צל"ח סדר קדשים מה

דהיינו סימן אחד וא"כ הכי נמי אין שחיטה לעוף לא שייך לומר דיו כיון דאין שחיטה נוהג בעוף אלא ודאי ע"כ צ"ל דר' יוסי סובר דיש לעוף שחיטה מן התורה ואין לעוף הכשר אכילה או בשחיטה או במליקה בקדשים ושפיר קאמר ר' יוסי דאמרינן דיו בבהמה דשחיטה מטהר מידי נבילה ולא מליקה הואיל וגם שחיטה שייך בעוף. היוצא מזה דע"כ ר' יוסי סובר דיש שחיטה לעוף מן התורה ומעתה שפיר פריך בגמרא על ר"י ב"פ מהך מתניתין דמלק בסכין וכו' דממנ"פ אי אתיא כר' מאיר תהני ליה סכין לטהרה מידי נבילה ואי אתיא כר' יוסי דמליקה לא קא מטהר מידי נבילה ולית ליה ק"ו הואיל ואמרינן דיו א"כ ממילא מוכח דיש שחיטה לעוף מן התורה וממנ"פ קשה על ריב"פ ולפ"ז שפיר כתבו התוס' דהך קושיא ליתא לר"י ורצונם לומר דהך דתהני ליה סכין לטהרה מידי נבילה הוא רק לר"מ דסובר מליקה נמי מטהרה מ"נ אבל לר' יוסי בלא"ה קשה על ריב"פ דר' יוסי ע"כ סובר דיש לעוף שמ"ה כנ"ל ושפיר פריך הגמרא ממנ"פ:

ועפ"ז יש ליישב נמי דברי התוס' בד"ה באיזה תורה שוותה בהמה לעוף כו' בפרק חטאת העוף בזבחים דרשינן מניה מה בהמה דבר שמכשירה לאכילה מטהר טרפתה מטומאה אף עוף כו' תרתי שמע מניה עכ"ל ובמס' זבחים ג"כ מקשים בתוספות קושיא זו ומתרצים אין היקש למחצה. ולכאורה יש מקום עיון על שנוי הלשון מתוס' דהכא לתוס' במס' זבחים דהכא כתבו התוס' תרתי שמע מניה משמע דגם דרשא דמקיש עוף לבהמה לענין שחיטה מוכח מהאי היקשא ואפי' בלא סברא דאין היקש למחצה מרומז הך דרשה דעוף לבהמה ובשפה ברורה דברו התוס' דתרתי שמע מיניה והתם לא כתבו אלא מכח אין היקש למחצה ודוחק לומר דכוונתם הוא דתרתי שמע מניה מכח אין היקש למחצה דהוי ליה להתוס' לכתוב כן גם הכא אין היקש למחצה. ועוד אי כונת התוס' דתרתי שמע מיניה מכח אין היקש למחצה א"כ גם לת"ק דר"א אתי האי הקישא דזאת תורת כו' גם לענין דרשה דזבחים דמליקה מטהר עוף טרפה מידי נבילה קשה מאי פריך הגמרא אי הכי חי' נמי למה חזית דשדית אעוף שדיה אחי' כו' דלמא סובר ריב"פ דהואיל והקישא דחי' לפסולי מוקדשין ליכא למילף לדבר אחר כי אם אשחיטה ולכך קרא דחיק ומוקי נפשיה דהאי ושפך קאי רק על עוף ולא על חיה אבל ההקישא דבהמה ועוף איכא למילף לענין מליקה דמטהר טרפה מידי נבילה לא עקרינן האי ושפך ממשמעותי' דשפיכה בעלמא סגי ליה:

ולפי מ"ש לעיל אתי שפיר דגם אי סובר הת"ק דר"א דהאי הקישא עוף לבהמה בא ללמד דמליקה מטהר עוף טרפה מידי נבילה בלא"ה מוכח הך דרשא דיש שחיטה כו' דאל"כ קשה למה לי האי הקישא ללמד דעוף מליקתו מטהר מידי נבילה בלא"ה ידעינן מכח ק"ו מבהמה כדיליף ר"מ בזבחים וצ"ל דמק"ו ליכא למילף דאיכא למימר דיו כמו שהשיבו ר' יוסי ולכך צריך היקשא ומעתה ממילא מוכח דיש שחיטה לעוף מ"ה דאל"כ ליכא למימר דיו כבהמה דשחיטה מטהרה ולא מליקה הא גבי עוף לא שייך שחיטה כלל כנ"ל וא"כ כיון דליכא למימר דיו שפיר מוכח מק"ו דמליקה מטהר מטומאה אלא ודאי מדאיצטריך הקישא להכא ע"כ יש שחיטה לעוף ולכך צריך הקישא דמק"ו ליכא למילף דהוה אמרינן דיו כנ"ל:

ומעתה צדקו דברי התוס' דהכא קושיתם הוא לת"ק דר"א דמנ"ל למילף הקישא עוף לבהמה לענין שחיטה הא צריך האי הקישא להאי דזבחים דעוף מליקתו מטהר מידי נבילה וע"ז שפיר מתרצים דתרתי שמע מיניה דאף בלי אין היקש למחצה ודאי צריך ההיקש לזה דמליקה מטהר טרפה מטומאתה א"כ ליכא למילף ק"ו דר"מ דאיכא למימר דיו כבהמה וכיון דאיכא למימר דיו ממילא מוכח דיש שלמ"ה ושפיר כתבו התוס' הכא תרתי שמע מיניה אבל התם במסכת זבחים מקשים התוס' איפכא דמנ"ל לר"מ לדרוש ההיקש עוף לבהמה לענין מליקה דמטהר מידי נבילה דלמא אתי לדרשא דהכא או כת"ק לענין שחיטה לעוף או לר"א לענין שחיטה מן הצואר שפיר צריכין התוספות לומר אין היקש למחצה. אבל עדיין קשה מאי פריך הגמרא מאי חזית דשדית אעוף כו' הא ריב"פ ע"כ סובר כר"א וא"כ כיון דהקישא דזאת תורת כו' איכא למילף להקיש בהמה לעוף לענין שחיטה מצואר א"כ לא עקרינן ושפך ממשמעותיה דשפיכה בעלמא סגי אבל הקישא דחיה לפסולי המוקדשין ליכא למילף לדבר אחר כי אם לשחיטה ולכך ליכא למשדי האי ושפך על חיה ויש לתרץ דהגמרא פריך דע"כ ריב"פ לא סבר בהא דרשא כר"א דא"כ האי זאת מאי עביד ליה דליכא למימר דזאת אתי דעוף בסימן אחד ובהמה בב' סימנין כמו שמתרץ הגמרא לר"א זה אינו דכיון דאין שחיטה לעוף בלאו מיעוטא דזאת ידעינן זה כיון דליכא למילף בזה בהמה מעוף כיון דאין לעוף שחיטה אלא נחירה ואף שנחירה הוא בסימנין מ"מ אין למילף הכשר שחיטה מנחירה ואף דלת"ק ילפינן שחיטה מן הצואר ממליקה היינו לענין מקום שחיטה אבל לענין ב' סימנין או סימן אחד ליכא למילף כלל שחיטה מנחירה אלא ע"כ צריך לומר דריב"פ לא דריש האי זאת לא כת"ק ולא כר"א אלא דריש מיעוטא זאת בהמה בשחיטה ולא עוף אלא בנחירה:

דף כח ע"א בתוס' בד"ה תהני ליה סכין וכו' הך פירכא ליתא לדר' יוסי א"נ וקצת קשה א"כ מאי מותיב לר"י ב"פ והלא בידו לתרץ הא מני ר' יוסי היא. ונראה משום דזה הוא משנה בזבחים בפרק חטאת העוף (דף סח ע"א) ושוב תכף אח"ז משנה דמלק ונמצאת טרפה וכו' (בדף סט ע"א) ושם פלוגתא דר"מ ור"י דלר"מ אינו מטמא ולר"י מטמא ומדלא פליג ר"מ ברישא מכלל דשם גם ר"מ מודה שמטמא וא"כ מוכח מר"מ שיש שחיטה לעוף דאל"כ גם מליקתו בסכין הוא דבר המכשירו באכילה ומטהר טרפתו. והתוספות לא כתבו אלא דקושיא זו תהני ליה סכין לא שייך לר' יוסי. ואמנם אי קשיא לי הא קשיא לי דלפי מ"ש לעיל דאי אין שחיטה לעוף לא שייך למימר דיו בבהמה ושחיטה מטהרת ולא מליקה שהרי א"כ מפרך ק"ו שאין בעוף שחיטה כלל עיין לעיל במ"ש בתוס' בד"ה באיזו תורה וא"כ איך כתבו התוס' דלר' יוסי ליתא הך פירכא והא ממילא מוכח מזה דיש שחיטה לעוף:

ואולי באמת כן כוונת התוספות דהך פירכא ליתא לדר' יוסי וגם לר' יוסי בלא"ה אין צריך להך הוכחה דמדאמר ר' יוסי שחיטה מטהרת ולא מליקה ממילא מוכח דיש שחיטה לעוף אי נמי דלעיל כתבתי דיש לומר דס"ל להך תנא דהיכא דמפרך ק"ו לא אמרינן דיו אבל לר' יוסי איכא למימר דס"ל דאפילו מפרך ק"ו אמרינן דיו וא"כ ליכא לר' יוסי הוכחה כלל דס"ל יש שחיטה לעוף ואתיין דברי התוס' כאן כפשטן:

ואמנם אחר הישוב הנכון נלע"ד דאי אין שחיטה לעוף אם לאו מתורת מפרך ק"ו אתינן אלא דבלא"ה לא שייך למימר דיו כבהמה ושחיטה מטהר ולא מליקה דכיון דנחירתו זו היא שחיטתו לא שייך לחלק כלל בין שחיטה לנחירה ותדע דאל"כ קשה לר' יוסי דאמר דיו כבהמה ושחיטה מטהרת ולא מליקה א"כ אף שחיטה לא תטהר בעוף מידי טרפה אלא שחיטת שני סימנין דדיו כבהמה וכי תימא הכי נמי א"כ קשה הרי אנן קיי"ל דאפילו מפרך ק"ו אמרינן דיו דהרי קיי"ל כרבנן דר' טרפון במס' ב"ק (דף כה) ומשונה קרן בחצר הניזק חצי נזק משלם וא"כ הכי נמי דלא תהא שחיטת עוף מטהר טרפתו כי אם בשני סימנין והרי הרמב"ם פסק בפ"ג מאה"ט הלכה י"ב עוף שנטרף ונשחט שחיטה כשרה שחיטתו מטהרתו ומדסתם וכתב שחיטה כשרה א"כ היינו סימן אחד כדין שחיטה כשרה של עוף והרי איהו פסק שם כר' יוסי דאמרינן דיו עיין שם שסיים שאם נמלק אין מליקתו מטהרתו אלא ודאי כיון