צל"ח סדר קדשים יח

שיבר הוא נבילה ודאי ובשיבר היא מותרת לגמרי. ועכ"פ יצא לנו מזה דלרב הונא הוא נבילה ודאי. א"כ לא נכנס בכלל ספק. וא"כ לא מהני בראשונה ס"ס וגם ראשונה אסורה, וזה שמתמה בגמרא כמאן כר"ה דהלכתא כותיה. וא"כ קשה ואפילו קמייתא. ולמה אמר עד תליסר דמשמע שהראשונה הכשיר אמנם נוכל לומר לעולם דלר"ה ג"כ הראשונה מותרת מטעם ס"ס ופסולה דקאמר ר"ה היינו מספק. והא דקאמר הלכתא והלכתא היינו משום דאי אמר הלכתא כר"ה בלא שיבר הוה אמינא דבשיבר לית הלכתא כר"ה. ואם שחט א' מותרת משום דעור ספק פוגם ועצם ודאי פוגם. אבל בשחט הרבה אפילו שיבר אעפ"כ האמצעיים אסורים מחשש עצם דקמייתא דג"כ ודאי פוגם קמ"ל הלכה כר"ח בשיבר ואפילו האמצעיים מותרים ואי הוה אמר הלכה כר"ח בשיבר הוה אמינא בשיבר הלכה כר"ח אפילו אמצעיים מותרים. ובלא שיבר לית הלכתא כר"ח ואמצעיים אסורים. אבל אעפ"כ אין הלכה כר"ה דבשוחט אחת לאסור אותה. דהוה איכא למימר עור ספק פוגם. ואין ספק מוציא וכו'. קמ"ל הלכה כר"ה לגמרי בלא שיבר. אלא דכל זה אם ר"ח פליג באמצעיים. וסובר מתלי תלינן. אבל קודם שזכינו לזה הוה מוכח דלר"ה אין כאן ספק רק ודאי נבילה ומקשה שפיר דאי כר"ה א"כ אפילו קמייתא, ומשני כרב חסדא ולבר מקמייתא ושפיר אמר עד תליסר. וקאמר ואבע"א לעולם כר"ה ואפילו לר"ה שפיר קאמר עד תליסר ולבר מקמייתא שמותרת מטעם ס"ס דאי כר"ח מכדי מתלי תלינן וכו' וא"כ ר"ח פליג גם באמצעיים והוצרך לומר כפול הלכתא והלכתא ולעולם דלר"ה הוא רק ספק נבילה וראשונה מותרת מטעם ס"ס. ושפיר אמר עד תליסר ודוק:

והנה גם בעובדא דרב כהנא דמצריך בדיקה וכו' קאמר בגמרא ג"כ כמאן כר"ה וכו' ודחי לא כרב חסדא ג"כ תפול קושיא זו והרי הלכתא כר"ה. ומאי דוחקא לאוקמי לר"נ כרב חסדא. ונראה מזה להוכיח דעת הרמב"ן דלר"ה אם נאבדה בלא בדיקה אסורה. והנה הרשב"א נחלק עליו בחידושיו וכן בספרו תורת הבית בבית הראשון כתב להדיא דאפילו לר"ה אין איסור אלא א"כ היא פגומה לפנינו. והרא"ה בבדק הבית השיגו וכתב וז"ל ואינו נכון דלר"ה ודאי אם נאבד הסכין אחר שחיטה אסורה שהרי בכלל שיבר עצמות כל היום שישבר הסכין לשברי שברים ואין לך אבידת הסכין יותר מזה וכו' עיין בדבריהם. וכן הסברא שאם ר"ה אוסר בשיבר עצמות א"כ אף בלי ריעותא אוסר מספק הה"ד בנאבד הסכין. והנה רב כהנא דמצריך בדיקה וסבר דלמפסל קמייתא דהיינו שאם לא יבדוק אסורה והא דקאמר למפסל ולא קאמר להכשיר. עיין בדברי הרמב"ן הביאו הרשב"א בחידושיו. ולכך מתמה כיון שאתה אוסר מספק ומצריך לבדוק לידע בודאי שלא נפגם. א"כ כר"ה דאוסר אפילו בשיבר עצמות. והלא בהא קיי"ל כר"ח ומשני כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא. ואין הכוונה שאם ימצא פגום. שלא לאסור בתרייתא. דהרי אם לר"ה א"צ לבדוק ק"ו לרב חסדא. ואם חושש פן יזדמן שימצא פגום. א"כ בהא הלכתא כר"ה. והול"ל לאכשורי קמייתא אלא הפירוש הוא לאכשורי בתרייתא שצריך לידע ששוחט בהכשר בסכין שאינו פגום דאף שהראשונה שכבר נזבחה שרי לר"ח וגם לר"ה א"צ בדיקה היינו מטעם הרי היא זבוחה לפניך. אבל בתרייתא שעדיין לא נזבחו ובחזקת איסור עומדת צריך לידע כמה ישחטו. והיינו ממש כדעת הראב"ד שא"צ לבדוק אחר שחיטה כ"א ברוצה לשחוט עוד. ועל זה דעיקר הבדיקה הוא רק לפני השחיטה שפיר פריך ותיבעי בדיקת חכם:

שם ע"א בגמרא ור"ח אמר כשרה שמא בעצם נפגמה לכאורה לפי מה דקאמר בגמרא טעמא דר"ח הואיל ועצם ודאי פוגם לשון שמא אינו מדוקדק והכי הוה ליה למימר ור"ח אמר כשרה דבעצם ודאי נפגמה וצ"ל דהגמרא נקט הכא לפי האמת דלאו טעמא דר"ח הוא הואיל ושיבר בה עצמות אלא דתלינן דבעצם המפרקת נפגמה שפיר נקט לשון שמא וק"ל שם בגמרא מאי לאו לאתויי כה"ג. לכאורה יש לדקדק דה"ל להגמרא להקדים הך קושיא שהוא עדיין שחיטה עצמה קודם שהקשה לו מהך ברייתא דטבל ועלה כו'. ויש ליישב דמקודם שהקשה לו מהך ברייתא דטבל ועלה לא היה יכול להקשות מהך דכל ספק בשחיטה דהואיל ועד השתא קיימינן טעמא דר"ח הוא משום דעצם ודאי פוגם ואין ספק מוציא מידי ודאי וא"כ ר"ח מכשיר דוקא היכא דשיבר בה עצמות לאחר שחיטה אבל היכא דלא שיבר בה עצמות גם ר"ח מודה דפסולה הואיל וליכא ודאי דליכא למתלי בעצם המפרקת דגם זה הוא ספק אם נגע בעצם המפרקת וא"כ לא קשה כלל מהך ברייתא די"ל דכל ספק בשחיטה אתי לרבויי אם נמצא סכין פגום ולא שיבר בה עצמות אבל היכא דשיבר בה עצמות ליכא ספיקא כלל הואיל ועצם ודאי פוגם אבל השתא לבתר דפריך ליה מהא דטבל ועלה וע"כ ליכא למימר טעמא דר"ח הוא משום דעצם ודאי פוגם הא גם התם ודאי טבל ואפ"ה אתי ספק ומוציא מידי ודאי אלא ע"כ צ"ל דטעמא דר"ח באמת לאו משום דעצם ודאי פוגם אלא הואיל וסכין איתרע בהמה לא איתרע וא"כ לפי טעם זה ליכא לחלק בין שיבר בה עצמות ללא שיבר דבכל גווני הבהמה לא איתרע ושפיר פריך הגמרא מאי לאו לאתויי כה"ג. ולפ"ז אתי נמי שפיר מה שהוכיח המהרש"א דלפירש"י ולאינך תירוצים של תוספות ד"ה סכין דליכא למתלי בעצם המפרקת יותר מבעור וכן באחרונות טפי מבראשונות ובכל גווני תלינן לקולא לר"ח א"כ צ"ל דהאי טעמא דעצם ודאי פוגם לא קיימי למסקנא עכ"ל המהרש"א. ובאמת דברי המהרש"א מוכרחים מהגמ' הואיל והגמרא מסיק דר"ח מכשיר אף אם לא שיבר בה עצמות אבל הא גופא קשיא על הגמרא מנ"ל להגמרא דר"ח מיקל כל כך ומכשיר אף אם לא שיבר בה עצמות דלמא דוקא בשיבר מכשיר ולפי מ"ש אתי שפיר דכיון דמהך דטבל ועלה מוכח דאתי ספק ומוציא מידי ודאי וע"כ צ"ל דטעמא דר"ח הוא הואיל ובהמה לא איתרע ולטעם זה לא שייך לחלק בין שב"ע ללא שיבר ודוק. אמנם להך תירוצו של התוספות דגם לפי האמת צ"ל טעמא דר"ח משום דעצם ודאי פוגם ובאמת לר"ח צריכין שני טעמים הואיל ועצם ודאי פוגם וגם הבהמה לא איתרע וחד טעמא אינו מספיק הואיל ומהך ברייתא דטבל ועלה כו' מוכח דספק מוציא מידי ודאי ומהאי ברייתא דמקוה שנמדד כו' מוכח דהך טעמא דבהמה לא איתרע ג"כ אינו מספיק וטעמא דר"ח הוא הואיל והכא איכא תרתי לטיבותא דעצם ודאי פוגם וגם הבהמה לא איתרע ולפ"ז הקושיא במק"ע מנ"ל להגמרא דר"ח סובר דגם עצם המפרקת ודאי פוגם דלמא דוקא כששיבר בה עצמות ס"ל דעצם ודאי פוגם. שם ע"ב ומ"ש התם איתילד בה כו'. עיין במהר"ם מלובלין דמקשה מאי פריך הגמרא ומ"ש וכי לא ידע שנויא דלעיל סכין אתרעי כו'. והנה המהר"ם באמת רוצה לומר דזה כונת התוספות בסוף ד"ה סכין כו' דכתבו והשתא פריך שפיר כו' דלאידך שני תירוצי קמא של התוספות קשה מאי פריך הגמרא מ"ש הא שנא ושנא אבל לפי תירוץ בתרא דפירש בהמה לא איתרעי והוי ס"ס פריך שפיר ומ"ש דגם שהייה ודרסה הוא לא שכיח ע"ש במהר"ם. ואני אומר דגם לפירש"י ותירוצו קמא של התוס' דמפרשי בהמה לא איתרעי כיון דלאו בגופה ממש אתילד רעותא אלא בסכין ג"כ שפיר פריך הגמרא ומ"ש דהא גם גבי ספק שמא שהה שמא דרס ג"כ לאו בגופה ממש אתילד רעותא אלא בהשוחט ששהה או דרס וגוף הבהמה השתא כשהיא לפנינו אינו נראה בה שום רעותא ומאי חילוק יש בין ספק סכין פגומה לספק שהה ודרס וע"ז מתרץ הגמרא לחלק התם אתילד רעותא בבהמה ולא קאמר כמו שמחלק לעיל בסתמא בהמה לא אתרעי ור"ל דאתילד בה תיכף בשעת שחיטה נולד האי ספק אם שהה או דרס והוי זה כמו רעותא שיש בבהמה גופה הואיל ובאמצע שחיטה אתילד האי ספק אבל בסכין פגום בשעת שחיטה אינו יכול להרגיש אם הסכין פגום או לא וא"כ, בשעת שחיטה לא אתילד שום רעותא ואילו היה נאבד הסכי