צל"ח סדר קדשים יז

מתלי תלינן וכו'. אלא נראה דלא הדר ביה. והנה הטעם דלרב חסדא תלינן כתבו התוספות משום דבראשונות זהיר הואיל ודעתו לשחוט עוד. וכל זה שייך אם נמצא פגום אחר שפסק מלשחוט כולם כשרים דודאי במפרקת דבתרייתא הוא דנגע ובראשונות זהיר אבל אם שוחט הרבה ודעתו לשחוט עוד ופתאום באמצע השחיטה אחר ששחט ד' או ה' נמצא פגם. והוא היה דעתו לשחוט עוד א"כ אין כאן שום סברא לתלות באחרונות יותר מבראשונות וא"כ קשיא בעובדא דרב יוסף דאמר כמאן כרב הונא ואפי' קמייתא. הלא גם לרב חסדא משכחת לה אפילו קמייתא וכגון שהיה בדעתו לשחוט יותר מתליסר. אמנם הא ליתא דאכתי לא זכינו שטעמו של רב חסדא משום שזהיר עד דאמר ואבע"א מכדי מתלי תלינן וכו'. אלא על האיבעית אימא קשה למה לא אוקמי כרב חסדא ואפילו קמייתא וכגון שהיה דעתו לשחוט עוד. אך נלע"ד דעד כאן לא הוצרכו התוספות לדחוקי ולומר שמזהר זהיר בראשונות יותר מבאחרונה אלא להכשיר בתרייתא דמאי סברא יש לתלות במפרקת האחרון יותר מבראשון זה עצם וזה עצם. ואם זה ודאי פוגם גם זה ודאי פוגם. אבל להכשיר הראשונה א"צ שום טעם. שהרי רב חסדא פירש טעמו דעור ספק פוגם עצם ודאי פוגם. ואף שנזהר שלא ידחוק בכח. מ"מ מנגיעה אי אפשר לו להזהר ונגיעת המפרקת ג"כ פוגם יותר מחתיכת העור ולכן אי אפשר בשום אופן לרב חסדא לפסול הראשונה אבל הא קשיא לפי ואי בעית אימא עדיין ישאר כרב חסדא ובאמת בר מקמייתא ואף דמתלי תלינן מ"מ שמא מיירי שהיה בדעתו לשחוט עוד וליכא למיתלי כלל להכשיר בתרייתא. אלא שאין זה קושיא כל כך שהרי זה הלכה למעשה היה על מעשה שהיה. ואולי היה קים להו דעובדא הכי הוה שלא היה רוצה לשחוט יותר מתליסר הללו. ומעתה לפי ואיבעית אימא לרב חסדא לא חיישינן כלל לפגם של הסכין באמצע השחיטה. שאין דרך העור לפגום וגם לא עצם המפרקת כל זמן שזהיר שלא ידחוק. אבל מ"מ אי אתרמי שנמצא פגם באמצע השחיטה כולם אסורים בר מקמייתא. ומעתה נוכל לומר דמה דאמר דרב כהנא מצריך כו' כר"ח לאכשורי בתרייתא היינו אפילו לפי אבע"א דלעיל דתלינן מ"מ חשש ונתן עצה טובה פן אעפ"כ ימצא פגם ויהיו אחרונות אסורים וצוה לבדוק בין כל חדא ומעתה בדיקה זו אין בה צורך רק אם ימצא פגם ואז איתרע חזקת הסכין ונשאר רק חזקת בהמה בחייה בחזקת איסור. והיה סבור דע"א אינו נאמן. ושפיר קשה תבעי נמי בדיקת חכם:

עוד נ"ל לפרש דמה דאמר כר"ח לאכשורי בתרייתא אתיא גם אליבא דהלכתא דאמר מכדי מתלי תלינן. ונקדים עוד לפרש מה דאמר בעובדא דרב יוסף כמאן כרב הונא וכו' פירש"י לשון בעיא הוא. וע"ז דחי הגמרא לא כרב חסדא וכו' וקשיא לי שהרי בעובדא דרב יוסף בלא שיבר עצמות מיירי ובזה איפסקא הלכתא כרב הונא. וא"כ מה תבעי לך פשיטא דכרב הונא. ויותר קשיא לן מה דדחי לא כרב חסדא משכוני נפשין אדרב יוסף לאוקמי ליה דלא כהלכתא למה לן כיון דלרב הונא ודאי אתי שפיר. ונראה משום דקשה בדברי רב יוסף דטריף עד תליסר חיותא והוה ליה למימר וטריף תליסר חיותא וכבר כתבתי לעיל מה שכתבתי ונלענ"ד דזה היה דברי הגמ' כמאן כרב הונא וכו' לשון קושיא הוא דמסתמא עביד כהלכתא והיינו כרב הונא. וא"כ קשה ואפילו בקמייתא דלר"ה גם קמייתא טרפה. וא"כ למה אמר עד תליסר דמשמע שרק עד תליסר הטריף והראשונה הכשיר. היא גופא קשיא למה הכשיר הרי לרב הונא כולם טרפה. ומשני לא כרב חסדא ולבר מקמייתא ולכן אמר עד תליסר. ואף דהלכתא כרב הונא דחיק לאוקמי כר"ח משום לשון עד. ושוב אמר ואבע"א לעולם כר"ה דאיכא למימר דע"כ לא פליג רב הונא אלא בשוחט בהמה אחת דליכא ס"ס. דס"ס של התוס' אינו נחשב ס"ס שאין ספק א' מתיר יותר מחבירו. אבל אם שוחט שנים. איכא בראשונה ס"ס שמא במפרקת של אחרונה ואפילו אחרונה כשרה. ואת"ל בראשונה ואחרונה אסורה אכתי שמא במפרקת של ראשונה וראשונה מותרת. אלא דקשה א"כ בשוחט הרבה לרב הונא ראשונה מותרת. וכיון דאשכחן דפליגי רב הונא ור"ח גם בשוחט הרבה כדמשמע בעובדא דרב יוסף דאמר כר"ח ולבר מקמייתא ואב"א מכדי מתלי תלינן וכו' וא"כ לר"ח גם אחרונות כשרות וקשה איפכא הא איכא ס"ס לאיסורא שמא בעור דקמייתא וגם קמייתא אסורה ואת"ל במפרקת שמא במפרקת קמייתא ואחרונות אסורות או עד"ז שמא בעור קמייתא ואת"ל לאו בקמייתא שמא בעור השניה וראשונה מותרת ושניה אסורה וספק א' אוסר יותר מחבירו ומקרי ס"ס גמור לאיסור. וא"כ למה יכשיר ר"ת האחרונות:

ולפ"ז אני אומר בשוחט בהמות רבות משלש ומעלה מתחלק לשלשה חלקים. בראשונה יש בה ס"ס להתירא ואין בה ס"ס לאיסורא. שהרי לאיסור אין כאן אלא ספק אחד שמא בעור דקמייתא. ובאחרונה יש בה ס"ס לאיסורא. ואין בה ס"ס להתירא. שהרי להתיר אין כאן אלא ספק אחד שמא במפרקת האחרונה. ואף שיש עוד ספק שמא לא שחט כנגד הפגימה. אין ספק זה מתיר יותר מחבירו. ובאמצעיים יש בכל א' ס"ס להתיר וס"ס לאיסור. ס"ס להתיר שמא במפרקת אחרונה שבאחרונות וכולם כשרים. אפילו אחרונה שבאחרונות ואת"ל בעור שמא בעור של האחרונה והיא אסורה והאמצעיים מותרים, ונגד זה יש בהו ג"כ ס"ס לאיסורא. וגם ס"ס גמור שספק אחד אוסר יותר מחבירו. ספק שמא בראשונה ובעור איפגם וכולם אסורות אפי' ראשונה שבראשונות. ואת"ל במפרקת שמא במפרקת הראשונה והיא מותרת וכל האמצעיים אסורים ולפ"ז נוכל לומר דגם לפי ואבע"א מכדי מתלי תלינן ולרב חסדא תלינן לקולא, היינו באמצעיים. אבל אחרונה שבאחרונות גם ר"ח אוסר אפילו לפי האבע"א משום דבזו יש ס"ס לאיסור ולא להיתר. אבל רב יוסף דלא כר"ח דכיון דמתלי תלינן האמצעיים כשרים דבהו איכא ס"ס לכל הצדדים בין לאיסור בין להיתר. ומה דאמר דלמא בעצם דמפרקת דבתרייתא. היינו כיון שיש לתלות בבתרייתא מתירים האמצעיים. ולפ"ז מה דאמר דמה דמצריך רב כהנא בדיקותא אפילו לר"ח לאכשורי בתרייתא אתי גם לפי ואבע"א משום שעכ"פ האחרונה אסורה:

ונמצא עולה לנו ראשונה שבראשונות גם לר"ה מותרת מטעם ס"ס אחרונה שבאחרונות גם לר"ח אסורה אפי' לפי ואיב"א. אמצעיים לר"ה אסורים כיון שיש ס"ס לכל הצדדים ממילא ר"ה לטעמיה ובחזקת איסור עומדת. ולרב חסדא לפי ואיבעית אימא מותרים ולתירוץ קמא אסירי. ולתירוץ קמא לא שייך פלוגתא דר"ה ור"ח כ"א בשוחט רק בהמה אחת דליכא ס"ס כלל לא לאיסור ולא להיתר. ולר"ה אסורה ולר"ח מותרת דעור ספק פוגם ועצם ודאי פוגם. אלא דזה ניחא אם לרב הונא הוא בגדר ספק. אבל אם לר"ה הוא ודאי נבילה. א"כ אינו נכנס אצלו בגדר ספק דמוקי אחזקה א"כ לא מהני ס"ס. ופשטא דלישנא דרב הונא דאמר פסולה משמע קצת שודאי פסולה. אך שאין זה כ"כ הוכחה דנוכל לומר פסולה מספק. אמנם נראה להוכיח דלר"ה פסולה ודאי דקשיא לן בדברי הגמרא דקאמר הלכתא כר"ה בלא שיבר והלכתא כר"ח בשיבר. כפול למה לי הלכתא והלכתא. ואם יאמר הלכה כר"ה בלא שיבר. ממילא דייקינן דבשיבר הלכה כר"ח וכן להיפך. אלא ודאי שיש פלוגתא רחוקה בין ר"ה לר"ח דלר"ה פסולה בודאי ואפילו ספק אין כאן ומטמא ודאי משום נבילה וכן מותר לשחוט בנה בו ביום. ולר"ח כשרה בודאי ומותרת באכילה. וא"כ אי הוה אמר הלכה כר"ה בלא שיבר. הוה אמינא בלא שיבר הלכה כר"ה ונבילה ודאי ואכתי בשיבר לא הוה ידעינן דהלכה כר"ח. אלא דבשיבר אסורה מספק. וכן אי הוה אמר להיפך הלכה כר"ח בשיבר. הוה אמינא בשיבר מותרות לגמרי כר"ח. ואכתי בלא שיבר לא הוה ידעינן דהלכה כר"ה שהיא נבילה ודאי. אלא דהוה אמינא ספק.. ולכן הוצרך לומר כפולה הלכתא כר"ה והלכתא כר"ח. ובלא