צל"ח סדר קדשים מט

תשכיל ותבין עומק כוונת רש"י שנתחכם לפרש משום חרדלית שהוא פחות מארבעים סאה ולא רצה לפרש כפירוש התוס' משום זוחלין דא"כ בזה אדם וכלים שוים וקשה נתני כלים לחוד ולא נתני אדם וממילא ידעינן דלא גזרינן לא משום כיפין ולא משום זוחלין ונדע דגם אדם שרי ולכן פירש רש"י משום ארבעים סאה וא"כ אי לאו דתנן אדם בפירוש הוה אמינא בכלים לא גזרינן לפי שארבעים סאה בכלים הוא לאו דאורייתא אבל באדם שהוא דאורייתא גזרינן וק"ל:

ודעת התוס' כנ"ל דהם ס"ל דאיצטריך אדם וכלים לומר דאדם היינו אפילו נדה שיש בה כרת אפ"ה לא גזרינן אטו חרדלית ואי לא הוה תנן רק אדם לא הוה מוקמינן ליה לענין נדה לבעלה רק לשאר חולין אבל השתא דתני כלים מיותר אדם לענין נדה:

שם אמר רבא שחט פרה וכו' הנה הא דמלאכה פוסלת בפרה משנה שלמה היא דפוסל אפילו בדיעבד דכך שנינו בפ"ד דפרה כל העוסקין בפרה פוסלין אותה במלאכה אחרת אבל הפסול שהוא משום ושחט אותה שלא ישחוט אחרת עמה זה לא שנינו במשנה רק הוא בספרי שאין שוחטין ב' פרות כאחת אבל לא נתבאר אם פוסל אפילו בדיעבד וכן במשנה פ"ג דפרה לא היתה פרה רוצה לצאת אין מוציאין עמה וכו' ולא אדומה שלא יאמרו שתים שחטו ומדאסר משום שלא יאמרו שתים שחטו מכלל שאסור לשחוט שתים אבל לא נתבאר אם פסול גם בדיעבד ואי משום דכתיב ושחט אותה שלא ישחוט אחרת עמה א"כ הוא מן התורה ואסור אף דיעבד זה אינו הכרח דכמה דברים מצינו בקדשים שהוצרך קרא מיוחד לעכב ואף דאיכא למימר דפרה שאני דחקה כתיב בה וכל הכתוב בה מעכב מ"מ אכתי לא שייך למפרך פשיטא ולפי זה מה דאמר נשחטה בהמה וכו' לר"נ פרה פסולה שפסול זה לאו משום מלאכה הוא אלא משום דכתיב אותה לבדה וטובא קמ"ל דפוסל אף דיעבד א"כ מאי מקשה כאן פשיטא. ובזה היה נראה דיותר ניחא גרסת הרמב"ם בשמעתין דרבא קאמר נשחטה בהמה אחרת עמה לר' נתן שתיהן כשרות לרבנן פרה כשרה ובהמה פסולה פשיטא מהו דתימא ושחט אותה שלא ישחוט אחרת עמה קמ"ל דהני מילי בשתי פרות אדומות עיין ברמב"ם פ"ד מה' פרה הל' י"ח ובכ"מ שם וגרסא דידן נלע"ד דמקשה פשיטא כיון דתנן במס' פרה אין מוציאין עמה אדומה שלא יאמרו שתים שחטו מכלל דשחיטת שתים אוסר אפילו דיעבד דאל"כ לא היו גוזרין על ההוצאה משום השחיטה ולכן מקשה פשיטא. וגוף דין זה אם שחט ב' פרות אדומות כאחת לדברי התוס' בשמעתין בד"ה נשחטה דבב' פרות לא שייך פסול מלאכה אחרת וא"כ אין האיסור רק משום אותה ולא אותה וחברתה לא נתבאר אם פוסל אף דיעבד וברמב"ם בריש פרק ד' אין שוחטין שתי פרות אדומות כאחת שנא' ושחט אותה ולא ביאר גם הרמב"ם איך הדין בדיעבד ואעפ"כ לדינא הדבר פשוט שאסור בדיעבד שהרי קאמר בשמעתין נשחטה בהמה אחרת עמה לר' נתן פרה פסולה והרי בזה אין כאן פסול מלאכה ונמצא שמשום ושחט אותה פסולה ומינה דבשחט שתי פרות אף שלדברי התוס' אין בזה פסול מלאכה מ"מ פסולים משום ושחט אותה אבל לגרסת הרמב"ם דלר' נתן שתיהן כשרות אין לנו הוכחה ונראה דאעפ"כ מוכח דפסולה אף דיעבד שהרי לגרסת הרמב"ם קאמר פשיטא סד"א ושחט אותה אמר רחמנא ולא אותה ואת חברתה ואפילו בהמת חולין נמי קמ"ל ולפי גרסא זו הסד"א הוא דאפילו בהמת חולין נמי קמ"ל רבא דבהמת חולין לא וממילא משמע דאם היה באמת גם בהמת חולין במשמע היתה נאסרת גם דיעבד שהרי דברי רבא בדיעבד הם ואמנם אטו הכ"מ קיבל גירסא זו איש מפי איש עד הרמב"ם הכ"מ מדעתו קאמר לתרץ פסקי הרמב"ם שעל כל פנים לא היה להרמב"ם הגרסא שלפנינו ונוכל לומר שגרסת הרמב"ם היה כך סד"א דהואיל וכתיב ושחט אותה ולא אותה ואת חברתה אפילו דיעבד נמי קמ"ל וא"כ הקמ"ל הוא שאינה אסורה בדיעבד ודע דעל כרחך אי אפשר לקיים גרסת הכ"מ דלגרסתו א"כ המסקנא היא דאותה ולא אותה ואת חברתה היינו דוקא פרה אדומה כמותה אבל פרת חולין אינה בכלל וקשיא לי דהרי בקרא והוציא אותה דרשינן גם כן שלא יוציא אחרת עמה כדאמרינן ביומא (דף מב ע"ב) ובין רבי ובין רבנן דרשו והוציא אותה לבדה וכדמקשה התם ות"ק הא כתוב אותה וכו' אלא דת"ק דריש טעמא דקרא ומוקי ליה דוקא באדומה ומטעם שלא יאמרו שתים שחטו או בשחורה שלא יאמרו שחורה שחטו ולרבי דלא דריש טעמא דקרא גם חמור במשמע וא"כ בכאן ושחט אותה לבדה אין לנו טעם למדרש טעמיה דקרא ואפ"ה דרשינן אותה ולא אותה ואת חברתה דוקא פרה אדומה כמותה וא"כ גם בקרא והוציא אותה נימא ולא אותה ואת חברתה דוקא פרה אדומה ולמה אסרינן גם חמור לרבי ולת"ק נמי אי לאו דדרשינן טעמא דקרא אלא ודאי דגם כאן נמי לא דרשינן חברתה דומיא דידה ובאמת גם בהמת חולין במשמע אבל חמור ודאי אינו במשמע דחמור ר לא שייך בו שחיטה אבל עכ"פ גם חולין במשמע ודלא כגרסת הכ"מ אלא ודאי גרסת הרמב"ם היתה כפי שכתבתי דדוקא לכתחלה אסור ואף דכתיב חקה היינו אם שינה בגוף מעשה הפרה כמו פסול מלאכה שהטעם משום היסח הדעת מן הפרה אבל פסול חוץ ששחט אחרת עמה שאין כאן שום חסרון במעשה הפרה כמו לר' נתן בנשחטה אחרת עמה שאין כאן היסח הדעת או שחט ב' פרות אדומות לדברי התוס' שאין כאן היסח הדעת איכא למימר דלא קאי חקה על זה:

ותדע דלא פסלינן דיעבד משום אותה דהרי בהוציא הכתוב והוציא אותה לבדה וזה דרשינן בין לרבי ובין לרבנן וא"כ נימא דגם בדיעבד פסול אם הוציא אחרת עמה והנה הרמב"ם בריש פ"ד מה' פרה זה לשונו שם הלכה ב' לא רצתה פרה לצאת אין מוציאין עמה שחורה שלא יאמרו שחורה שחטו ולא אדומה שלא יאמרו שתים שחטו עכ"ל וקשה למה לא הביא הקרא דכתב והוציא אותה כשם שהביא לעיל מיניה בהלכה א' שכתב אין שוחטין ב' פרות אדומות כאחת שנאמר ושחט אותה ועל כרחך צריך לומר דכאן בהוצאה לא הוצרך להביא הקרא כי די לו בטעם שלא יאמרו שתים שחטו וקשה אדרבא מטעם זה מפשטא דלישנא משמע שהוא רק איסור לכתחלה והיה לו להביא קרא והוציא אותה שנדע שהוא אסור אף דיעבד אלא ודאי שבאמת אין איסור רק לכתחלה אף דכתיב אותה וא"כ הה"ד בשחיטה ואין לומר שאני התם בהוצאה דשם יש לנו טעם ודרשי רבנן טעמיה דקרא ולכך אמרינן שגם הכתוב לא הקפיד רק לכתחלה אבל בשחיטה שהוא גזרת הכתוב בלי טעם אסור אף דיעבד א"כ קשה שם ביומא (דף מב ע"ב) דקאמר אבל בין רבי לרבנן דאפיק חמור בהדה והרי גם בפרות שתים יש נ"מ בינייהו דלרבי דלא דריש טעמא דקרא אסור אף דיעבד ולרבנן דדרשי טעמא אינו אסור בדיעבד אלא ודאי דגם לרבי אינו אסור בדיעבד:

ודע דבדברי הרמב"ם הנ"ל פ"ד מפרה הל' ב' תמיה לי טובא שהרי שם ביומא אמרו מאן ת"ק היינו ת"ק דרבי ר"ש היא דדריש טעמא דקרא וא"כ כיון שהרמב"ם פסק בפ"ג מה' מלוה הלכה א' דאלמנה בין עניה ובין עשירה אין ממשכנין אותה והיינו כר' יהודה בשלהי ב"מ (דף כט) דלא דריש טעמא דקרא וא"כ היה לו לפסוק כאן כרבי והרי אמרו אבל דאפיק חמור בהדה דלרבי אפילו חמור אסור להוציא עם הפרה ולמה השמיט הרמב"ם דין זה וכתב רק שחורה ואדומה ועוד שכתב בהדיא הטעם שלא יאמרו שחורה או שתים שחטו ומשמע בפירוש דבחמור דליכא כל הני חששות מותר ולרבי אין באיסור זה טעם רק גזרת הכתוב. ועיין בלח"מ ריש פרק ג' מה' מלוה שוב פקחתי עיני וראיתי שהתוי"ט במס' פרה פרק ג' משנה ז' הקשה ג"כ קושיא הנ"ל:

שם ע"ב אמר רבא שחט פרה ושחט בהמה אחרת עמה לד"ה פסולה כו' והנה הרמב"ם בפ' ד' מה' פרה אדומה הלכה י"ח פסק שחט פרה ונשחט בהמה עמה כשרה שאין