צל"ח סדר קדשים מח

לגמרי ועל זה הקשה לו רבה בר שימי דמר דהיינו רב יוסף לא אמר הכי אלא דבעוף גם ריש לקיש מודה ואף שרשב"ל כללא כייל משום דמיירי במיעוט סימנין בחוץ ובזה בהמה ועוף שוים וא"כ אעפ"כ היה לך לכלול הך דרשב"ל בהדי הנך דהלכה כרשב"ל זה כוונת רבה בר שימי בקושייתו לרבא:

דף ל ע"ב בעי ר"פ החליד במיעוט סימנין מהו תיקו והנה רש"י מפרש כל, הני בעיות במיעוט סימנין היינו מיעוט בתרא ופסק דספיקא לחומרא וכן פסק בשהה במיעוט בתרא לחומרא ולפי זה על כרחך הך בעיא מן התורה היא אם מן התורה פסול דאי הוה הספק רק אי מדרבנן החמירו א"כ הוה ספק דרבנן ולקולא אלא על כרחך ספק תורה ומעתה אני אומר דבר חדש לרש"י אף דפוסק לאסור שהייה וכל דיני שחיטה גם במיעוט בתרא מ"מ בעוף אם שהה בין סימן לסימן אין השהייה פוסלת ומנא אמינא לה אומר אני דאי אמרת דגם בין סימן לסימן שהייה פוסלת ואף דכבר הוכשר בסימן הראשון זה אם אינו שוחט השני כלל אבל אם גמרו ושחטו מקרי הכל שחיטה אחת וכדפירש רש"י בהדיא כאן בבעיא דרב פפא לענין מיעוט בתרא ונלע"ד דמחמת קושיא זו סבירא ליה להראב"ד דבעיא זו דשהייה במיעוט סימנין או החלדה הוא רק אם מדרבנן החמירו אבל מן התורה ודאי שאין שום פסול אחר שחיטת ההכשר דהיינו רוב א' בעוף ורוב ב' בבהמה וכיון דבעיות הללו היא מדרבנן שפיר פסק הראב"ד דנקטינן ספיקו לקולא ומתורץ תמיהת הכסף משנה בפ"ג מה' שחיטה ה' ד]. א"כ קשה רבא דאמר בזבחים (דף מה ע"ב) בשהה בסימן שני בעולת העוף לא פסלה לרבנן ומטעם דסימן שני לאו מטעם שחיטה הוא בעולת עוף רק לקיים מצות הבדלה וקשה וכי גרע מעוף חולין שסימן שני הוא שלא לצורך כלל ואעפ"כ שהייה פוסלת בו מטעם דכולה חדא שחיטה מקרי א"כ למה בעולת העוף לא נימא דכולה חדא מליקה מקרי אלא ודאי דבין סימן לסימן גם בחולין לא פסלה שהייה ולא שייך למימר חדא שחיטה הוא דסימן שני לית ביה מצות שחיטה כלל בעוף משא"כ מיעוט בתרא יש בו מצות שחיטה לכתחלה בעוף ובבהמה אף שאינו מעכב מ"מ אם שחט שייך לומר כולה חדא שחיטה היא וכן מבואר ברש"י בפירוש לעיל (דף כא ע"ב) בד"ה ואינו מבדיל בסימן א' עיין שם ותראה דמיעוט הסימן יש מצוה בעוף לכתחלה אבל סימן שני אפילו מצוה לכתחלה ליכא ודע שעל כרחך כוונת רש"י שם דמיעוט הסימן יש מצוה לכתחלה היינו גם מן התורה דאל"כ אכתי קשה כיון דמדאורייתא לית ביה מצוה כלל אם כן איך גומר הסימנין בחטאת העוף הרי מה שעושה יותר ממצות שחיטה מקרי הבדלה ובחטאת לא יבדיל כתיב ואף שקשה מאד לעשות חילוק מן התורה בין לכתחלה לדיעבד מ"מ דברי רש"י שם מוכיחים כן ובזה מתורץ מה שהקשו התוס' שם בד"ה ואינו מבדיל על דברי רש"י ממה דאמרינן בריש פרק ב' דקתני השוחט דיעבד אאחד בעוף עיין שם ולדידי ניחא דמודה רש"י דמדרבנן הוא מצוה גם בעוף סימן השני אבל מיעוט סימן הראשון הוא מצוה לכתחלה גם מן התורה ועיין במהרש"א שכתב בתוס' בד"ה החליד וכו' להיפך מסברא הנ"ל והחמיר יותר בין סימן לסימן בעוף מבאמצע הסימן המהרש"א בשטת התוס' קאי שהוא רק מדרבנן גזרה אטו בהמה ובבהמה בודאי בין סימן לסימן הוא חמור יותר ולכן ראוי לגזור בעוף בין סימן לסימן משום בהמה ובאמצע הסימן גם בבהמה אינו מן התורה במיעוט קמא גם בבהמה א"כ למה יגזרו רבנן כלל בזה לא בבהמה ולא בעוף אבל לשטת רש"י נהפוך באותו סימן במיעוט בתרא דקנה או בוושט בין מיעוט קמא ובין מיעוט בתרא היא ספיקא דאורייתא אבל בין סימן לסימן בעוף ודאי אינו מן התורה לענין שהייה וממילא דליכא ספיקא דאורייתא בעוף גם בהגרמה ובהחלדה בסימן שני:

דף לא ע"א גמרא מאי לאו אדם דומיא דכלים וכו' קצת קשה ולמה לו הנחה זו דאדם דומיא דכלים והלא מכלים עצמם יכול להוכיח דחולין לא בעי כוונה שהרי כלים לאו בני כוונה נינהו ואפ"ה טהורים וצריך לומר דאיכא למימר דכלים דלאו בני כוונה נינהו לא בעי כוונה אבל אדם דבעל כוונה הוא צריך כוונה לכן צריך לומר אדם דומיא דכלים:

ועוד נלע"ד דמה דקאמר ומנא תימרא אין הכוונה על חולין סתם דלא בעי כוונה אלא הכוונה להוכיח דאפילו חולין שיש ביה איסור כרת ג"כ לא בעי כוונה וכדלעיל דבעי חולין ולא בעי כוונה ולכן מביא גל וכו' על האדם וכלים וקשה למה ליה אדם דהרי מכלים כבר מוכח דלא בעי כוונה ומה בין אדם לכלים אלא דקמ"ל שגם אדם אפילו נדה ג"כ מותר דומיא דכלים בלא כוונה ודחי ליה לא כלים דומיא דאדם ואפילו חולין גרידא דלית ביה עון כרת ג"כ בעי כוונה ולבסוף שהוכיח דחולין לא בעי כוונה ממשנה דטבל ולא הוחזק וא"כ ליכא למימר כלים דומיא דאדם ועל כרחך צ"ל אדם דומיא דכלים וא"כ קשה נתני כלים לחוד ואדם דלא בעי כוונה ג"כ נדע מכלים אי נמי ממשנה דטבל ולא הוחזק אלא ודאי דקמ"ל דשום אדם אפילו נדה לא בעי כוונה ושפיר מוכח למסקנא דאפילו כרת מותר בלי כוונה תוס' בד"ה ואי אשמעינן וכו' קמ"ל דאפ"ה פסלי רבנן וכתב מהרש"א אין להקשות אמאי לא נקיט רבותא טפי לרבנן דאפילו מתכוין לחתיכת בשר פסלי רבנן דיש לומר דמלתא מציעא נקט וכו' ודבריו דחוקים ולולא דברי התוס' שבפ"ק דזה הוא רבותא לרבנן אמינא דכל זה רבותא לר' נתן דהרי בפ"ק (דף יב ע"ב) מוקי לה שהלכה ובאה ואמרתי שאף דגם לר' נתן בעינן עכ"פ מכח אדם מ"מ גם ההבאה כחו הוא שעל ידי שזרקה בכח גדול בכותל קפצה לאחוריה ובאה וא"כ בין ההליכה ובין ההבאה כח אדם הוא ואמינא לא מבעיא אם מתכוין לכתחלה לזה שע"י כח הזריקה תחזור לאחוריה פשיטא דמהני שהרי גם על החזרה יש אפילו כוונת אדם ואף שלא נתכוין לחתיכה כלל מ"מ נתכוין למעשה אלא אפילו נתכוין לנעצה בכותל פירוש שתשאר נעוצה בכותל אלא שלא נתקיימה מחשבתו בזה וחזרה לאחוריה ובאה נמצא שאין על ההבאה כוונת אדם אפילו למעשה בלי חתיכה ואפ"ה מכשיר ר' נתן דעכ"פ ע"י כחו נעשית וא"כ מה שאמר לנעצה בכותל הוא ג"כ לרבותא דר' נתן ובזה מתורץ מה שנתקשה רש"י לעיל (דף יד ע"ב) דמוקי שהלכה ובאה וכתב רש"י דהה"ד דהוה מצי לאוקמי ששחטה בהליכה לבד אלא שהיה בסכין מלא צואר חוץ לצואר עיין שם שנדחק רש"י ולדידי ניחא דלהכי אוקמה שהלכה ובאה ואז שפיר הוה לנעצה בכותל רבותא לר"נ משא"כ אם מוקי ששחטה בהלכה הוה כיון דלר"נ בעי למימר רבותא מדלא נקט אפילו מתכוין לחתיכת בשר דהוא רבותא יותר לרבנן וא"כ דלרבותא אליבא דר"נ בעי למה נקט לנעצה וכנ"ל:

שם ע"ב מ"ד לגזור משום חרדלית וכו' א"נ משום ראשין אטו כיפין ויש לדקדק בשלמא אי מדין כוונה רוצה לחדש א"כ שפיר איצטריך למתני אדם וכלים דאי הכוונה להשמיענו שא"צ כוונה קמ"ל דאפילו אדם א"צ כוונה משום דאדם דומיא דכלים ואי להיפך קמ"ל דאפילו כלים דלאו בני כוונה נינהו אפ"ה צריכין כוונה ע"י אדם הטובל אותן וקמ"ל כלים דומיא דאדם אבל כיון דמדין כוונה לא שמענו ומשנה זו כלים כמ"ש התוספות בד"ה וכי תימא אלא דקמ"ל דלא גזרינן אטו חרדלית או אטו כיפין א"כ אין חילוק בין אדם וכלים ולמה קתני תרוייהו ונראה דלהכי קאמר תרתי משום חרדלית ומשום כיפין וזה פשוט דטבילה בכיפין לא משכחת באדם כי אם בכלים שיכול לזרקן באויר וכמ"ש רש"י ואין מטבילין בכיפין שלא יזרוק כלים נמצא דגזרה אטו כיפין שייך רק בכלים ולא באדם וגזרה משום חרדלית דהיינו שאין בו מ' סאה שייך רק באדם דאדם בעי מ' סאה מן התורה אבל כלים דמדאורייתא לא בעי מ' סאה רק מדרבנן אין לגזור בהו אטו חרדלית וא"כ שפיר איצטריך למתני אדם וכלים דחד מחבריה לא אתי ובזה