צל"ח סדר קדשים קפט

אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים כיבוד אב ואם שמאכילו ומשקהו ומלבישו לא כ"ש אבל אי אמרינן משל אב ליכא ק"ו דגבי שילוח הקן איכא עכ"פ פסידא מועטת כאיסר אבל גבי כיבוד אב ואם ליכא פסידא כלל דהא הוא משל אב ולא משל בן. ואין להקשות איפכא דלכתוב גבי כיבוד אב ואם יאריכון ימיך ולמה לי גבי שילוח הקן ניליף שילוח הקן מק"ו דכיבוד אב אבל זה אינו דאי לא הוי הגה"ה חוץ לדרכנו יש לדחות דלהכי צריך לכתוב בפירוש גבי כיבוד אב למען יאריכון ימיך להיות מצוה שמתן שכרה בצדה ואין ב"ד של מטה מוזהרין עליה כמו דאיתא לעיל (דף קי ע"ב) גבי האי דלא הוי מוקר אבוה אך זה דוחק לומר דלהכי כתב קרא יתירא]:

כתב גבי שילוח הקן הוי אמרינן דכיבוד הוא משל בן ודוקא במצות כיבוד שיש בו פסידא רבה יש בו אריכות ימים ולא גבי שילוח הקן ולכך כתב גבי שילוח הקן אריכות ימים ומוכח מניה דכיבוד אב הוא משל אב ולא משל בן. היוצא מזה דמכח האי ק"ו מוכח דכיבוד אב הוא משל אב ומעתה כך הוא המשך המתניתין לא יטול אם על בנים אפילו לטהר את המצורע וקשה מנ"ל מדכתיב תשלח מ"מ דלמא הקרא אתי לענין עשה דכיבוד אב ולא לענין טהרת מצורע כנ"ל ועל זה קאמר התנא דמתניתין דמה מצוה קלה אמרה תורה למען ייטב לך על מצות חמורות לא כ"ש וא"כ קשה למה כתיב אריכות ימים גבי כיבוד אב כלל נילף מק"ו. אלא ע"כ צריך לומר דמצות כיבוד אב הוא רק משל אב כנ"ל והשתא מוכח שפיר דהאי תשלח קאי על טהרת מצורע דלכיבוד אב לא משכחת ליה הואיל ומצות כיבוד אב הוא רק משל אב וזה אי אפשר בשילוח הקן כו' ודוק:

ובזה יש לומר רמז הדרן עלך שילוח הקן וסליקא מסכת חולין דהיינו מה שמסיים במשנה של מסכת חולין ומה אם מצוה קלה כו' אין לו שייכות כאן ומקומו במסכת אבות בריש פרק ב' או במסכת קדושין (דף לט ע"ב) דשם תנן כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ועוד קשה אי רוצה לסיים מסכת בדבר טוב ומענינו דשילוח הקן דכתיב ביה למען יאריכון ימיך הא בריש פ"ב ממסכת אבות תנן הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות ואיך קאמר כאן ק"ו ממצוה קלה לחמורה ועיין בתיו"ט שם באבות שמקשה זה ומתרץ בשם הרמב"ם על זה דמה שאמר שאין אתה יודע מתן שכרן היינו לענין הטורח המצוה ולא לענין שכר עוה"ב לפני הקב"ה ע"ש בתוי"ט ולפי זה היה לו לתנא דמתניתין הכא במסכת חולין לסיים גם במשנה דאבות דאין אתה יודע שכרן של מצוה והוי זהיר בקלה כבחמורה דגם זה שייך לזה אמנם לפי הנ"ל צריך התנא דמשנתינו להביא הך ק"ו בשביל רישא דלא יטול אפילו לטהר את המצורע ולפי זה כך הוא הרמז הדרן עלך שילוח הקן דנאמר טעמא דלא יטול האם על הבנים אפילו לטהר את המצורע הואיל וכתיב תשלח אפילו לדבר מצוה. ובזה סליקא מסכת חולין דאל"כ לא הוי ליה לתנא לסיים מסכת חולין בהך ק"ו למצוה קלה כו' וק"ל:

שם אמר אמימר הני ביעי דטרפה שיחלא קמא אסירא מכאן ואילך ה"ל זוז"ג ומותר איתביה רב אשי לאמימר ושונן וכו' והקשה הר"ן מאי קושיא דר"א דלמא אינהו סברי זוז"ג אסור כר"י ואמימר סבר זוז"ג מותר ומתרץ דקושיא דר"א לאו מזוז"ג הוא רק דה"פ ושונן וכו' אלמא דכגופה דמיא ותו אין לחלק בין שיתלא קמא לשיחלא בתרא ע"כ. וא' הגאונים דבזה יש ליישב פירוש רש"י דפירש דשונן קאי על ר"א ור"י ולא פירש דקאי על ב"ש וב"ה כשיטת תוס' די"ל דהרי ק' לרש"י קושית הר"ן דלא מקשי ר"א מידי והוכרח רש"י לפרש דקאי על ר"א ור"י והשתא ל"ל וישונן כו' דזוז"ג אסור דהא פליגי בולד טרפה בזוז"ג משא"כ לשיטת תוספות ואף נמי הא דפירש דקושיא במאי קמפלגי לאו קושיא בפ"ע היא אלא עיקר קושייתו היא א"ה אדמיפלגי כו' דלשיטת רש"י ע"כ המקשן נמי ידע דפליגי בזוז"ג דהר"ן מתרץ על קושיא דא"ה דבל"ז לק"מ די"ל דפליגי בעיברה ולבסוף נטרפה וכ"ע סברי עלי"א הוא ומיהו ר"א ס"ל דאפ"ה לגבוה מאיס וישונן כו' כיון דאגידה בה כגופה דמיא משא"כ לאמימר ל"ל דפליגי בעיברה ולבסוף נטרפה בעי"א דא"כ קים ליה כר"א דשמותי אלא ע"כ פליגי בנטרפה ולבסוף עיברה וה"ל זוז"ג דאסר ר"א אפילו להדיוט א"ה אדמפלגי כו' והשתא יובן כוונת רש"י דע"כ המקשן נמי ידע דפלוגתתן היא בזוז"ג דל"ל דכ"ע סברי שרי הא ר"א סבר בפסחים זוז"ג אסור ול"ל כ"ע סברי אסור הא אמימר סבר זוז"ג מותר אע"כ דפליגי בזוז"ג ומאי קושיא במ"ק אע"כ דבאמת לאו קושיא בפ"ע היא משא"כ לשיטת תוס' דלא ידע מהברייתא דפסחים ל"ל כהנ"ל ודוק:

סליק מסכת חולין