי ריש לקיש וגם הוא דוחק לומר דתני אלו טרפות איידי דאלו כשרות דהרי אלו טרפות תנן קודם אלו כשרות ולא שייך למתני רישא איידי סיפא. ונראה דהכל נכון דלא היה יכול לומר דפליגי בדרכיש וא"כ לריש לקיש אלו כשרות למעוטי דרכיש שהוא טרפה א"כ אלו טרפות לא ממעט מידי ולכן אמר דפליגי בדרב מתנה ולריש לקיש אלו כשרות למעוטי הני הוא דכשרות הא דרב מתנה טרפה וכדי שלא נימא למעוטי גם דרכיש דהני הוא דכשרות הא דרכיש טרפה ולכן אמר אלו טרפות הני הוא דטרפה הא דרכיש כשרה לפי זה לכ"ע על כרחך דרכיש ממועט ממשנתינו אלא לר' יוחנן ממועט אפילו דרב מתנה ודרכיש לא צריך למעוטי כלל. וא"כ קשיא לרכיש דממ"נ אלו טרפות עכ"פ ממעט איזה דבר ואין לך בכולם פחותה מדרכיש וצריך לומר דרכיש פליג על המשנה וסומך עצמו על ר' ישמעאל שסובר י"ח טרפות וס"ל לרכיש דליכא י"ח אם לא בהדי דלקותא דידיה ולכך על רכיש הקשה שפיר וליכא לתרוצי עצמו שהוא סובר כמשנתינו דמרבה מזה הכלל שהרי אדרבא משנתינו ודאי פליגא וצריך איהו לסמוך על ר' ישמעאל. אבל להקשות על שמואל מתורבץ הושט וכן להקשות על הך לישנא דכבדה כריאה ליכא להקשות דאינהו אמרי אנן כמתני' דמרבה מזה הכלל יתר על י"ח טרפות. ונחזור לראשונות שהקשיתי לדעת הרמב"ם שפסוקת הגרגרת נבילה מחיים א"כ למה נדחק למימר בגלודה כר"מ נימא דאפיק גרגרת שהוא נבילה מחיים ואפילו אם תימא דר' ישמעאל אלו אסורות קאמר מ"מ בין החיה אשר לא תאכל אמר ונבילה מחיים ודאי אינה חי' וא"כ אינה בכלל. אמנם נלע"ד אדרבה סוגיא זו סייעתא לדעת הרמב"ם דהנה בסוף סוגיין שהקשה אי הכי פסוקי נמי תרי הויין חשבינהו בחד בצר להו חד ועוד רב עוירא נמי נקובי הוא. ומה קושיא הא פסיקת גרגרת חלוק מפסיקת חוט השדרה שפסיקת חוט השדרה טרפה שנשאר טרפה גם אחר שחיטה משא"כ פסוקת הגרגרת שהיא טרפה מחיים ולאחר שחיטה נעשה נבילה וכמו כן נקובת הושט חלוקה בזה משאר נקובים שכולהו שחיטתן מטהרתן מידי נבילה משא"כ נקובת הושט. אלא ודאי מוכח כרמב"ם דפסיקת גרגרת ונקובת הושט נבילה מחיים א"כ ממ"נ אי קודם חזרה וכר' עקיבא טרפה הוא דהויין דומיא דכולהו וא"כ פסיקת גרגרת ופסיקת החוט חדא נינהו ואי לאחר חזרה נבילה מחיים נינהו וליכא למחשביה כלל. והא דלא משני בתחלת הסוגיא אפיק גרגרת היינו משום דזה תליא בפלוגתא לעיל לרבא דמשני (בדף לב ע"ב) אלו אסורות מוכח דלא הוה נבילה מחיים כדאמר שם נבילה מחיים לא קחשיב ורמב"ם פסק כר' יוחנן דמשני לעיל כאן קודם חזרה וסובר הרמב"ם דהיינו טעמא דר' יוחנן דלא משני כרבא משום דר' יוחנן סבר שגם הנהו נבילה מחיים נינהו וא"כ בתחלה לא רצה לשנויי אפיק גרגרת דהוה נבילה מחיים דא"כ הוה נשאר קשה לרבא וכאן בסוף הסוגיא שהקשה פסוקי תרי וכו' הקשה לר' יוחנן דבין קודם חזרה ובין אחר חזרה ליכא לחשובי גרגרת דקודם חזרה א"כ פסיקת גרגרת וחוט השדרה תרי הויין חשבינהו בחד ולאחר חזרה אינו טרפה כלל רק נבילה מחיים וכדעת הרמב"ם אלא דלפי זה סוף סוגיא הוא לר' יוחנן קשה קושיית התוספות הא לר' יוחנן לית ליה דרב מתנה וחסר להו:

ובגוף קושיית התוס' שהקשו בד"ה הנך וכו' שהקשו למאן דלית ליה דרב מתנה וכן לעולא דלית ליה דרכיש וכן למ"ד רוב חיצונה היינו בשר החופה חסר להו חד. יש לי מקום עיון וממ"נ או קושיא זו יש לתרץ או קושיית התוספות לעיל בד"ה ואמר רב יהודה שהקשו מגולגולת יש לתרץ. והנה למאן דלית ליה דרב עוירא מ"מ מודה בסומכיה ולא נשתייר כעובי דינר זהב כדמסיק הלכתא לקמן (דף נה ע"ב) וא"כ אף דכולהו נקובי בחד חשיב להו היינו הנך דשוים בדינייהו שנקיבתן במשהו וכן לרב עוירא גם טחול נקיבתו במשהו וחשבינהו בחד אבל למאן דס"ל דבעינן שלא ישתייר כעובי דינר א"כ טחול משונה בנקיבתו שיש שיעור לנקובתו. וא"כ יש למנות נקובת הטחול בפני עצמו. וכן רבינו הגדול הרמב"ם מנה י"א נקובין דהיינו המסס ובה"כ מנה בתרתי ומנה מרה ומנה קנה הכבד וטחול מנה בפ"ע ולא כללו בהדי הנך י"א למימר י"ב נקובים ויהיב הרמב"ם עצמו טעמו לפי שאינו שוה לשאר נקובים דנקיבתן במשהו וטחול בעי שיעור וא"כ דלמא מאן דלית ליה דרב מתנה וכן עולא וכן ההוא דסבר רוב החיצונה הוא בשר החופה ס"ל דלא כרב עוירא וא"כ אייתר נקיבת הטחול להשלים שמונה עשר ולא הקשו התוס' כלום:

ואם נימא שהתוספות לא ס"ל סברת הרמב"ם וס"ל דאף על פי שאין שיעורו שוה מ"מ כיון שטרפתו משום ניקב אין להוציאו מכלל שאר נקובים א"כ נסתר קושיית התוספות מגולגולת שהרי עיקר קושיית התוס' מגולגולת הוא לפי הוצעה שהציעו דרב יהודה אמר שמואל דייק דין זה מן המשנה מדחשבו בהדי משניות והיינו על כרחך מסיפא דקתני גבי גלגולת כדי שינטל וכו' אבל אם נימא דרב יהודה לא דייק כלל מן המשנה א"כ איכא למימר וכן לטרפה לא קאי כלל אגלגולת אלא שהתוס' הוכיחו מדחשביה בהדי משניות אלא שאכתי איכא למימר שהיינו טעם משום דקאי אמתני'. אלא שהתוספות סתרו זה דא"כ רב עוירא קאי ג"כ אמתני' וחשביה בהדי שב שמעתא אלא דאכתי איכא למדחי דשאני דרב יהודה דקאי אמתני' ואין