צל"ח סדר קדשים קפז

הנדחת אם עבר והקדישו והקריבו אם הוא קרבן כשר וכוונת התוס' בזה דלפי דבריהם הקודמים ע"כ צריכין לומר דבהמת עיר הנדחת כשר לקרבן בדיעבד דלכתחלה בודאי אין להקריבה דהא אפילו קדשי מזבח בתוכו יפדו ואינן נקרבים משום מאיסותא עיין במסכת סנהדרין (דף קיב ריש ע"ב) ברש"י ד"ה היו בה קדשי מזבח ע"ש] דאי ס"ד לומר דאפילו בדיעבד פסול בהמת עיר הנדחת שהקדישו ושהקריבו הדרא הקושיא לדוכתא למאי צריך קרא למעט צפרי עיר הנדחת לשחוטה של מצורע הא מתנא דבי ר"י נפקא דיליף מכשיר ומכפר וכמו שבהמת עיר הנדחת פסול להקרבה כמו כן פסול צפרי עיר הנדחת להכשיר את המצורע אלא ע"כ צ"ל דצפורי עיר הנדחת אפילו לכפרה מותרת ועל זה קא מתמהו התוס' וכתבו וצ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישו והקריבו אם הוא קרבן דלפי דבריהם לעיל מוכח דכשר להקרבה וזהו נגד הסברא חדא דלא עדיף משור הנסקל דקיי"ל הקדישו אינו מוקדש ואיך יכול להקריב חולין בעזרה כיון שלא חל קדושה עליו ועוד דבהמת עיר הנדחת אפילו מצד עצמותו איך יתרצה לקרבן דהא עומד לשרפה דאפילו אחר הריגה חייב לשורפו שהוא בכלל שלל העיר כמו שכתבתי לעיל ואיך יהיה כשר אם עבר והקריב בהמה שהיא עומדת לשרפה והיא חרם כשאר שלל עיר הנדחת כן נלע"ד לפרש ושמעתי שרבים משתבשים בכוונת דברי התוס' האלה וסברי דמה שכתבו התוס' וצ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישו וכו' הוא ענין בפני עצמו והוא חקירה וספיקא לרבותינו בעלי התוס' אם עבר והקדישו בהמת עיר הנדחת אם הוא כשר והשיאו כוונת התוס' לדברים רחוקים ועי"ז נתקשו בדברי התוספות אבל האמת הוא כמו שכתבתי ודברי התוס' נכונים:

ודע דהרמב"ם בפ"ד מה' עכו"ם הלכה י"ב פסק דבהמת עיר הנדחת שנשחטה אסורה בהנאה והכ"מ טרח למצוא סמך מהיכן נלמד שהיא אסורה בהנאה ונדחק מאד להוכיח כן מסוגיא דמסכת סנהדרין (דף קיב ע"א) דבעי ר"ת שם אם מהני שחיטת בהמת עיר הנדחת לטהרה מידי נבילה לפי חרב אמר רחמנא ל"ש שחטה מישחט ל"ש קטלה או דלמא כיון ששחטה מהני ליה שחיטה וקאי בתיקו ומזה שפט מרן הכ"מ להוכיח שהיא אסורה בהנאה דאם היא מותרת בהנאה פשיטא דלא מטמא ע"ש בכ"מ. ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריו דזה ודאי דאין טומאת נבילה תליא באיסור הנאה דאף אם היא מותרת בהנאה אפ"ה יכול להיות דאין שחיטה מטהרת בהמה של עיר הנדחת והוה כנהרגה וגם להיפך אפילו אם היא אסורה בהנאה אפ"ה יכול להיות ששחיטה מטהרתה מידי נבילה ואינה מטמאה ובעיא דר"ח הוא רק לפי שאמר הכתוב לפי חרב איך הוא משמעות הקרא אם לפי חרב שיש לה דין הריגה ואפילו קטלה ע"י שחיטה הוה כנהרגה ואין השחיטה מטהרתה מידי נבילה או דלמא אפ"ה מהני לה שחיטה לטהרה מידי נבילה דגם בשחיטה מקיים בה הריגה לפי חרב כיון שמתה ע"י סכין של שחיטה אף ששחיטה פועל בה לטהרה מידי נבילה. אמנם לענ"ד בלא"ה מוכח דבהמת עיר הנדחת אסורה בהנאה אף לאחר ששחטה דעדיין היא בכלל שללה של עיר הנדחת דצריך קיבוץ לתוך רחוב העיר ולשרפה וחרם כתיב בכלל שלל העיר כמו שכתבתי לעיל ודבר שנאמר בו חרם אסור בהנאה ולא שייך בבהמת עיר הנדחת לומר דכיון שנתקיים בה הריגה כבר נפסק ממנה איסור עיר הנדחת דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו דעכ"פ לא יצאה מכלל חרם בשלל העיר וצריכה לשרפה עם שאר שלל העיר כמ"ש לעיל לפרש דברי התוס' שכתבו דלשרפה קיימא ומה שצוה הכתוב לשרוף את בהמת עיר הנדחת הוא מצוה יתירה שלא לשרפה בחיי' אפשר משום צער בעלי חיים ואפילו א"א דצער בעלי חיים לאו דאורייתא אפ"ה קפיד הקרא להרוג את כל החיים הנמצא בתוך העיר הנדחת יהיה מה שיהיה אדם או בהמה והוא מכלל החוקים שצוה לנו הקב"ה. דף קמא ע"א בגמרא מאי, אולמיה האי עשה מהאי עשה ס"ד הואיל ואמר מר גדול השלום וכו' והאי מצורע כיון דכמה דלא מטהר אסור בתשמיש המטה ליתי עשה וכו' רש"י בד"ה אסור בתשמיש המטה כמאן דאמר במועד קטן ימי ספירו ק"ו לימי חלוטו עכ"ל והקשה בספר שאגת אריה סי' ל"ג הא במסכת מועד קטן פליג בזה ר"י ב"י ור' יהודה (בדף ז ע"ב) דר' יהודה סובר דדוקא בימי ספירו אסור בתשמיש המטה אבל בימי חלוטו מותר ולפ"ז למ"ד ימי ספורו ולא ימי חלוטו אין כאן גדול השלום דהא כל כמה דאינו מביא ציפורין לא יצא מימי חלוטו דע"י ציפורין בא לימי ספורו וכיון דלא הביא ציפורין אינו אסור בתשמיש המטה וא"כ אין כאן משום גדול השלום ומשום כך פי' רש"י דאתי' כמ"ד ימי ספורו ק"ו לימי חלוטו ולפי זה אכתי תקשה למ"ד ימי ספורו ולא ימי חלוטו תשלח לדבר מצוה למה לי פשיטא דמאי אולמיה האי עשה מהאי עשה. ואין לומר דהך מ"ד דסובר ימי ספורו ולא ימי חלוטו לית ליה האי דרשא דתשלח לדבר מצוה הא מסוגיא דהכא מוכח דכ"ע ס"ל להך דרשה דהא פריך הניחא למ"ד קיימו ולא קיימו וכו' הרי מוכח דליכא מאן דפליג אהך דרשא דתשלח לדבר מצוה וביותר קשה דהא אליבא דר"י קא פריך הגמרא הכא ותו לר"י דאמר שלח מעיקרא משמע וא"כ השקלא וטריא קאי אליבא דר"י והרי ר"י הוא דפליג שם במסכת מועד קטן וסובר דימי ספירו ולא ימי חלוטו (הנה קושיא זו יש לדחות כפי שראיתי בש"ס של אאמ"ו הגאון זצ"ל במס' מועד קטן שם מחק ר' יהודה וגרס רבי וכתב על הגליון עיין בת"כ וכן הוא בתורת כהנים שגרס שם דרבי הוא דפליג על ר' יוסי בר"י וסובר ימי ספירו ולא ימי חלוטו ובודאי כוונת א"א הגאון זצ"ל שמחק ר' יהודה וכתב רבי הוא ליישב קושיא זו דלא תקשה איך מתרץ הגמרא אליבא דר"י הכא כמ"ד ימי ספירו וכ"ש ימי חלוטו הרי ר' יהודה בפירוש פליג וסובר ימי ספירו ולא ימי חלוטו ולכך גרס כגירסת תורת כהנים דרבי הוא בר פלוגתא דר"י ב"י אמנם אעפ"כ קושית השאגת אריה במק"ע דסוף סוף קשה על הך מ"ד דימי ספירו ולא ימי חלוטו תשלח לדבר מצוה למה לי כנ"ל). ונראה ליישב דהנה עוד מקשה בספר ש"א על הרמב"ם בפ' י"ג מהלכות שחיטה הלכה י"ט כתב אסור ליטול אם על הבנים אפי' לטהר את המצורע שהיא מצוה ואם לקח חייב לשלח ואם לא שלח לוקה שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה ועשה ולא תעשה דוחה עשה עכ"ל הרמב"ם ז"ל והקשה בספר שאגת אריה דלמאי צריך הרמב"ם לכתוב הטעם דאין עשה דוחה ל"ת ועשה הא אפילו עשה גרידתא נמי אינה נדחית מפני עשה כמו שמפורש בסוגיא דהכא דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה. ועוד דדברי הרמב"ם סותרים רישא לסיפא דמתחלה כתב דאין עשה דוחה ל"ת ועשה משמע הא עשה דוחה עשה ואח"כ סיים וכתב אבל ל"ת ועשה דוחה עשה משמע דדוקא ל"ת ועשה דוחה עשה אבל עשה גרידא אינו דוחה לעשה ודברי הרמב"ם לא רישא סיפא ולא סיפא רישא עיין שם בשאגת אריה שהאריך מאד בזה. ואני לא ידעתי מאי קשיא ליה ואיך קא מדייק מדברי הרמב"ם האלה דס"ל דעשה דוחה עשה די"ל דגם הרמב"ם סובר כפשטא דסוגיא הכא דאין עשה דוחה עשה ומה שכתב הרמב"ם דטעם דאין עשה דוחה ל"ת ועשה צריך לזה הואיל ופסק דאם לא שילח לוקה ומטעם דאין עשה דוחה עשה לא הוי מחייב מלקות דהוי אמרינן דנהי דאין עשה נדחה מפני העשה מ"מ הלאו נדחה מפני העשה ואינו לוקה כמו שכתבו התוס' בד"ה לא צריכי בשם הריב"א ולכך צריך הרמב"ם לכתוב דאין עשה דוחה ל"ת ועשה היינו לאפוקי מפירוש הריב"א וס"ל להרמב"ם דגם הלאו נשאר בתוקפו ולוקה עליו דכל לאו שיש בהדי עשה גם הלאו לא נדחה מפני העשה ואלים ליה ללאו זה ללקות עליו. אך אי קשיא הא קשיא למה לא הביא הרמב"ם הך אוקימתא דגמרא דאפילו אם נטלה ע"מ לשלח דליכא לאו