צל"ח סדר קדשים רב

פלוגתא דפליגי רבה ור"י אליבא דר"ע יש בו נפקותא לפסק הלכה אי הלכה כר"ע או הלכה כבן ננס ומעתה בזה מחולקים הרמב"ם והראב"ד ז"ל דהרמב"ם בפ"ח הלכה ט"ז פסק כרבא דשתי הלחם הבאים בפ"ע דישרפו הוא משום גזרה לשנה הבאה כדרבא אבל אי לאו הכי הוי נאכלים א"כ אתיא האי סתמא דיפה כח הכהנים כר"ע ולכך פסק כר"ע אבל הראב"ד ס"ל כרב יוסף האלה אמנם לפי דברי הנ"ל י"ל דכוונתם לפרש לאפוקי ממ"ד היינו לאפוקי מר"ע דלמ"ד דלר"ע הלחם הבאין בפ"ע לשרפה אתיין ע"כ מתניתין דלא כר"ע אלא כבן ננס ותני בזו יפה כח הכהנים דתמיד הכהנים אוכלין השתי לחם דליכא במציאות להביא לחם שלא יהי' בו חלק להכהנים אבל לר"ע ה"א איכא לחם הבאין בפני עצמן שאין בו חלק לכהנים ולשרפה אתיין]:

דמדינא ב' לחם הבאים בפני עצמן לשרפה עומדין ולא מטעם גזרה א"כ ע"כ האי דיפה כח הכהנים אתי' כבן ננס ולכך משיג על הרמב"ם וכתב הלכה זו בהיפוך:

ולפ"ז שפיר פריך הש"ס לר"ע ניליף יהיה מיהיה ובאמת ידרוש להאי היקשא מביכורים כבן ננס למעט דכל ב' לחם שאי אפשר להיות נאכלין אינן באין כנ"ל ולפ"ז מתורץ נמי קושית התוס' בד"ה זו שיבה וכו' למה לא ילפינן מתרווייהו היה מיהיה ויהיה מתהיינה ויהיו הלחם מעכבין את הכבשים וגם הכבשים יעכבו את הלחם ולפי דברי הנ"ל אתי שפיר דליכא למיליף תרווייהו דהא איכא הקישא מבכורים לר"ע שיהיה לחם באין בפני עצמן כמו בכורים ולבן ננס ילפינן מהאי. הקישא דשתי לחם צריכין להיות נאכלים ואי הוי באין בפני עצמם לא היה אפשר לאכלן כיון שאין להם מתיר:

ולפ"ז מתורץ נמי מה שהקשה התוי"ט במתניתין לקמן (בדף עד ע"ב) מפרש רש"י ז"ל מה דקאמר בגמרא שם מאי בזו לאפוקי מדשמואל דאמר המתנדב יין מזלפו ע"ג אשים קמ"ל דלשיתין אזלי ופי' רש"י דממעט בזו יפה כח המזבח דזו בא כולה למזבח לאפוקי המתנדב יין דאזלי לשיתין דכל שבא לאשים נחשב למזבח אבל מה שבא לשיתין לא יש בו צד למזבח אבל הרמב"ם בפי' המשנה מפרש דשיתין הוא יותר צד מזבח כיון דנבלע במזבח ואינו נשרף וקא מפרש האי תירוצי דגמרא בזו אתי לאפוקי מדשמואל והאי בזו אתי לרבות יין נסכים שבא לשיתין ויפה בו כח המזבח והקשה בתוס' יו"ט שם דלפירוש רש"י בזו דתני ברישא דמתניתין לא דמי לבזו דתני בסיפא דמתניתין דהאי בזו דתני ברישא אתי למעט יין ובזו דתני בסיפא אתי לרבות לחם הבאין בפני עצמן דנאכלים וא"כ אינה דומה בזו דרישא לבזו דתני בסיפא דברישא דמתני' הוי בזו מיעוט ובסיפא הוי בזו ריבויא ולפי הנ"ל יש ליישב דהא כתבתי דלרב יוסף וכן פסק הראב"ד אתי' האי סתמא דמתניתין דיפה כח כהנים כבן ננס ולומר דליכא במציאות שיהיה שתי לחם שאינן נאכלים לכהנים דשתי לחם אינן באין בפני עצמן כלל א"כ גם האי בזו דיפה כח הכהנים דתני בסיפא ג"כ מיעוטא הוא ואתי למעט שאין לחם באים בפני עצמן כלל והשתא יש לפרש דרש"י בד"ה לאפוקי מביא מתחלה הפי' לאפוקי ממ"ד לר"ע דשתי לחם הבאין בפני עצמן לשרפה אתיין ותני בזו יפה כח הכהנים דגם לחם הבאין בפני עצמן נאכלים כרבא אליבא דר"ע ואח"כ מביא רש"י ע"א לאפוקי מדר"ע דסבר שתי לחם באין בפני עצמן וכתבתי לעיל בהגה דהאי פירוש אחר כתב רש"י לפרש דמתניתין אתי' כבן ננס כרב יוסף אליבא דר"ע וסתם למתניתין דלא כר"ע ומעתה אלה שני פרושים שהביא רש"י שניהם אמת דלרבא אתי' האי בזו יפה כח הכהנים לרבות וסתם לן כר"ע דשתי לחם באין בפני עצמן והם נאכלים אף שאין כאן כבשים והיינו בפי' ראשון שכתב רש"י אבל לרב יוסף אתי האי בזו יפה כח הכהנים למעט דליכא במציאות ב' לחם שאינם נאכלים לכהנים וסתם לן תנא כבן ננס והיינו בפי' שני שהביא ע"א ומעתה מה שפי' רש"י דשיתין לא נחשב צד מזבח ובזו דתני ברישא דמתניתין אתי למעט ע"כ צריכין לפרש דהאי בזו דתני בסיפא הוא ג"כ למעט והיינו כפי' שני שמביא רש"י דסתם לן התנא דמתניתין דלא כר"ע ואזיל האי פירושא אליבא דרב יוסף אבל לרבא דסבר דב' הלחם הבאין בפני עצמן נאכלין וסיפא דמתניתין דתני בזו יפה כח הכהנים אתי לרבות וסתם לן כר"ע דשתי לחם באין בפני עצמן ונאכלים באמת אינן יכולין לפרש דרישא דמתניתין דבזו יפה כח המזבח לאפוקי מדשמואל דלשיתין אזלי דא"כ הוי האי בזו דרישא בזו למעט ואינו דומה לבזו דתני בסיפא כקושית התוי"ט צריכין אנו לפרש דאדרבא לרבא דבזו דסיפא הוא לרבות גם בזו דרישא אתי לרבות וקא מרבה דיין לאישים אזלי כשמואל וכל זה לפי' רש"י דסבר דשיתין ליכא בו צד מזבח אבל הרמב"ם אזיל לשיטתו דסבר כרבא אליבא דר"ע דלחם באין בפ"ע ונאכלין ואף שר"ע הוא יחיד נגד בן ננס ור"ש אפ"ה הלכה כר"ע משום דסתם לן תנא כר"ע ומפרש האי בזו יפה כח הכהנים דתני בסיפא בא לרבות דלחם הבאין בפני עצמן נאכלין ולכך מפרש בפי' המשנה דמה דקאמר לאפוקי מדשמואל הוא ג"כ לרבות דשיתין הוא יותר צד מזבח מאישים ושניהם בזו דסיפא ובזו דרישא שניהם הם לרבות ודוק היטב:

פרק ששי דף סו ע"א ר"ש ב"א אומר כתוב אחד אומר ששת ימים תאכל מצות כו' רש"י ד"ה אתה יכול לאוכלה ששה מן החדש שלמחר יקרב העומר ואתה מותר בחדש כל ששה משא"כ אם תמתין בהקרבת העומר עד אחר שבת דוקא נמצא מתבטל מקרא הזה כגון אם חל פסח בשני בשבת ולא תביא העומר עד אחר שבת נמצא אין אתה מותר בחדש כי אם יום אחד עכ"ל ע"ש ולכאורה קשה אמאי טפס רש"י אם חל פסח בשני בשבת אמאי לא תפס רש"י קצה הריחוק יותר והיינו בחל פסח באחד בשבת ואם תמתין בהקרבת העומר עד אחר שבת אז כבר חלף ועבר כל ימי הפסח נמצא מתבטל מקרא הזה לגמרי שאין אתה יכול לאכול מצה מן החדש אף יום אחד:

ונראה לתרץ דהנה עוד יש לדקדק בדברי תוס' ד"ה כתוב אחד אומר בע"פ דריש מניה מה שביעי רשות אף ששה רשות משום דכתיב וביום השביעי ובסוף פ"ק דחגיגה נמי דריש מניה וכו' ושמא תרתי שמעת מניה עכ"ל התוספות ולכאורה יש לדקדק הרי יש כאן תלתא דרשות מקרא הזה הך דהכא והך דערבי פסחים והך דחגיגה וא"כ היה ליה להתוס' לומר ושמא תלתא שמעת מניה או כולהו שמעת מניה ולמה נקטו התוס' תרתי שמעת מניה. וליישב זה נראה בהקדם מה שיש להקשות הא הך דרשא דערבי פסחים עם הך דרשא דהכא הם מתנגדים זה לזה וסותר אהדדי. דהנה שם בסוף ערבי פסחים דרשינן דששת ימים הם רשות לאכול מצה הואיל ויום השביעי היה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות ופי' רש"י שם דיום השביעי יצא מן הכלל הואיל וכתיב וביום השביעי עצרת ולא כתיב תאכלו מצות ע"ש היטב ועיין במזרחי בפרשת ראה והנה זה אין צריך לפנים דאי הוי כתיב שבעת ימים תאכלו מצות וביום השביעי עצרת לא היה נחשב יום השביעי יצא מן הכלל אף דלא חזר וכתב בו מצות יאכל כיון דכבר כתב בהאי קרא גופא אכילת מצה גם ביום השביעי תו אין צורך לכפול הדברים רק עכשיו דכתיב בקרא ששת ימים תאכלו מצות וביום השביעי עצרת שפיר הוי זה יום השביעי יצא מן הכלל ואינו בכלל הששת ימים דכתיב ברישא דקרא הואיל ולא כתיב ביה גם ביום השביעי מצות תאכלו ומעתה לפי דקיימינן הכא דמחרת השבת הוא מחרת יו"ט וששת ימים דכתיב בקרא היינו שתאכל בששת ימים האחרונים של פסח מצה מן החדש א"כ היום השביעי של פסח נכלל בתוך אותן ששת ימים דכתיב ברישא דקרא וא"כ אין יום השביעי יצא מן הכלל של הששת ימים אדרבא הוא נכלל בתוכם