צל"ח סדר קדשים מד

למילף לימוד דכאן מה בהמה בשחיטה וכנ"ל והא איצטריך ללימוד זבחים למילף שתטהר מידי נבילה תירצו התוס' תרתי שמעת מינה שעל כרחך אם דרשת להא דזבחים ממילא שמעינן לימוד דכאן דיש שחיטה ואף דלימוד של ר"א דיליף להיפך מה עוף מן הצואר וכו' לא שמעינן ממילא וא"כ על ר"א ליכא לתרץ תרתי שמעת מינה לא איכפת לן בזה דדי לנו לתרץ אין היקש למחצה כיון שאין לנו סתירה על היקש דר"א אבל על הת"ק אין לנו לתרץ אין היקש למחצה שאם היה לנו מקום לומר שההיקש איצטריך לאיזה לימוד אחר לא הוה ילפינן מיניה שחיטה לעוף כיון דפשטא דקרא ושפך דמו משמע דאין שחיטה לעוף ולכך הוצרכו לת"ק לתרץ תרתי שמעת מינה שעל כרחך שמעת לה אבל בזבחים הקשו להיפך מנ"ל הלימוד דזבחים דלמא איצטריך רק ללימוד דחולין לת"ק כדאית ליה ולר"א כדאית ליה הוצרכו לומר אין היקש למחצה דבין לת"ק ובין לר"א אין לנו הכרח והוכחה ללמוד מיניה גם הלימוד דזבחים לכך הוצרכו לתרץ דאין היקש למחצה, ומעתה נתחזק דברינו דלת"ק דלית ליה היקש דמה עוף מן הצואר משום דדריש שכבר הותז לכך על כרחך דריש שחיטה לעוף ושבקיה לקרא דושפך דעל כרחך דחיקא נפשיה דשפיכה היינו שחיטה אבל ר"א לשיטתו דאיצטריך ההיקש לבהמה עצמה שיהיה מן הצואר לא עקר לקרא דושפך:

ועוד נלע"ד הא דלא הקשה על ר' יצחק מברייתא דלעיל דמה בהמה בשחיטה וכו' משום דהא ודאי אף למ"ד אין שחיטה לעוף מ"מ אף דמהני נחירה או עקירה מ"מ עכ"פ אין לו היתר אחר רק על ידי הושט או הקנה כמבואר לעיל דף כ ע"א) בתוס' בד"ה לא אמרן וכו' וצריך לדקדק היא גופה מנ"ל בעוף דבעינן סימנין דוקא. דדוחק לומר דיליף ממליקת קדשים דחולין מקדשים לא ילפינן וצריך לומר דיליף מזאת תורת הבהמה והעוף מה בהמה ע"י סימנין אף עוף ע"י סימנין אי מה בהמה ברוב שנים וכו' ת"ל זאת וא"כ איכא למימר דזה עצמו הם דברי ת"ק דברייתא דלעיל דמה בהמה בשחיטה הכוונה ע"י הסימנין אף עוף בשחיטה היינו ע"י סימנין ושחיטה לאו דוקא אלא נחירתן זו היא שחיטתן כדאמר לקמן נחירתו היא שחיטתו ורק לענין הסימנין יליף והא דלא יליף באמת גם גוף השחיטה היינו משום דכתיב ושפך:

ובזה יש לתרץ ג"כ מה דמקשה ומה חזית דשדית לי' אעוף וכו' וכבר כתבתי דלכאורה אין כאן קושיא דהיקשא דחי' לפסולי המוקדשין אין לנו ללמוד ממנו שום דבר אחר רק מה פה"מ בשחיטה וכו' אבל הקישא דבהמה לעוף יש לנו לאוקמי ללימוד דראש ופרד או להאי דזבחים למאן דאית ליה דיו אף דמפרך ק"ו ולפי מ"ש ניחא דגם היקשא דחי' לפה"מ יש לנו לומר דאיצטריך למילף מיניה מה פה"מ ע"י סימנין או משום ושחט במקום ששת או משום וזבחת במקום שזב או משום דראש ופדר דדרשינן שכבר הותז לכל מר כדאית ליה ואי משום דאיתקש בהמה לעוף אף חי' מן הצואר דהיינו סימנין אבל עכ"פ שחיטה לא בעי דגלי רחמנא ושפך וצ"ל גם בחי' אין היקש למחצה א"כ שפיר מקשה ומה חזית והוצרך לומר משום דסליק מיניה:

והשתא לא שייכא שחיטה בעוף בפלוגתא דת"ק ור"א דהרי גם לת"ק ההכרח לומר אי ילפינן מיניה שחיטה ממש משום דאין היקש למחצה אבל גם לר"א אין היקש למחצה ושפיר הקשה אחר כך כל הנך קושיית מנוחר ומעקר וממולק בסכין ולא שייך למימר הא מני ת"ק ואנא דאמרי כר"א:

ולפי מ"ש יתבאר לך שאין מדברי בר קפרא שום ראיה דיש שחיטה לעוף דהרי אף אם אין שחיטה מ"מ אין לו היתר רק על ידי סימנין ודגים א"צ שום היתר על ידי סימנין ובמה שהוא ממית הדגים הותרו מאיסור שאסור לאכלם חיים עכ"פ ובדברי בר קפרא לא הוזכר שחיטה רק לחייבו בב' סימנין אי אפשר שהוקש לדגים שאין צריכין היתר ע"י סימנין כלל לפוטרו בלא כלום היינו שינחור שלא במקום סימנין כלל אי אפשר שכבר הוקש לבהמה דבעי סימנין הא כיצד הכשרן בסימן אחד אבל לעולם דהך סימן לאו דוקא שחיטה אלא אפילו נוחר או מעקר אבל שחיטה לא ילפינן מבהמה משום דכתיב ושפך לסתור ההיקש הזה לענין שחיטה עד שאני תמה מאד על דברי התוס' בד"ה רבי היא שכתבו דהוה מצי למימר בר קפרא היא:

שם אין שחיטה לעוף מן התורה שנאמר כו' הנה הגמרא מקשה על ר"י בן פנחס מכמה ברייתות ולמה שבק הגמ' הך ברייתא דלעיל דזאת תורת הבהמה והעוף כו' הרי מפורש דיש שחיטה לעוף מן התורה. ואין לומר משום דר"א פליג את"ק וסובר דההיקש בא לשחיטה מן הצואר וס"ל לריב"פ כר"א גם בשאר ברייתות אפשר לומר דאתיא כת"ק וריב"פ ס"ל כר"א ועוד מנ"ל לומר דר"א פליג את"ק גם לענין שחיטה לעוף מן התורה דלמא גם ר"א סובר דמקשינן גם עוף לבהמה לענין שחיטה דאין היקש למחצה רק דר"א פליג את"ק דת"ק לא יליף שחיטה מן הצואר מהאי הקישא ויליף לה מראש ופדר שכבר הותז ור' אליעזר לית ליה שחיטה מן הצואר מהאי אלא יליף לה מההיקש דבהמה לעוף. ואין להקשות מאי פריך הגמרא לר"א האי זאת מאי עביד ליה כיון דגם ר"א מקיש עוף לבהמה א"כ גם לר"א צריך מיעוטא דזאת דלא צריך בעוף רוב שנים כמו לרבנן [ועיין ברש"י בד"ה זאת מאי עביד ליה]. זה אינו דאפי' הכי פריך הגמרא שפיר לר"א האי זאת מאי עביד ליה כיון דלר"א לית ליה האי ראש ופדר א"כ גם בבהמה גופא לא ידעינן דבעי רוב שנים וא"כ שפיר פריך הגמרא לענין מאי כתב מיעוטא דזאת ומתרץ הגמרא דלר"א האי זאת גופא אתי לאשמעינן דבעוף סגי בסימן אחד ולא בבהמה ובהמה צריך שני סימנין היוצא מזה דגם לר"א יש לומר דמקיש עוף לבהמה לענין שחיטה א"כ קשה למה לא פריך הגמרא על ריב"פ מהאי ת"ק דיליף שחיטה לעוף מקרא דזאת ומר"א לא מוכח דפליג את"ק בזה:

ולתרץ דבר זה נקדים מה שיש לדקדק בדברי התוס' ד"ה תהני ליה סכין שכתבו דהאי פירכא ליתא לר' יוסי בזבחים דסובר אין מליקת העוף מטהר טרפה מידי נבלה אלא לר"מ פריך כו'. ולפ"ז קשה מאי פריך הגמרא על ריב"פ דלמא הך מתניתין דמלק בסכין ר' יוסי היא ולכך מטמא בגדים דאף דאין שחיטה לעוף ונחירתו זהו שחיטתו מ"מ צריך נחירה בסימנין כמ"ש רש"י בשמעתין ובתוס' לעיל (דף כ ע"א) בד"ה לא אמרן ע"ש ולכך אי שובר המפרקת קודם שחותך הסימנין נעשה טרפה ונחירת הסימנין לא מהני לטהרה מידי נבילה וא"כ מאי פריך הגמ' דלמא מוקי ריב"פ הך מתניתין כר' יוסי ולתרץ זה יש לומר דכיון דטעמא דר"י דסובר מליקה אינו מטהר טרפה מידי נבילה הואיל ולית ליה ק"ו דר"מ דמדחה ליה דאיכא למימר דיו בבהמה דדוקא שחיטה מטהרתו ולא מליקה והנה אי אמרינן היכא דמפרך ק"ו לא אמרינן דיו א"כ אי אין שחיטה לעוף מן התורה ונחירתו זהו שחיטתו איך שייך לומר דיו כבהמה דשחיטתו מטהרתו ולא מליקה וגם בעוף לא יטהר מידי נבילה כי אם בשחיטה הא ליכא שחיטה בעוף כלל ולענין מאי אהני ק"ו מבהמה לעוף לטהרה מידי נבילה. בשלמא אי יש שחיטה לעוף מן התורה שפיר יש לומר דיו כבהמה דאהני ק"ו דשחיטה מטהר בעוף מידי נבילה ולא מליקה אבל אי אין שחיטה לעוף מן התורה אין לחלק בעוף בין שחיטה למליקה דהכל היא נחירה לגבי עוף ואפי' לרבנן דפליגי על ר' טרפון במסכת ב"ק (דף כה ע"ב) וסברי דאף היכא דמפרך ק"ו אמרינן דיו הכא לא שייך כלל לומר דיו כבהמה כיון דשחיטה אין לו שייכות כלל בעוף אי אין שלמ"ה ותדע דהא גם לר' יוסי מטהר שחיטת עוף מידי נבילה בסימן אחד ולמה לא נימא דיו כבהמה מה בהמה אין שחיטתו מטהר מידי נבילה אלא בשני סימנין גם עוף לא יטהר שחיטתו מידי נבילה אלא בשתי סימנין. ואין לומר דהכי נמי דא"כ ה"ל לר"י לפרש דבר זה דיו כבהמה מה בהמה בשחיטת שני סימנין אף עוף בשחיטת שני סימנין אלא ודאי דלא אמרינן דיו אלא בדבר הנוהג בעוף