צל"ח סדר קדשים רא

לדינא לזכות או לחוב אף שהוא מתרי טעמים לא גרע מעדות מיוחדת דמדברי שניהם יצא זה חייב וזה זכאי אבל במלתא דאיסורא אין עדות מיוחדת מצטרף ממילא גם רבים מתרי טעמי לא מחשבי רבים באיסורא דאורייתא ולא מצטרפי הואיל וחלוקין בטעמם ודוק בזה ועיין בח"מ סי' כ"ה בש"ך ס"ק י"ט שמביא ג"כ ההגה"ת אשרי הנ"ל ומביא ראי' מסוגי' דגמ' סנהדרין (דף לד ע"א) דמתרץ הגמ' דלכך כותבים דברי המחייבין כדי שלא יאמרו שנים טעם אחד משני מקראות מזה מוכח דאם הם שני טעמים ממקרא אחד מחשבי כשנים ע"ש בש"ך ובנודע ביהודא מהדורא תניינא:

שם ע"ב מ"ט דר"ע (ודף מו ע"ב) ת"ר שתי הלחם הבאין בפני עצמם עד סוף העמוד. הרמב"ם בפ"ר מתמידין ומוספין פסק כר"ע דלחם מעכבין את הכבשים ואין הכבשים מעכבים את הלחם וכתב הראב"ד א"א הלכה זו בהיפוך וכוונת השגה זו דהרמב"ם פסק כר"ע והא ר"ש בן ננס ור"ש פליגי על ר"ע והם רבים והלכה כר"ע ולא מחביריו ועיין בכ"מ שם והלח"מ שם כתב דס"ל להרמב"ם כיון דבן ננס ור"ש הם מתרי טעמי לא חשיבי כרבים ושפיר הלכה כר"ע מחבירו ולפ"ז י"ל דהרמב"ם והראב"ד מחולקים בזה להרמב"ם רבים שהם משני טעמים לא נחשב רבים הואיל וכל אחד חולק על טעם חבירו הוי כל אחד יחיד לגבי חבירו, אבל הראב"ד סובר כיון דשניהם מכוונים לדין אחד ובפסק הלכה הנם שוים עכ"פ נחשבים לרבים לפסק הלכה אף שמחולקים בטעם הדבר ובנ"ב מה"ת חלק ח"מ סי' מבואר בתשובת שם שהרמב"ם והראב"ד אזלי לשיטתייהו דהרמב"ם בפ' ה' מה' ק"פ הלכה ב' פסק שגג בראשון והזיד בשני דחייב כרת אף דר' נתן ור"ח בן עקבי' פליגי עליה דרבי בזה אפ"ה ס"ל להרמב"ם דלא חשיבי לרבים הואיל והם משני טעמים דר"נ פוטר מטעם דשני תשלומין דראשון הוא ור"ח ב"ע פוטר משום דסבר תקנתא דראשון הוא ולא תשלומין א"כ לא נחשבים רבים כיון דאין אחד סובר טעמו של חבירו והראב"ד משיג שם על הרמב"ם ופסק בשגג בראשון והזיד בשני פטור דלא כרבי הואיל ולהראב"ד נחשבים כרבים אפילו אם הם חלוקים בטעמים עכ"פ לדברי שניהם הוא פטור וע"ש בכ"מ א"כ הרמב"ם והראב"ד אזלי לשיטתייהו אמנם הקשיתי שם לפ"ז נשאר קשה על מורם בח"מ סי' כ"ה סעיף ב' בהג"ה דפסק אפילו אין הרבים מסכימים לטעם אחד אלא כל אחד יש לו טעם בפני עצמו הואיל ומסכימים לדין מקרי רבים ע"ש וקשה איך פסק מורם להכריע כהראב"ד ולא חש להזכיר לדעת הרמב"ם בשם יש אומרים ועיין בנ"ב מה"ת שם הארכתי בתשובתי בענין זה וכעת אני אומר ליישב פסק הרמב"ם דפסק כר"ע בדין לחם מעכבין את הכבשים אפילו נגד ר"ש ב"נ ור"ש והנה תמיה לי על הרב לחם משנה דלא הועיל כלום בתירוצו דמה שפליגי בן ננס ור"ש והם חלוקים בטעמם היינו לענין דאין הלחם מעכבין את הכבשים דבן ננס יליף ממדבר שהקריבו כבשים בלא לחם ולר"ש הטעם משום דהכבשים מתירין את עצמן אבל בזה שהכבשים מעכבין את הלחם הם שוין בטעמם ולכולן הוא הטעם שאין הלחם באין בפני עצמן הוא מפני שאין להם מתיר וא"כ עדיין נשאר הקושי' על הרמב"ם איך פסק כר"ע דאין הכבשים מעכבין את הלחם הא בהאי מלתא הוא ר"ע יחיד לגבי בן ננס ור"ש דכולהו ס"ל דאין הלחם באין בפני עצמם מטעם שאין להם מתיר. ונ"ל ליישב דהנה התוס' יו"ט הקשה תיובתא כלפי הראב"ד ז"ל דהא לקמן (דף עד ע"ב) תני במשנה ב' לחם ולחם הפנים נאכלים לכהנים ואין בהם למזבח ובזו יפה כח הכהנים מכח המזבח ומפרש בגמרא דבזו אתי לאפוקי ממ"ד דב' לחם באות בפני עצמן ולשרפה אתיין קמ"ל דבזו יפה כח הכהנים לעולם ולאכילה אתיין הרי הוא האי סתמא כר"ע א"כ הוי מחלוקת ואח"כ סתם והלכה כסתם וקשה על הראב"ד דפסק דלא כהאי סתמא ולכאורה קושי' התוי"ט היא חמורה על הראב"ד. ונראה לענ"ד לתרץ והרמב"ם והראב"ד כל אחד על מקומו יבא בשלום ופלוגתייהו תלי' בפלוגתא דאמוראי דהנה לקמן (דף מו ע"ב) איתא ת"ר ב' לחם הבאות בפני עצמן יניפו ותעובר צורתן ויצאו לבית השרפה דפריך הגמ' אי לשרפה אתי' לישרפנו מיד ולבסוף מסיק רב יוסף דלעולם לשרפה אתיין ומשום הכי בעי עובר צורה גזרה שמא יזדמנו להם כבשים לאחר שרפת הלחם ולכך משהינן ליה עד לאחר זמן הקרבה דהיינו לאחר הקרבת תמיד של בין הערבים ותעובר צורתן דקאמר היינו צורת הקרבה ורבא שם פליג וסבר דלאכילה אתיין ולהכי ישרפו גזירה משום דרבה וגזרינן שמא יזדמנו להן כבשים לשנה הבאה ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו לחם בלא כבשים עכשיו נמי ניכל וכו' ואמר רבא מנא אמינא לה דלאכילה אתיין דכתיב ממושבותיכם תביאו לחם תנופה ביכורים לה' מה ביכורים בפני עצמם אף שתי לחם בפני עצמן ומינה מה ביכורים לאכילה אף שתי לחם נמי לאכילה ע"ש בגמ' וכתבו התוס' שם בד"ה מה ביכורים דאף דר"ע יליף לעיל דלחם באי' בפני עצמן דדריש יהיה מתהיינה אפ"ה צריך להאי דרשא למילף מה ביכורים בפ"ע אף ב' לחם בפני עצמן וצריך תרי דרשות להיות הלחם מעכבין את הכבשים ע"ש בתוס'. ולפי זה יש להקשות מאי פריך הגמ' ור"ע נמי יליף יהיה מיהיה הא ר"ע יליף ההיקש מבכורים דב' לחם באין בפני עצמן הרי ע"כ לא גמרינן יהיה מיהיה שהכבשים יעכבו את הלחם דהא ההיקש מבכורים אתי דב' לחם באין בפני עצמן מכלל דאין הכבשים מעכב את הלחם. עוד קשה בסוגי' זו מה שמקשים התוס' בד"ה זו שיבה זו ביאה כיון דמצינן למילף תרווייהו יהיה מיהיה ויהיה מתהיינה יהיה הלחם והכבשים מעכבין זה את זה דמיהיה ניליף דכבשים מעכבין את הלחם ומתהיינה נילף דלחם מעכב את הכבשים:

וליישב זה נראה לומר דר"ע ור"ש פליגי בהאי דרשא של ההיקש ב' לחם לביכורים וטעמא דר"ע משום דיליף מביכורים מה ביכורים באי' בפני עצמן ונאכלים אף ב' לחם באים בפני עצמן ונאכלין ור"ש סובר דשתי לחם הבאין בפני עצמן לשרפה עומדין משום שאין להם מי שיתירם ואין ליליף מביכורים לאכול ב' לחם הבאין בפני עצמן ויליף מביכורים דב' לחם צריכים להיות נאכלים ואם אי אפשר לב' לחם שיהיו נאכלים אי אפשר להביאן דליכא למימר שיבואו בפני עצמן ויהיו נשרפין הא מהיקש מביכורים נלמד דשתי לחם צריכים להיות נאכלים ולאכלן אי אפשר דאין להם מי שיתירם ולפ"ז פליגי רבא ורב יוסף אליבא דר"ע וגם אליבא דבן ננס דלרבא דסבר דלאכילה אתיין א"כ מתניתין דתני בזו יפה כח הכהנים אליבא דר"ע דלדידי' לעולם יפה כח הכהנים דאפילו בבאין בפני עצמן נאכלים אבל לרב יוסף דסבר דלר"ע ב' לחם הבאים בפ"ע לשרפה עומדים ע"כ האי מתניתין לא אתיא כר"ע דהא לשרפה אתיין ואין לכהנים בהן כלום וע"כ מתניתין אתיא כבן ננס דיליף ההיקש מבכורים דלעולם ב' לחם לאכילה אתיא וא"כ אי אפשר להיות נאכלין כגון שאין להם מי שיתירם ואינן באי' כלל ולכך יהיה כח הכהנים דב' לחם תמיד נאכלין ואין למזבח בהן כלום. היוצא מזה דלרבא האי סתמא דיפה כח הכהנים אתיא אליבא דר' עקיבא והלכה כר' עקיבא דסתם לן תנא כוותיה אבל לרב יוסף ע''כ האי סתמא אתיא כבן ננס דלר"ע דסבר דב' לחם באין בפני עצמן ונשרפין לא יפה כח הכהנים בהם וע"כ אתיא האי מתניתין כבן ננס דסבר דליכא במציאות להביא ב' לחם בפני עצמן ותמיד יפה כח כהנים ולפ"ז לרבא הלכה כר"ע אף דהוא יחיד נגד בן ננס ור"ש מ"מ כיון דסתם לן תנא במתני' דיפה כח הכהנים כר"ע הלכה כסתם משנה אבל לר"י אתיא האי סתמא כבן ננס א"כ הלכה כבן ננס ולא כר"ע ולפ"ז הך פלוגתא הגה"ה [ואפשר יש לכוון דברים האלה בדברי רש"י ז"ל לקמן בד"ה לאפוקי ממ"ד מדר"ע דאמר שתי לחם הבאין בפני עצמן בלא כבשים דסבר הכבשים אין מעכבין את הלחם עכ"ל ולכאורה אין הבנה לדברים