צל"ח סדר קדשים טז

בסוף השחיטה בעי בדיקה מן הדין. מדיהיב עצה טובה למבדק בין כל חדא כדי שאם ישתכח לבסוף פגום לא יפסיד למפרע מכלל דבסוף בעי בדיקה דאל"כ לא יבדוק כלל לא באמצע ולא בסוף:

עוד נ"ל טעם הרמב"ם דהוה קשיא ליה מה דאמר כמאן כרב הונא ולמפסל קמייתא. והרי לרב הונא אפי' אם לא יבדוק עתה ויבדוק לבסוף תפסל קמייתא. וס"ל להרמב"ם דס"ס לא מהני בחזקת איסור. וא"כ אדרבא הוה ליה למימר כרב הונא ולאכשורי קמייתא. אלא ודאי שעיקר כוונתו על עיקר הבדיקה שהצריך לבדוק אחר כל שחיטה לא לבדוק כלל. אלא שבדיקה זו הכרחית שאם ימצא פגום למפסל קמייתא. אבל לרב חסדא היה סבור שאין צורך בבדיקה כלל. דלרב חסדא אין דרך עור לפגום ולא עצם המפרקת באמצע השחיטה כל זמן שזהיר לשחוט עוד. שהרי רב חסדא מכשיר כולם להואי בעית אימא דלעיל. ומשני כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא דהיינו כלישנא קמא. וגם לרב חסדא עצם המפרקת עשוי לפגום ולכך בדיקה זו הכרחית גם לרב חסדא לאכשורי בתרייתא:

ואומר אני דיש להוכיח כהראב"ד. וגם צריכין אנו להבין דעת הראב"ד שפסק שא"צ לבדוק כי אם ברוצה לשחוט עוד. וממ"נ אם מוקמינן הסכין אחזקתו א"כ אפי' רוצה לשחוט למה צריך לבדוק וכבר בדקו בראשונה עדיין הוא בחזקתו ואי חיישינן שיפגם א"כ גם הראשונה אסורה כל זמן שאינו בודקו. והנה נפרש דברינו שיש להוכיח כהראב"ד דאי כהרמב"ם א"כ בדיקה זו חיובית אחר כל שחיטה ושחיטה. ואדרבא אחר האחרונה הוא עיקר החיוב שבאמצעיות הוא רק עצה טובה לדעת רמ"א. א"כ למה אמר רב כהנא מצריך בדיקה בין כל חדא וחדא. הוה ליה למימר מצריך בדיקה בתר כל חדא וחדא דמשמע אפילו אחר האחרונה. אבל בין כל חדא משמע דוקא בנתיים שרוצה לשחוט עוד הוא דמצריך בדיקה. משא"כ בתר בתרייתא שאינו רוצה לשחוט עוד א"צ בדיקה. ומזה יצא לו להראב"ד לחלק בין רוצה לשחוט עוד או לא. ולקמן נפרש הטעם בזה ועכ"פ לדעת הרמב"ם קשיא. ורציתי לומר דרבותא קמ"ל לא מבעי באחרונה פשיטא שיבדוק. אבל באמצעיות הוה אמינא שא"צ לבדוק שיסמוך עצמו על מה שיבדוק באחרונה וכדעת רמ"א באמת קמ"ל דמצריך לבדוק אפילו בין כל חדא וחדא. וכדעת הב"ח שאינו רשאי להמתין עד לבסוף. אלא דקשה תינח לדעת הב"ח אבל לדעת רמ"א קשה, ועוד דגם לדעת הב"ח מי ניחא דהרי אי הוה אמר בתר כל חדא וחדא גם האמצעיים גם האחרונה בכלל. דהרי בתר כל חדא וחדא כולל כולם. וא"כ ממילא הוה שמעינן רבותא דהב"ח והוה ידעינן גם בתר בתרא. ולמה דקדק בלשונו בין כל חדא וחדא דמשמע לאפוקי בתר בתרייתא. ואדרבא נוכל לומר דלדעת רמ"א יותר ניחא. דלדעת רמ"א הבדיקה אחרונית היא חיובית מצד הדין. והבדיקה בנתים אינה חיובית ורב כהנא מצריך רק משום עצה טובה. וא"כ אי הוה אמר מצריך בדיקה בתר כל חדא וחדא היה כולל האחרונה ובינתים בחדא מחתא. והוה אמינא שכמו שהאחרונה היא חיובית כן בינתים. ולכך לא כללם בחדא. אמנם גם בזה לא נחה דעתי דאכתי קשה איך שביק בדיקה אחרונה החיובית ולא הזכירה והאמצעיים שהוא רק עצה טובה הזכיר יציבא בארעא וכו'. וא"כ הוה ליה לאוכוחי כרב חסדא לאכשורי בתרייתא. ולכך לא הוצרך בתר האחרונה שהרי לרב חסדא בדיקה זו אינה מועלת כלל כיון שכבר בדק הסכין בינתים קודם האחרונה. אפילו אם ישתכח בתר בתרא פגום כשרה. ולמה נסתפק כרב הונא. אלא ודאי כראב"ד דאפילו לרב הונא א"צ בדיקה אחר שחיטה כל זמן שאין ריעותא לפנינו מטעם ס"ס שמא אין כאן פגימה כלל. ואת"ל יש שמא לא אפגם אלא במפרקת. ואף דיש לפנינו לברר ספק זה אם יש פגימה שהרי הסכין לפנינו נבדקנו. מ"מ כבר כתב רמ"א בסי' ק"י סוף סעיף ט' שיש להתיר ס" אף שיכול לברר א"צ לבדוק ואף דגם באשתכח פגום יש ס"ס כמו שכתבו התוספות שמא במפרקת. ואת"ל בעור שמא לא שחט נגד הפגימה. מ"מ באשתכח פגום כיון דאתיילד ריעותא לא מהני ס"ס בחזקת איסור. משא"כ כשעדיין לא בדק. ואפילו לרמב"ן דפוסל בנאבד אפילו לא אתייליד ריעותא. ופירשתי טעמו דזה לא מחשב ס"ס שאין ספק א' מתיר יותר מחבירו. מ"מ נלע"ד דהרמב"ן יכול להיות שאינו חולק על הראב"ד וס"ל שא"צ לבדוק אחר שחיטה אפילו לרב הונא. ואפ"ה בנאבד הסכין לגמרי אוסר. והטעם דכשהסכין לפנינו שפיר יש ס"ס ספק ראשון שמא אין כאן פגם בסכין והבהמה כשרה וגם הסכין כשר לשחוט בו עוד. ואת"ל איפגם ונאסר הסכין אכתי שמא במפרקת והבהמה כשרה. וזהו כשהסכין לפנינו שאנחנו צריכין לדון גם על הסכין. אבל בנאבד הסכין שוב אין לנו עסק לדון על הסכין שהרי איננו ואנחנו דנין רק על הבהמה לא מחשב ס"ס שאין ספק האחד מתיר יותר מחבירו והכל שם אחד שמא שחט בסכין פגומה. וכ"ז לענין בדיקת הסכין לצורך הבהמה שכבר נשחטה יש ס"ס. אבל אם רוצה לשחוט מחדש ודאי צריך בדיקה שאין כאן רק ספק אחד שמא איפגם בראשונה ולכך קאמר מצריך בדיקותא בין כל חדא וחדא. אבל בתר האחרונה לא הוצרך. וכל זה לרב הונא דחושש שנפגמה. אבל לרב חסדא היה סבור שא"צ לבדוק כלל. שהרי לרב חסדא כולן כשרות אפילו בתרייתא משום דבין עור ובין מפרקת אינם עשויים לפגום באמצע השחיטה דמזהר זהיר. ומשני כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא. שגם רב חסדא חושש לאחרונות. וגם לדידיה מפרקת אפילו דקמייתא רגיל לפגום וצריך בדיקה. אלא דקשיא לדעת הראב"ד שא"צ לבדוק אחר שחיטה כי אם ברוצה לשחוט עוד וא"כ אפילו אי כרב הונא. מ"מ אין הבדיקה משום הראשונה רק בשביל מה שרוצה לשחוט עוד. והוי בדיקה דלפני שחיטה. וא"כ גם לרב הונא קשה תבעי בדיקת חכם. ולמה אמר אי הכי תבעי בדיקת חכם. דמשמע אי הכי דמוקמית כרב חסדא. תבעי בדיקת חכם. הלא גם לפי מה דאוקמית כרב הונא גם כן תבעי בדיקת חכם:

ונראה לענ"ד דלכאורה יש להקשות על מה דאמר אי הכי תבעי נמי בדיקת חכם. והיכן נרמז בדברי רב כהנא שאין צריך בדיקת חכם. ודלמא הא דמצריך רב כהנא בדיקות היינו בדיקת חכם. אמנם לרב חסדא לפי אוקימתא לאכשורי בתרייתא. א"כ הבדיקה אינה חיובית. שאם רצה להכניס עצמו בספק דאם אשתכח פגום בסוף לאסור האחרונות הרשות בידו וא"כ אין כאן בעובדא דרב כהנא שום הוראה לא לאיסור ולא להיתר רק עצה טובה אתמהה, וצ"ל דהיא גופא קמ"ל דמהני בדיקותו של הטבח. וא"כ היא גופא קשיא למה תהני בדיקתו תבעי בדיקה לחכם. אבל לרב הונא איכא למימר שהבדיקה חיובית שהרי רב הונא חושש שמא בעור נפגמה. וא"כ רב כהנא מצריך בדיקותא להוראה. ואיכא למימר דבאמת בדיקת חכם קאמר:

עוד נלע"ד דהא ודאי היכא דלא איתחזיק איסורא ע"א נאמן רק באתחזיק איסורא מסופק בריש פ' האשה רבה ובריש מס' גיטין. וא"כ לרב הונא הבדיקה חיובית מחשש שמא נפגם בראשונה וחזקת איסור אין כאן. חזקת איסור של הבהמה יש חזקת בדוק של הסכין. ועדיין לא אתרע חזקת הסכין. ולכך ע"א נאמן אבל לר"ח להכשיר בתרייתא היינו אם ישתכח פגום לבסוף ואז איתרע חזקת הסכין. ובהמה איתחזק איסורא. א"כ איך מאמינים לטבח שבדקו. והא אתחזק איסורא. ומשני דע"א נאמן. וכמו שכתבו הפוסקים דדבר שבידו מהימן. אלא שעל שני התרוצים הנ"ל קשה לי שהרי לאוקימתא זו לאכשורי בתרייתא גם ר"ח חושש שהסכין איפגם במפרקת דראשונה. וא"כ ל"ל להגמרא למימר לאכשורי בתרייתא אם ישתכח פגום. נימא ג"כ דלר"ח הבדיקה מחשש שמא כבר איפגם. ולע"ע עדיין חזקת הסכין לא איתרע רק מחשש ספק ולכך ע"א נאמן וכמו שרצינו לומר אליבא דרב הונא נימא אליבא דר"ח. ולכן נראה דמה דאמר לעולם כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא אין הפירוש כמ"ש רש"י דהדר בי' עכשיו ממה דאמר תחלה מכדי