צל"ח סדר קדשים רד

בד"ה שנאמר בהן במועדו במועדו אפילו בטומאה פסח דדחי טומאה אתיא לן מדכתיב איש איש נדחה ואין ציבור נדחין ותמיד דדחי שבת דאמר קרא עולת שבת בשבתו והדר ילפי מהדדי בגזרה שוה דכתיב בהו במועדו הכי איתא בפסחים עכ"ל התוספות, ולכאורה קשה מאי בעי התוספות בזה ואדרבא משמעות לשון הש"ס כאן דמשמעות במועדו דרשי' במועדו אפילו בשבת במועדו אפילו בטומאה ואפילו אם לשון הש"ס במועדו אפילו בשבת ואפילו בטומאה סובר ג"כ דכוונתו הוא דילפי במועדו במועדו בגז"ש פסח מתמיד דדחי שבת ותמיד מפסח דדחי טומאה מ"מ מאי דוחק לרבותינו בעלי התוספות לפרש דיליף מגז"ש אמאי לא ניחא להו לומר דדריש משמעות במועדו אפילו בשבת אפילו בטומאה. אמנם נראה לומר דהתוס' צריכים לזה כדי ליישב דבריהם שכתבו בדיבור הקודם שם ע"א בד"ה אמאי דחי שבת דכתבו דמשום כך לא דחי שבת אף שלכתחלה מצותו בלילה מ"מ לא הוי דומיא דתמיד והרי הקשיתי לעיל וכו' דבעינן דומיא דתמיד ע"ז באו לחלק דבריהם ולומר דכיון דלא ידעינן דפסח דוחה שבת אלא מכח גזרה שוה במועדו מתמיד א"כ אם נימא דגם בעומר יהיה דוחה שבת ע"כ ג"כ הוי גמרינן גז"ש מתמיד דגם בעומר ידחה שבת בזה שפיר בעינן דומיא דתמיד שזמנו קבוע בשבת אבל עומר לקצור בלילה אינו אלא למצוה אבל אם נקצר ביום ג"כ כשר אין למילף בגז"ש מתמיד כיון דלא הוי דומיא דתמיד אבל אם נימא דסוגיא דידן סובר דלא ילפי מגז"ש אלא דיליף משמעות דמועדו משמע אפילו בשבת ואפילו בטומאה א"כ דכתיב בעומר במועדו בפני עצמו שובילא בעינן דומיא דתמיד וא"כ עומר דוחה שבת כיון דמצותו לכתחלה בלילה:

וראיתי בשאגת אריה סי' נ"ב הקשה על הש"ך בי"ד סי' רס"ב ס"ק ב' שהקשה על הרמ"א שפסק אם נימול תוך ח' אינו צריך להטיף ממנו דם ברית והקשה מסוגיא זו דמסיק גבי עומר דאינו דוחה שבת הואיל ונקצר ביום כשר אפשר לקצור מע"ש א"כ אם נימול תוך ח' כשר איך יהיה מילה דוחה שבת הא אפשר למימהל מערב שבת וכתב הש"א דנעלם מהש"ך דברי התוס' שכתבו דמשום מצוה לקצור בלילה לא דחי שבת משום דבעינן דומיא דתמיד וא"כ כיון דמטעם דומיא דתמיד אתינן עלה א"כ דוקא קדשים הוא דיליף מתמיד אבל מילה מתמיד לא אתיא ע"ש בשאגת אריה. ואני אומר דמשום הא לא אריא דאף דמילה לא אתיא מתמיד מ"מ שייך בו לומר דומיא דתמיד במה מצינו כמו שבאותן מצות שמצינו שדוחין שבת אינן דוחין כי אם במצות שזמנו קבוע דוקא בשבת אבל מה שאפשר לעשות מע"ש בדיעבד שכשר אינו דוחה שבת א"כ למה נימא דמילה דוחה שבת אף שאפשר בדיעבד למימהל מע"ש תוך ח' אבל לפי דרכינו מוכח דדברי תוספות דומיא דתמיד בעינן הוא רק אי ילפינן גז"ש מתמיד אבל היכא דדרשינן ממשמעות במועדו עומר דוחה שבת אף שנקצר ביום כשר משום דעכ"פ מצותו לקצור בלילה א"כ גבי מילה כיון דדרשינן ביום אפילו בשבת ממילא שבת אף שאינו אלא למצוה למול בשמיני ואם מל תוך ח' כשר אפ"ה משום דמצותו לכתחלה למול בשמיני משום הכי דוחה שבת ושפיר פסק הרמ"א ודוק. ומעתה כיון דכאן אמר במועדו אפילו בשבת במועדו אפילו בטומאה פשוט לשון הגמ' משמע דממשמעות במועדו דריש וע"ז היה קשה להתוס' אמאי מסיק דמה דדחי שבת היינו הקרבה אבל קצירה לא דחי שבת הא מצוה ע"כ לקצור בלילה לכך כתבו התוס' דכוונת הש"ס הוא דלא דריש ממשמעות במועדו כי אם מגז"ש במועדו במועדו א"כ עומר ג"כ ילפינן בגז"ש מתמיד ולכך בעינן דומיא דתמיד ודוקא הקרבה דדוחה שבת ילפינן בגז"ש מתמיד שהוא דומה לתמיד אבל קצירת העומר דאין בו עיכוב בדיעבד לקצור בלילה וכשר אפילו אם נקצר ביום לא הוי דומיא דתמיד וא"כ כוונת התוס' לתרץ המסקנא דסוגיא דהכא והתוס' ציינו על דברי המקשן הואיל והמקשן מביא האי ברייתא דמועדו והנה באמת התוס' במסכת פסחים (דף סו ע"א) בד"ה מה מועדו האמור בתמיד מקשים תימא דבשמעתין לא דריש ממשמעות דבמועדו וכן הא דפסח דחי טומאה יליף לקמן מאיש איש איש נדחה וכו' ובתמיד ילפינן גז"ש במועדו במועדו ובפרק כיצד צולין משמע דדריש לה ממשמעות דמועדו דתניא וידבר משה את מועדו ה' מה ת"ל לפי שלא מצינו בכל התורה שנאמר בהם מועדי אלא פסח ותמיד מועדו אפילו בשבת מועדו אפילו בטומאה שאר קרבנות מנין משמע דבמשמעות במועדו דריש ועוד דקאמר התם וצריכא דאי כתב רחמנא תמיד שכן תדיר וכליל אבל פסח לא ואי כתב רחמנא פסח שכן כרת ואי מגז"ש יליף מה צריך לצריכתא הא איצטריך מועדו דתמיד משום טומאה ודפסח משום שבת אלא ודאי דמשמעות במועדו דריש וע"כ תנאי היא עכ"ל התוס' במסכת פסחים ע"ש היטב. והנה לכאורה יפלא במה שהוכיחו התוס' דאי מגז"ש יליף מה צריך לצריכתא הא אפילו אם יליף מג"ש נמי צריך לצריכתא דאי תמיד ופסח הם שוים ואין לאחד חומרא ומעלה על האידך קשה למאי צריך כלל לגז"ש הא בלי גז"ש ג"כ ניליף במה מצינו פסח מתמיד לענין שבת ותמיד מפסח לענין טומאה דהא שניהם הם קרבנות ציבור ושניהם הם שוים ואין יתרון ומעלה לאחד מחבירו:

ונראה לפרש כוונת התוספות דאי מגז"ש יליף לא צריך לצריכתא כפולה לומר דתמיד יש לו יתרון דהוא תדיר וכליל ופסח יש לו יתרון שכן כרת הלא היה די במה שאמר מעלה בתמיד שהוא תדיר וכליל וממילא צריך במועדו בשניהם למילף זה מזה לענין שבת וכמו כן מה דקאמר התם דאי כתב רחמנא הני תרתי ה"א שכן יש בהם צד חמור תמיד תדיר וכליל ופסח כרת אבל שאר קרבנות לא למאי צריך להאי צריכתא שהוא אינו מוסכם דהא בכמה דוכתין מצינו מ"ד דלא פריך צד חמור וגם מה שמסיק שם (דף עז ע"א) דאי כתב רחמנא אלה תעשה לה' במועדיכם ה"א שאר קרבנות ציבור דבאים לכפר אבל עומר ושתי הלחם דאינן באים לכפר כי אם להתיר בעלמא נינהו אימא לא ואי כתב רחמנא עומר ושתי לחם ה"א אדרבא עומר ושתי ולחם דאלימי דבאים להתיר אבל הנך לא כל הני צריכתא לא צריך אי ילפי מכח גז"ש והיה די במה שאמר מעלה בתמיד שכן תדיר וכליל ושוב לא צריך לחשוב למעלת שאר קרבנות דכיון דהוי כתב רק גז"ש פסח מתמיד לענין שבת א"כ כל שאר קרבנות וכן עומר ושתי הלחם לא הוי אפשר למילף מתמיד דמה לתמיד שכן תדיר וכליל והוי צריכין למילף במה מצינו כל שאר קרבנות ועומר ושתי הלחם מפסח א"כ אף שאין לפסח מעלה ויתרון משאר קרבנות ומעומר ושתי לחם ג"כ אי אפשר למילף כל הני מפסח דהא פסח גופא לא ידענו דדחי שבת אלא דיליף גז"ש במועדו מתמיד ואיך אפשר למילף כל אידך קרבנות מפסח הא בקדשים אין למדין למד מן הלמד ועיין מה שכתב אאמ"ו בספרו דורש לציון דרוש ב' (דף י ע"ג) לתרץ קושית התוס' במסכת יבמות (דף ה ע"ב) ד"ה ומכולהו דהסוגיא שם אזלי וס"ל דבר הלמד בגז"ש אינו חוזר ומלמד בבנין אב שהוא בגמרא דזבחים (דף נ ע"ב) איבעיא דלא איפשטא כמ"ש במס' זבחים (דף נ ע"ב) ולכך צריך למכתב במועדו בכל הקרבנות כדי שנילף כולהו בגז"ש מתמיד גופא שלא יהי' למד מן הלמד דדבר הלמד בגז"ש אינו חוזר ומלמד בבנין אב ולכך בגז"ש במועדו בכל אחד כדי שילמד כל אחד מתמיד גופא בגז"ש ולפ"ז שפיר הוכיחו התוספות דמדמצריך הש"ס למיעבד צריכתא ולחשוב לכל אחד מעלה ויתרון שאינו באידך מוכח דס"ל להש"ס שם דכוונת הברייתא דיליף מבמועדו היינו משמעות דמועדו הוא אפילו בטומאה ואפילו בשבת אבל אי הוי כוונת הברייתא דהוא גז"ש לא הוי צריך למעבד צריכתא לכולהו והי' די במה שיש לתמיד יתרון שהוא תדיר וכליל:

ולפ"ז יש ליישב מה דקשה בסוגיא דכיצד צולין שם קאמר הש"ס דאי כתב רחמנא עומר ושתי לחם אדרבא עומר ושתי לחם דאלימי דבאין להתיר אבל הנך לא קמ"ל וזה