צל"ח סדר קדשים נ

שחיטת חולין צריכה כוונה והקשה הכ"מ שם כיון שהרמב"ם פסק כר"נ דשחיטת חולין לא צריכה כוונה ובגמרא דחולין מפורש דאם נשחטה בהמה אחרת עמה פסולה לר"נ דאף שאין לפוסלה משום מלאכה כיון שלא היה דעתו על האחרת מ"מ מפסלה משום דכתיב אותה ולא אותה ואת חברתה וא"כ פסק הרמב"ם נגד הגמרא והכ"מ שם כתב דלהרמב"ם היה גירסא אחרת בגמ' ע"ש:

ואמרתי ליישב דברי הרמב"ם ואין אנו צריכין למחוק הגירסא שלפנינו דהנה במס' יומא (דף מב ע"א) פליג רב ושמואל אי שחיטת פרה אדומה כשרה בזר ויליף שם שמואל מדכתיב ושחט אותה לפניו שיהי' זר שוחט ואלעזר רואה מכלל דשחיטה כשרה בזר ופריך הגמרא לרב האי לפניו מאי עביד ליה ומתרץ שלא יסיח דעתו מיניה ושמואל שלא יסיח דעתו מנ"ל יליף מושרף את הפרה לעיניו ורב חד לשחיטה וחד לשרפה וצריכי כו' עכ"ל ע"ש. והרמב"ם בפרק הנ"ל סוף הלכה י"ד כתב וז"ל ומנין שמלאכה פוסל בה שנאמר ושחט אותה מפי השמועה למדו שלא בא הכתוב אלא ללמד שאם נתעסק בדבר אחר בשעת שחיטה פסולה שנאמר ושרף את הפרה לעיניו שיהיו עיניו בה ללמד שהמלאכה פוסלת בה משעת שחיטה עד שתעשה אפר וכל העוסק כו' ע"ש. והנה לדעת הרמב"ם וכן הוא בספרי (הובא בתוי"ט ובר"ש בפרק ד' דמס' פרה משנה ד' ע"ש) דמקרא דאותה מפיק דפוסלת במלאכה. ומלאכה והיסח הדעת חדא מלתא הוא דטעמא דמלאכה הוא משום היסח הדעת. ולפי זה קשה מאי פריך הגמ' במס' יומא לשמואל שלא יסיח דעתו מנ"ל דלמא מפיק ליה מדכתיב אותה כדדריש בספרי. וי"ל דהנה עוד קשה כיון דלרב יש שתי דרשות מלפניו ולעיניו חד לשחיטה וחד לשרפה והגמ' עביד צריכותא דשניהם צריכים א"כ אמאי לא פריך לשמואל דלית ליה אלא חד דרשא דושרף את הפרה להיסח הדעת אשכחן בשעת שרפה דהיסח הדעת פוסל בשעת שחיטה מנ"ל דהא שחיטה משרפה ליכא למילף כדעבד הגמ' הצריכותא לרב. אמנם חדא קושיא מתורצת בחברתה דגם המקשה דפריך לשמואל שלא יסיח דעתו מנ"ל נמי הוי ידע דיש לדרוש היסח הדעת מדכתיב אותה כדדריש ליה בספרי וגם ידע מהך צריכותא דלקמן דצריך שני לימודים חד לשרפה וחד לשחיטה ופריך שפיר לשמואל דאף דדריש אותה להיסח הדעת היינו בשחיטה אבל בשרפה מנ"ל דשרפה משחיטה ליכא למילף ומתרץ מושרף את הפרה לעיניו א"כ גם בשרפה כתיב שלא יסיח דעתו ופריך הגמרא לרב האי לעיניו מאי עביד ליה ומתרץ חד לשרפה וחד לשחיטה ובאמת רב לא דרש אותה לענין היסח הדעת כדדריש בספרי אלא רב דרש אותה לדרשא דרבא הכא במס' חולין אותה ולא אותה ואת חברתה ולכל מר כדאית ליה לרבנן לשוחט שני פרות כדמתרץ בתוס' ד"ה נשחטה ולר"נ לנשחטה בהמה אחרת עמה שלא בכוונה ולפ"ז שפיר כתב הרמב"ם דמלאכה שפוסל בשחיטה נלמד מאותה ופסול מלאכה בשרפה נלמד מלעיניו והוא ממש כשמואל דגם לשמואל אנו צריכין שני דרשות כנ"ל והך צריכותא עביד הגמרא בין לרב ובין לשמואל ולפ"ז יש לתרץ קושי' העולם על התוס' בד"ה נשחטה דמקשים לרבנן אותה ולא את חברתה למה לי כו' ע"ש. ומקשים העולם דלמא באמת רבנן לא דרשי אותה ולא אותה ואת חברתה רק שהם דרשי אותה כדדריש בספרי לענין שמלאכה פוסלת בה משום היסח הדעת ולפי דברי הנ"ל א"ש וקושי' התוס' הוא דאי אותה דרשי רבנן לענין שהמלאכה פוסל בשחיטה ולא דרשי כלל אותה ולא אותה ואת חברתה א"כ קשה לרבא מנ"ל דלר"נ נשחטה בהמה אחרת עמה דפסולה מדכתיב אותה ולא אותה ואת חברתה מנ"ל לרבא הא דלמא גם ר"נ דרש אותה לענין שהמלאכה פוסל ולא דרש אותה ולא את חברתה ומנ"ל לרבא להרבות בפלוגתא וכיון שצריכין לומר דרבנן לא דרשי אותה אלא לענין מלאכה שפוסל בה ממילא גם ר"נ דורש כן כיון שלא מצינו דר"י פליג בהך דרשה עם רבנן ומנ"ל לרבא לאפושי בפלוגתא בין ר"נ לרבנן. אלא ודאי ע"כ צ"ל דרבא קאי הכא אליבא דרב במס' יומא דסובר שחיטת פרה פסולה בזר וא"כ לפניו דכתיב בשחיטה אתי לענין היסח הדעת דפוסל בשחיטה וא"כ לא צריך אותה לענין מלאכה דפוסל בשחיטה דזה נלמד מדכתיב לפניו וע"כ צריך לומר דקרא דאותה בא לדרשה דאותה ולא את חברתה ושפיר מקשים התוס' לרבנן למה לי' ומתרצים דלרבנן צריך אותה ולא את חברתה לענין שוחט שני פרות אדומות דליתא משום היסח הדעת:

היוצא מכל הנ"ל דמה דדריש רבא אותה ולא אותה וחברתה ופוסל לר"נ כשנשחטה בהמה אחרת עמה הוא רק אליבא דרב דסובר שחיטת פרה פסולה בזר ודרשינן לפניו דכתיב בשחיטה לענין היסח הדעת דפוסל בשחיטה וא"כ הך אותה מיותר הוא וצריך למדרש אותה ולא אותה ואת חברתה ושפיר פסול לר"נ כשנשחטה בהמה אחרת עמה. אבל לשמואל דסובר שחיטת פרה כשרה בזר והך לפניו אתי להתיר שחיטת זר שיהיה זר שוחט ואלעזר רואה א"כ היסח הדעת דפוסל בשחיטה ילפינן מאותה כנ"ל והשתא לשמואל ליכא למדרש אותה ולא אותה ואת חברתה דהך אותה צריך לגופא שלא יסיח דעת בשחיטה וא"כ לשמואל אם נשחטה בהמה אחרת עמה כשרה גם לר"נ הואיל ולא דריש אותה ולא אותה ואת חברתה ולפ"ז צדקו דברי הרמב"ם דהרמב"ם אזיל לשיטתו שפוסק בפ"א מה' פסולי מוקדשין הלכה ב' כשמואל דשחיטת פרה כשרה בזר ע"ש ולפ"ז פסק שפיר דנשחטה בהמה אחרת עמה כשרה אף לר"נ דהואיל ולשמואל לא דרשינן כלל אותה ולא את חברתה דאותה צריך לגופא להיסח הדעת כנ"ל ודוק:

אבל לפ"ז קשה כיון דהרמב"ם לא דרש כלל אותה ולא אותה וחברתה א"כ האיך כתב בריש פ' ד' מהלכות פרה אין שוחטין שתי פרות אדומות כאחת שנאמר ושחט אותה עכ"ל הרי מפורש בדברי הרמב"ם דדריש אותה ולא את חברתה. לכך נראה לי דמה שכתב הרמב"ם דאין שוחטין ב' פרות כאחת משום שנאמר אותה לאו כונתו משום דרש דאותה ולא חברתה אלא דלא ס"ל כסברת התוס' דשתי פרות לא מפסלי משום מלאכה אלא סובר כדעת רש"י במס' יומא (דף מב ע"ב) ד"ה שלא יאמרו גם בשני פרות שייך משום מלאכה אבל לפי דעת הרמב"ם ורש"י דגם בשחיטת שני פרות שייך מלאכה אחרת קושי' התוס' במק"ע לרבנן למה לי אותה ולא את חברתה הא בלא"ה נמי פסול משום מלאכה אחרת:

ואמרתי לתרץ דכל אחד על מקומו יבוא בשלום דהתוס' קאי הכא אליבא דרבא ולרבא ליכא למפסיל שוחט שני פרות משום מלאכה אחרת והרמב"ם ורש"י קאי אליבא דשמואל ולשמואל גם בשני פרות שייך מלאכה אחרת דהנה לפי מה שכתבתי לעיל דלרב ולרבא פסול מלאכה אחרת בשחיטה מפיק להו מקרא דלפניו ולשמואל מפיק ליה מדכתיב אותה כדדריש לי' בספרי ומעתה אני אומר שיש נפקותא דאי דרשינן פיסול מלאכה אחרת מקרא דאותה צריכין אנו לומר דמשמעות הדרש הוא כך דאותה הוא מיעוט ודרשינן ושחט אותה שיהיה כוונתו בשעת שחיטה לשחוט רק אותה לבדה ולא שיהי' לו עוד שום כוונה אחרת בשעת שחיטה ולכך כשיש כונתו גם על מלאכה אחרת פסולה והשתא מה שמלאכה אחרת פוסל בה לאו משום היסח הדעת הוא אלא דגזירת הכתוב הוא מאותה שיהי' כוונתו רק על אותה פרה לבדה וכיון דמכח מיעוט פסלינן מלאכה אחרת וא"כ כששחט שני פרות אף שאין בה היסח הדעת אפ"ה פסול מכח מיעוט דאותה דכי היכי דממעטינן מאותה כוונת מלאכה אחרת כמו כן ממעטינן נמי בששחט פרה אחרת בכוונה דמאותה ממועט הכל שיהיה כל מחשבתו רק על אותה פרה לבדה ולפ"ז שחיטת שני פרות פסול מכח מיעוט דאותה אבל אי דרשינן פיסול מלאכה אחרת מקרא דלפניו א"כ לאו מכח מיעוט פסלינן מלאכה אחרת אלא הואיל ולפניו הוא משמע שיהיה דעתו עליו בשעת שחיטה ולא יסיח דעתו ממנה וא"כ אינו פוסל אלא מלאכה שיש בה היסח הדעת כגון מלאכה אחרת אבל שחיטת שני פירות ליכא