צל"ח סדר קדשים רג

וגם עליו נאמר ברישא דקרא ששת ימים תאכלו מצות ולפ"ז אין לדרוש מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות מנא ידעינן דשביעי רשות דאף דכתיב עצרת ולא כתיב מצות תאכל הא לא צריך לכתוב ולכפול בו אכילת מצה כיון דכבר כתיב ברישא אכילת מצה בתוך ששת ימים שהם הימים שאחר הקרבת העומר שגם יום השביעי של פסח הוא בכלל ולפ"ז איך צדקו יחדיו הנך שני דרשות שכתבו התוס' תרתי שמעת מניה אדרבא הא אלה שני דרשות סותרים זה את זה דאי שמעינן מהאי קרא דממחרת השבת הוא ממחרת יו"ט והיינו משום דכתיב ששת ימים תאכל מצות במצה מן החדש משתעי קרא שהם הימים האחרונים של פסח תו ליכא למשמע מהך קרא דרשא דערבי פסחים דששת ימים הם רשות מכח דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל דאדרבה לפי מה דקיימינן הכא לא יצא יום השביעי מן הכלל כנ"ל ולכאורה הוא זה קושיא עצומה:

ונראה לי לומר דבאמת הך ברייתא דערבי פסחים דדריש קרא זה לדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לית ליה הך דרשא דר"ש בן אליעזר ולא דרש כלל ששה מן החדש ונפקא ליה דממחרת השבת הוא מחרת יו"ט מדרשות אחרים המוזכר הכא במסכת מנחות אמנם ר"ש בן אלעזר דדריש ששת ימים דמצה שאי אתה יכול לאכלו שבעה אתה אוכלה ששה מן החדש לא צריך כלל לדרוש מניה דששת ימים רשות לאכול מצה דזה מוכח ממילא בלאו דרשה דיצא מן הכלל דהנה התוס' במסכת קדושין (דף' לח ע"א) בד"ה דאקריב עומר מקשים בשם ירושלמי למה לא אכלו מצה מן החדש דיבא עשה דאכילת מצה וידחה ל"ת דחדש ומתרץ דאין עשה דבערב תאכלו מצות שהוא לפני הדבור דוחה ל"ת דאחר הדבור א"נ דגזרינן כזית ראשון אטו כזית שני עכ"ל ע"ש. ולפ"ז לר"ש בן אלעזר דדריש משמעות הקרא מצה שאי אתה יכול לאוכלה שבעה מן החדש אתה יכול לאוכלה ששה מן החדש ממילא מוכח דע"כ אכילת מצה בשבעת ימי הפסח חוץ מלילה ראשונה הוא רשות דאי הוא חוב לאכל מצה בכל ימי הפסח קשה אמאי אי אתה יכול לאוכלו שבעה מן החדש ליתי עשה ודחי לא תעשה דאין לומר גזרה כזית ראשון אטו כזית שני דזה הגזרה שייך לומר על באי הארץ שלא אכלו מצה משום גזרה מה שאינו כן על הקרא לא שייך לומר דאוסר דבר משום גזרה. וגם אין לומר כתירוץ קמא דאין עשה שלפני הדבור דוחה ל"ת דלאחר הדבור דזה שייך רק אעשה דבערב תאכלו מצות שנאמרה לפני הדבור מה שא"כ שבעת ימים תאכל מצות דכתיב בכמה דוכתי אף לאחר הדבור אי אמרינן שהוא חוב הרי הוא עשה דלאחר הדבור ולמה לא ידחה ל"ת דחדש אלא ודאי מדאמר קרא ששה מן החדש ולא שבעה מן החדש דקודם הקרבת העומר אסור במצה ממילא מוכח דשבעת ימים תאכל מצות הנאמר בכמה מקומות הוא רשות ולא חוב (וכעין זה מצאתי בספר אור חדש על מסכת פסחים ע"ש) ומעתה מתורץ הדקדוק על דברי התוס' דשפיר כתבו תרתי שמעת מניה והיינו דרשא דהכא ודרשא דסוף פרק קמא דחגיגה אבל הך דרשא דסוף פרק ערבי פסחים באמת לית ליה לר"ש בן אלעזר ולא צריך להך דרשא כלל דבלאו הכי מוכח דמצה בשבעת ימי הפסח הם רשות כנ"ל:

והנה המזרחי בפרשת ראה הקשה אהך דסוף פרק ערבי פסחים איך דיינינן ליה במדה דדבר היוצא מן הכלל ללמד על הכלל כולה יצא הלא הכלל הוא באיסור והפרט הוא בהיתר והמדה זאת אינה נוהגת אלא כשהכלל והפרט שניהם הם באיסור או שניהם בהיתר אבל כשהכלל הוא באיסור והפרט בהיתר דיינינן ליה במדה דדבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש שאי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירו הכתוב בפירוש (כמו דאיתא ביבמות (דף ע"א) גבי אשת אח ע"ש) וכתב המזרחי ויש מתרצים דזה לא דמי לאשת אח דשם הפרט בהיתר והכלל באיסור אבל הכא הכלל הוא בספק אם שבעת ימים תאכל מצות הוא חוב לאכול מצה או אם הוא רשות דתרווייהו איכא במשמעות דיש לפרש שבעת ימים תאכל מצה שהוא באיסור דהיינו שהוא חיוב לאכלו וגם יש לפרש שבעת ימים תאכל מצה שהוא רשות אם רוצה לאכל פת שלא יאכל חמץ כי אם מצה אבל אם רוצה אינו אוכל גם מצה כי אם בשר ופירות ובזה כיון שאין הכרע בכלל אם הוא באיסור או אם הוא בהיתר שפיר דיינינן במדה דיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולה לגלות לן הפירוש של הכלל שהוא בהיתר ואכילת מצה הוא רשות ע"כ דברי המזרחי ע"ש שהאריך מאד בזה. היוצא מדבריו דהואיל ואנו מסופקין בכוונת הכלל דשבעת ימים תאכל מצה אם הוא רשות או חובה אזי אנו למדין מיום השביעי שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולה אבל אי הוי ידעינן בהחלט דשבעת ימים תאכל מצות הוא צווי וחוב תו לא הוי יכלין למידין דיום השביעי עצרת יצא מן הכלל ללמוד על הכלל כולה והוי למידין במדה דיצא מן הכלל בדבר חדש ואי אתה יכול להחזירו לכללו והוי אמרינן דיום השביעי לחוד היא רשות וששת ימים הוא חוב הואיל והפרט הוא היפוך מן הכלל. ומעתה פקח עיניך וראה דצדקו דברי רש"י ז"ל ויפה כתב ונקט ההוכח' מחל פסח בשני בשבת אבל בחל פסח באחד בשבת אין להוכיח מהאי קרא דממחרת השבת הוא ממחרת יו"ט דנוכל לומר דממחרת השבת הוא ממחרת שבת בראשית ואם חל פסח באחד בשבת כל ימי הפסח הם קודם לעומר ובזה שפיר אמר הקרא מצה שאי אתה יכול לאוכלו שבעה מן החדש אתה אוכלה ששה והיינו משום דכל הששה ימים חובה לאכול מצה וא"כ הוי קרא דששת ימים תאכל מצה עשה דלאחר הדיבור ודוחה ל"ת דחדש והיינו היכא דליכא מצה מן הישן דאי אפשר לקיים שניהם ואתי עשה ודוחה ל"ת אבל יום השביעי דיצא מן הכלל לדון בדבר חדש שהוא רשות לאכול מצה ולא חוב אסור מן החדש. ואין לומר דללמד על הכלל כולה יצא יום השביעי דהא השתא אמרינן דהאי קרא גלי לן דששה מן החדש ע"כ צ"ל דששה הוא חובה מדשרי לאכול מן החדש קודם הקרבת העומר דהא קיימינן השתא דממחרת השבת הוא ממחרת שבת בראשית וכל ימי הפסח הם קודם להעומר אם חל פסח באחד בשבת ולכך נקט רש"י בחל פסח בשני בשבת שפיר מוכח מהאי קרא דממחרת השבת הוא ממחרת יו"ט דאל"כ נתבטל מקרא זה לגמרי דממנ"פ אי ששת ימים הם חובה לאכול מצה א"כ מותרים שבעה ימים בחדש דששת ימים הראשונים אתי עשה ודחי ל"ת וביום השביעי הוא היתר גמור שהרי כבר נקרב העומר ואמאי אמרה תורה ששה מן החדש דוקא ואי בכולן רשות לאכול מצה א"כ כולם אסורין לבר משביעי של פסח נקרב העומר והוי אחד מן החדש והתורה אמרה ששה מן החדש אלא ודאי דמחרת השבת הוא מחרת יו"ט ודברי רש"י הם נכונים וברורים ודוק היטב הדק:

דף עב עו"א נקצר ביום כשר וכו'. הנה מסוגיא זו מוכח דמאן דס"ל נקצר ביום כשר סבירא ליה דעומר לא דחי שבת ומכאן מצא הרב ברכת הזבח וכן הש"ך בי"ד סי' רס"ב ס"ק ב' מקום עיון על הרמב"ם ז"ל דפסק בפר' ז' מה' תמידין ומוספים הלכה ו' והלכה ז' דנקצר ביום כשר ואפ"ה פסק שם דדוחה שבת ואיך אחז רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל את החבל בתרין ראשין דהא מסוגית הגמרא מוכח דמאן דס"ל נקצר ביום כשר ס"ל דאינה דוחה שבת עיין שם בברכת הזבח שהאריך למצוא ישוב לדעת הרמב"ם ז"ל. ולענ"ד נראה ליישב פסקי הרמב"ם בזה דהנה מה דמסיק שם בגמרא דלרבי נקצר ביום כשר אינו דוחה שבת הוא על פי מה שאמר רבה בר בר חנא אמר ר' יוחנן ר"א בר"ש בשיטת ר"ע רבו של אביו אמרה ע"ש בגמרא זה הוא רק אליבא דר"י מרא דהאי שמעתתא ואזיל לשיטתו להוכיח מניה דלרבי אינו דוחה שבת אבל אליבא דהלכתא לפי פסקא הרמב"ם ז"ל גם לרבי דסבר נקצר ביום כשר אפ"ה דוחה שבת דהנה התוס'. שם בד"ה אמאי דחי שבת וכו' כתבו ואע"ג דלכתחילה מצותה בלילה כיון דבדיעבד כשר לא הוי דומיא דתמיד דכתיב ביה במועדו לומר דדוחה שבת ומסתברא דדומיא דתמיד בעינן עכ"ל התוס'. ולכאורה דברי התוס' צריכים ביאור דמנ"ל דבעינן דומיא דתמיד ונראה ע"פ מה שכתבו התוס' בשמעתין ע"ב