צל"ח סדר קדשים יט

לאחר שחיטה היה כשר לכ"ע אף שלא נבדק (ועיין ברא"ש מה שמביא בשם בעל המאור ובעל העיטור ועיין גם בר"ן בשמעתין דאף לר"ה אם נאבד הסכין כשרה בדיעבד] רק עכשיו ע"י הבדיקה שלאחר שחיטה נמצא הסכין פגום זה לא מקרי כלל רעותא בבהמה הואיל והאי ספק אתילד אחר שחיטה והוי רק הסכין איתרע ובהמה לא אתרעי ודוק כי היא סברא ישרה בעיני:

שם ברש"י ד"ה יכול יהיה לו רשות כו'. הנה המהרש"א ומהר"ם עמדו על דברי רש"י דברישא יכול לילך לתוך ביתו ויסגיר מפרש רש"י שהוא בעצמו יחזור ויסגיר ובסיפא הלך לתוך ביתו והסגיר מפרש ע"י חבל ארוך ונ"ל ליישב דהואיל והגמרא פריך על ר"א ב"י מסיפא ולכך מפרש רש"י דמרישא עדיין לא קשה על ראב"י דהואיל ולראב"י דלית ליה חזקה מקרא א"כ צריך להיות תמיד שהכהן רואה את הנגע בשעת הסגר וכגון שיוצא דרך אחוריו ע"כ צ"ל דמאי דקא ממעט דלא ילך לתוך ביתו ויסגיר ע"כ מיירי שהוא בעצמו חוזר לבית המנוגע לסגור הדלת אבל היכא שהוא אינו חוזר לסגור רק שע"י חבל ארוך הוא מסגיר לזה לא צריך קרא למעט דבכה"ג אפילו דיעבד אין הסגרו הסגר דחיישינן דלמא אדנפיק ואתא בציר ליה שעורא דכיון שהוא מסגיר ע"י חבל והוא עומד בביתו רחוק מבית המנוגע בודאי לא יכול לראות את הנגע אבל בסיפא דמרבינן דאף אם הלך לתוך ביתו הסגרו הסגר דפירוש דקרא והסגיר את הבית משמע בכל הסגרות ובאמת מקשינן על ראב"י שפיר צריך רש"י לפרש דמרבינן אף אם הוא מסגיר ע"י חבל ארוך ואינו יכול לראות את הנגע בשעת הסגר אבל אי לא הוי מרבינן אלא שאם הוא בעצמו חוזר לבית המנוגע לסגור לא הוי מקום קושיא כלל על ראב"י דכיון שהוא חוזר באמת הוא רואה הנגע בשעת הסגר שלא נתמעט וק"ל:

שם בגמרא אתיא מרישא של עולה כו'. קשה לי הא טרפה דפסלינן בקדשים גמרינן מדכתיב מן הבקר להוציא את הטרפה וכו' ובקדשים צריכין שני לימודים כדי שיהיה שינה הכתוב לעכב וא"כ הכא דליכא שני לימודים להוציא את הטרפה א"כ שמעינן דלכתחלה לא יביא טרפה אבל בדיעבד אינו מעכב ולפ"ז כל טרפות שאי אפשר לבדוק כגון הכא ברישא של עולה הוי כמו דיעבד דאי אפשר בענין אחר וא"כ מאי מוכיח הגמרא דלמא לעולם לא אזלינן בתר רובא ואפ"ה שפיר מביאין עולה להקרבה הואיל וכל טרפות שאי אפשר לבדוק אחריו הוי כמו דיעבד ובדיעבד לא קפיד קרא על טרפה רק לכתתלה שצריך לבדוק אחר טרפות שיש לה בדיקה. ודע שיש עוד לימוד להוציא את הטרפה מקרא דכל אשר יעבור תחת השבט אמנם צריכין לגופה למעט טרפה שלא היה לו שעת הכושר אבל לעכב בדיעבד לא מצינו שום קרא ועיין במס' תמורה (דף כט ע"א) ובמס' מנחות (דף ו ע"א) אמנם אחר החיפוש מצאתי במסכת נדה (דף מ ע"ב) דממעטינן מזאת תורת העולה גם טרפה שאם עלו ירדו וכן בזבחים (דף פד ע"א) ע"ש הרי מוכח שאין המזבח מקבלתו וממילא ידעינן דטרפה ליכא בתורת הקרבה כלל:

שם תוס' ד"ה מנא הא מלתא כו' אלא ילפינן מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא אע"ג דאיכא חזקה כנגד. והקשה המהרש"א הא איכא חזקה בהדי מיעוט ולמה לא נימא סמוך מיעוט לחזקה ולא אזלינן בתר רובא ומתרץ דזה הוי מיעוט דלא שכיח כמ"ש הרא"ש ע"ש במהרש"א ולכאורה יש להקשות לפי סברת המהרש"א דהאי מיעוט דפרה אדומה הוי מיעוט דלא שכיח א"כ מאי מייתי הגמרא ראיה מפרה דאזלינן בתר רובא לקטן וקטנה דלמא דוקא בפרה וכל הנך דמייתי בזה אזלינן בתר רובא הואיל והוי רוב גמור דלא חיישינן למיעוט דלא שכיח אבל קטן וקטנה שהוא מיעוט דשכיח כמו שמפרש במסכת נדה (דף לב ע"א) ובהרבה מקומות דמיעוט דאיילונית הוי מיעוט דשכיח ביה מנ"ל לרבנן דאזלינן בתר רובא ולא חישינן למיעוט דשכיח. ועוד קשה לקמן מאי מוכיח מר"מ היכי אכל בישרא הא גם ר"מ לא חייש אלא למיעוט דשכיח אבל לחשש טרפה שהוא מיעוט דלא שכיח לא חייש ר"מ כלל. ונ"ל לתרץ הואיל וגבי פרה איכא חזקה בהדי מיעוט דהא העמיד טמא על חזקתו א"כ הך חזקה מסייע ליה ומשוי ליה למיעוט דשכיח וגם לר"מ פריך שפיר הואיל ובהמה בחייה בחזקת איסור אינה זבוחה עומדת א"כ האי חזקה מסייע ליה להך מיעוט וחיישינן שמא במקום נקב קא שחיט ואינה ניתרת כלל בשחיטה וה"ל מיעוט דשכיח ושפיר מוכיח הגמרא מפרה אדומה הואיל וחזקה דטמא מסייע למיעוט ומשוי ליה מיעוט דשכיח. אבל מ"מ קשה תינח פרה דאיכא חזקה בהדה אבל מעולה מפסח ומשעיר המשתלח קשה מאי מייתי הגמרא ראיה הא התם ליכא חזקה נגד הרוב וא"כ י"ל דמש"ה אזלינן בהו בתר רובא הואיל והמיעוט הוא לא שכיח אבל בקטן וקטנה מנ"ל דאזלינן בתר רובא כנ"ל וצ"ע. וצריך לדחוק ולומר דבאמת חשש דטרפות הוא מיעוט דשכיח רק גבי פ"א כתב המהרש"א דהוי מיעוט דלא שכיח הואיל ופרה בת שתים ויש לה חזקת כשרות ואף שאינה חזקה אלימתא הואיל ואינה מובררת בשעתה מ"מ קצת חזקה הוי למשויה מיעוט דטרפות למיעוט דלא שכיח והוא דחוק שם ע"ב בתוס' ד"ה כגון שהיו אביו ואמו כו' דהעמיד האם בחזקת צדקת עכ"ל. כתב המהרש"א לפי מה דס"ד השתא ה"ה דהוי מצי לשנויי הכי אבל למאי דמסיק אין אפוטרופס לעריות צ"ל דליכא חזקה להעמיד האם בחזקת צדקת דאימא נמי דנאנסה האם עכ"ל. והנה דברי המהרש"א סתומים ונ"ל דכונת המהרש"א דקודם שמתרץ ליה אין אפוטרופס לעריות שפיר י"ל העמיד האם כו' ולא תלינן שמא נאנסה דאונס לא שכיחא כלל ולא חיישינן ליה אבל לבתר דמתרץ ליה דגם אם בעלה חבוש עמה בבית אסורין נמי חיישינן הואיל ואין אפוטרופס כו' ע"כ צ"ל דחיישינן שמא נאנסה בבית האסורין בפני בעלה דלשמא זינתה ברצון ליכא למיחוש כלל כשבעלה עמה דודאי אין אשה מזנה בפני בעלה וא"כ הפירוש של אין אפוטרופס דיכול להיות שנאנסה בפני בעלה ולפ"ז שפיר כתב המהרש"א דלפי מה דמסיק אין אפוטרופס דיכול להיות דנאנסה בפני בעלה לא שייך לומר העמיד האם כו' כיון דחיישינן לנאנסה אבל קודם שמתרץ לו אין אפוטרופס כו' שפיר הוי מצי לדחויי ליה דהעמיד האם כו' דלאונס לא חיישינן הואיל והוא לא שכיח כן נראה לי בכונת המהרש"א ועיין מה שאכתוב לקמן בתוספות ד"ה ליחוש ודוק:

שם בתוספות ד"ה וכ"ת דבדקינן ליה כו' דלמא הרוצח גופא הוא טרפה וטרפה שהרג את הנפש פטור עכ"ל לכאורה יש לדחות זה דמצינו רוצח שחייב מיתה כגון שהרג בפני ב"ד וטרפה שהרג בפני ב"ד חייב ועיין במס' סנהדרין (דף עח ע"א) וצ"ע:

שם בתוספות ד"ה ליחוש דלמא כו' ותירץ ר"ת דכיון דממ"נ הוא נהרג לענין באיזה מיתה הוא נהרג לא אזלינן בתר רובא עכ"ל. שמעתי להקשות בשם הגאון אב"ד דק"ק ה"ש דלפי סברת התוס' דממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא א"כ בת כהן בשרפה היכי משכחת לה וליחוש ודלמא לאו אביה הוא ולאו בת כהן היא וא"ל דאזלינן בתר רובא הא ממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא ותידון בסקילה כדין בת ישראל שזינתה. ונראה לי לתרץ דכיון דאשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה וא"כ לא חיישינן כלל לשמא לאו אביה הוא כיון שיש להאם חזקת כשרות כמ"ש תוס' לעיל ד"ה כגון שהיו כו'. ואין לתרץ כמו שתירץ מהרש"א דחיישינן שמא נאנסה דודאי אי נאנסה לא היתה דרה עם בעלה כהן כיון שאסורה עליו ובודאי מוקמינן לה בחזקת כשרות גם לענין דלא נאנסה הואיל ובעלה דר עמה אבל לעיל שפיר מתרץ מהרש"א דחיישינן לנאנסה הואיל ואשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה. ואין להקשות לפ"ז מאי ראיה מייתי הגמרא ממכה אביו ואמו דלמא באמת לא אמר רחמנא דקטלינן ליה אלא בכהן דאיכא למימר העמיד האם כו' אבל ישראל שהכה אביו ואמו באמת לא קטלינן ליה דדלמא לאו