צל"ח סדר קדשים קפח

דלא תקח אלא עשה גרידא דשלח תשלח אפ"ה אינה נדחית מפני עשה דטהרת מצורע ואף שהרמב"ם אתי לאשמעינן חידוש דין דלוקה היכא דעבר על לאו דלא תקח אפילו לטהרת מצורע דלא כדעת הריב"א כנ"ל מ"מ היה לו להרמב"ם להביא גם דין דנטלה ע"מ לשלח כאוקימתא דגמרא דגם בזה איכא חידוש דין דאף אם נטלה ע"מ לשלח דליכא אלא עשה גרידא אפ"ה אינו נדחה מפני עשה דטהרת מצורע. וליישב זה נקדים לתרץ קושית השאגת אריה הנ"ל על המ"ד דימי ספורו ולא ימי חלוטו למה לי תשלח לדבר מצוה דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה כיון דבימי חלוטו מותר בתשמיש המטה ליכא משום גדול השלום כו'. ולי נראה ליישב זה ולפרש פי' אחר בגמרא והוא על פי מה דמקשים התוס' שם במסכת מועד קטן (דף ז ע"ב) בד"ה מאי דלא גלי לא גלי דמקשים למה אין רבי דורש האי ק"ו דימי חלוטו מימי ספורו הא אדם דן ק"ו מעצמו ע"ש שהתוס' מתרצים קושיא זו בדוחק (ועיין בקרבן אהרן בתורת כהנים פר' מצורע שדוחה לתירוצי התוספות) ולי נראה לפרש טעמא דרבי דלא דרש להך ק"ו ימי חלוטו מימי ספורו דרבי הוכיח לעצמו דע"כ מותר בתשמיש בימי חלוטו דהא כיון דכתב רחמנא תשלח אפילו לדבר מצוה דהיינו דעשה דטהרת מצורע אינו דוחה לעשה דשילוח הקן מזה מוכח דימי ספורו ולא ימי חלוטו דאי אמרת ימי ספורו וק"ו לימי חלוטו וגם בימי חלוטו אסור בתשמיש המטה לא הוי אמרה תורה דעשה דטהרת מצורע יהיה נדחה מפני עשה דשלוח הקן דהא גדול השלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה ימחה על המים מכ"ש שיהיה נדחה העשה דשילוח אלא ודאי מדאמרה התורה דאין עשה דשילוח הקן נדחה מפני עשה דטהרת מצורע ע"כ שאין אסור בתשמיש המטה בימי חלוטו ולא אמרינן האי ק"ו ימי ספורו וכ"ש ימי חלוטו ולכך אין עשה דטהרת מצורע דוחה עשה דשלוח הקן דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה דבעשה דטהרת מצורע ליכא שלום בין איש לאשתו דמותר בתשמיש בימי חלוטו. ומעתה טעמא דרבי דלא דרש הך ק"ו דימי ספורו וכ"ש לימי חלוטו הוא הואיל וידעינן מהאי דרשא דתשלח אפילו לדבר מצוה אבל אי לא הוי נאמר הך רבויא דתשלח אפילו לדבר מצוה באמת הוי נלמד הך ק"ו לימי חלוטו מימי ספורו ולפ"ז מתורץ תמיהת השאגת אריה וכך הוא הפירוש בגמרא סלקא דעתך הואיל ואמר מר גדול השלום שבין איש לאשתו כו' מהו דתימא כיון שאסור בתשמיש המטה ליתי עשה ולידחי עשה דשלוח הקן וזה גופא הוה אמינא דגם בימי חלוטו אסור בתשמיש מכח ק"ו מימי ספורו וא"כ משום ביטול תשמיש המטה הוי אמינא דלידחי עשה דשלוח משום שלום שבין איש לאשתו דה"א דגם בימי חלוטו אסור בתשמיש לכך נאמר תשלח אפילו לדבר מצוה ועשה דטהרת מצורע אינו דוחה עשה דשלוח הקן מזה מוכח דימי ספורו ולא ימי חלוטו אבל אי לא הוי נאמר תשלח אפי' לדבר מצוה הוי אמרינן ימי ספורו וק"ו לימי חלוטו ודוק בלשון רש"י דכתב כמ"ד ימי ספורו וק"ו לימי חלוטו ולא כתב דאתי' כמ"ד ימי ספורו וק"ו לימי חלוטו אלא הוא הדבר שדברתי וכוונת רש"י כמ"ד ימי ספורו ק"ו לימי חלוטו היינו הכי הוי אמינא אי לא הוי כתיב תשלח לדבר מצוה אבל השתא שנאמר תשלח באמת דייקינן מניה מדאמר רחמנא דעשה דטהרת מצורע אינו דוחה לעשה דשלוח הקן ע"כ מצורע מותר בתשמיש המטה בימי חלוטו. ולפ"ז מתורץ נמי דהרמב"ם לא צריך להביא הך דין דאם נטלה ע"מ לשלח דעשה דטהרת מצורע אינו דוחה לעשה דשלוח דלדידן ליכא בזה שום חידוש דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה דהואיל וכבר מבואר דין זה דמצורע מותר בתשמיש בימי חלוטו בהרמב"ם בפרק י' מהלכות טומאת צרעת הלכה ו' שפסק דמותר בתשמיש המטה כל ימי חלוטו א"כ ממילא ידעינן דאין עשה דטהרת מצורע דוחה עשה דשלוח הקן דכיון דלית ביה משום גדול השלום מאי אולמא האי עשה מהאי עשה ולכך לא הביא הרמב"ם אלא הך דינא דלוקה כנ"ל ודוק היטב כי נכון הוא:

דף קמב במשנה לא יטול אדם אם על בנים אפילו לטהר את המצורע ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים קל וחומר על מצות חמורות שבתורה עכ"ל המשנה. והנה מלשון המשנה משמע דהאי קל וחומר מה מצוה קלה כו' יש לו שייכות למה שהתחיל ברישא דלא יטול אם על בנים אפילו לטהר את המצורע והוא יפלא מה שייכות יש זה לזה:

ונראה ליישב דשפיר תלה זה בזה דהנה הא דלא יטול אם על בנים אפילו לטהר את המצורע נפקא לן לעיל בגמרא (דף קמא ע"א) מדכתיב תשלח מ"מ אפילו לדבר מצוה ופריך הגמרא למאי צריך קרא לזה מאי אולמא האי עשה מהאי עשה ומתרץ הגמרא דאיצטריך קרא דלא יטול אפילו לטהר את המצורע דסלקא דעתך אמינא הואיל ואמר מר גדול השלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה שמו של הקב"ה ימחה על המים והאי מצורע כיון דלא מטהר אסור בתשמיש המטה וה"א ליתי עשה דידיה ולדחי עשה דשלוח הקן קמ"ל. ולכאורה יש להקשות דאכתי מנ"ל דלמא באמת דחי עשה דטהרת מצורע לעשה דשלוח הקן הואיל וגדול השלום כו' ואין לומר האי תשלח למה לי דלמא דרשינן האי תשלח לרבות עשה אחרת דהיינו כיבוד אב דאפילו צריך להאי ציפור לכיבוד אביו אפ"ה אמרה תורה תשלח ועשה דשילוח הקן דוחה עשה דכיבוד אב. ואין לומר דלא צריך קרא לזה דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה זה אינו דה"א דעשה דכיבוד אב עדיפא הואיל והוקש כבודם לכבוד המקום כמו שאמרינן במס' ב"מ (דף לב ע"א) שאם אמר לו אביו אל תחזור שלא ישמע לו מדכתיב את שבתותי תשמורו הא לאו הכי ה"א דיציית ליה הואיל והוקש כבודם לכבוד המקום וא"כ גם הכא בשילוח הקן צריך קרא דתשלח לרבות דעשה דשילוח דוחה עשה דכיבוד אב. ואין לומר הא כבר ידעינן זה מקרא דשבתותי תשמורו כדדרשינן במס' ב"מ זה אינו דמקרא דשבתותי תשמורו לא ידעינן אלא דעשה דכיבוד אינו דוחה עשה ולא תעשה כדמפורש שם במס' ב"מ אבל גבי עשה דשילוח היכא דכבר נטלה על מנת לשלחה דליכא איסור לאו כ"א מצות עשה דשלח תשלח כמו שמפורש לעיל בגמרא בזה ה"א דעשה דכיבוד אב דוחה עשה דשילוח ולזה צריך קרא דתשלח דעשה דשילוח דוחה עשה דכיבוד אב וא"כ קשה מנ"ל להגמרא דלא יטול אם על בנים לטהר את המצורע דלמא עשה דטהרת מצורע עדיפא הואיל וגדול השלום שבין איש לאשתו וקרא דתשלח אתי למצות כיבוד אב:

ויש ליישב ע"פ דאיתא בקדושין (דף לב ע"א) גבי כיבוד אב דמאכילו ומשקהו ומלבישו משל מי רב יהודה אמר משל בן רב נתן בר' אושיעא אמר משל אב וכן פסקינן להלכתא דמשל אב ולא משל בן והנה לר"נ בר' אושעיא דאמר משל אב מתורץ הקושיא דלעיל דמצוה דשליח הקן לא אפשר שתהיה נדחה מפני מצות כיבוד אב דהיכי משכחת לה דיהיה משל אב דאם כבר נטל האי ציפור האב וזכה בו תו ליכא מצות שילוח דכי יקרא פרט למזומן וצריך להיות משל הפקר וכיון שהבן נטלה כבר זכה בו הבן ותו אין בו מצות כיבוד אב דמצות כיבוד האב הוא משל אב ולא משל בן ולפ"ז שפיר ע"כ אתי' קרא דשילוח לרבות לטהרת מצורע דנדחה מפני עשה דשילוח אף שגדול השלום שבין איש לאשתו הואיל ולכיבוד אב לא צריך כיון דאי אפשר להיות משל כי צריך להיות מן ההפקר וממילא הוא משל בן דזכה בו ברישא וליכא מצות כיבוד כיון שהוא של בן:

אמנם כל זה אי אמרינן משל אב אבל אי אמרינן משל בן הקושיא דלעיל במק"ע:

והנה להכריע אם כמ"ד משל אב או כמ"ד משל בן נראה להכריע ולהוכיח כמ"ד משל אב דהנה למ"ד משל בן קשה למה צריך לכתוב גבי כיבוד אב למען יאריכון ימיך הא נלמד מק"ו משילוח הקן ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר