צל"ח סדר קדשים קסב

שכרת הוא דליכא אבל מלקות איכא ובגמ' בד"ה דהתם מיעבר הוא דלא עבר ללקות דאין בו כזית משמע דאפילו מלקות אין בו. אמנם לפי מ"ש ניחא דבמשנה לא רצה רש"י לכנוס במחלוקת דר' שמעון ורבנן דר"ש סבר כל שהו למלקות ולא נאמרו שיעורין אלא לקרבן ולכן פירש רש"י אינו עובר להיות בכרת שזהו לכ"ע דגם ר"ש מודה שאינו בכרת כיון שאין בו קרבן ממילא אין בזדונו כרת אבל למלקות לא רצה רש"י לפרש דזה יש בו פלוגתא אבל בגמ' דקאמר איידי דבעי למיתנא סיפא וכו' דהתם מיעבר הוא דלא עבר והוצרך רש"י לפרש שיהיה בו איזה חידוש בסיפא דאל"כ סיפא גופה מיותר ולכן פירש רש"י דלא עבר אף ללקות ויש כאן חידוש לאפוקי מדר"ש דאמר כל שהוא למלקות:

עוד נלע"ד לפרש כוונת התוס' מה דכתבו דפליגא הך ברייתא אל"ב ונתרץ ג"כ קושיית מהרש"א על דברי הרא"ש ונתרץ ג"כ כוונת התוס' במה שכתבו דר"נ הוא כל"ק והקשיתי ודלמא גם ל"ב מתיר לצלי בקריעה קצת אפילו לכתחלה ונראה שכוונתן עפ"י דברי הרא"ש דל"ב כיון דאוסר קריעה במקצת אפילו בדיעבד עם בשר הא ודאי דעכ"פ אוסר בלא בשר עכ"פ לכתחלה. ולפי זה שפיר כתבו התוס' דר"נ כל"ק מדהתיר לכתחלה ומעתה כיון דלל"ב כללא הוא כל היכא שלא קרעו כדינא א"ע עליו ואסור א"כ ליכא בל"ב מדוע לכתחלה אסור ודיעבד שרי וכיון דלל"ב אי אפשר שיהיה מותר לכתחלה בקרע קצת אפילו בלא בשר מכח הוכחת הרא"ש א"כ ממילא אסור אפילו דיעבד מכח סברת התוס' דל"ב דרב דאמר אינו עליו ואסור בין בהדי בשר ובין בלא בשר קאמר וא"כ ממילא הך ברייתא דכחל שבישלו הוא תיובתא דלכתחלה אין לפרשו מכח הוכחת הרא"ש ודיעבד ג"כ אין לפרשו לל"ב משום הוכחת התוס' דל"ב גם על בלי בשר קאמר כל שלא קרעו כדינו אסור וגם הרא"ש ידע סברת התוס' לפרש האיך קאמר ת"כ דל"ק אלא דהוה קשיא ליה ודלמא ל"ב ג"כ מתיר אפילו לכתחלה ושפיר אתי ברייתא לדידי' להכי כתב הרא"ש שכיון שאוסר עם בשר בדיעבד ממילא אי אפשר שיתיר בלא בשר לכתחלה וא"כ סרה תלונת קושיית מהרש"א מעל הרא"ש ועל פי סברת הרא"ש דנחתינן חד דרגא ומה דאסור בקדירה עם בשר אפילו דיעבד אין להתיר אף בלא בשר עכ"פ לכתחלה כן אני אומר דמה שאסור בקדירה בלי בשר אפילו בדיעבד אין להתיר עכ"פ בצלי לכתחלה אפילו לסברת החולקים בין צלי לקדירה בלי בשר:

אמנם לרש"י ודאי שאי אפשר לומר סברא זו כלל דהרי רש"י פירש דר"נ מתיר לצלי לכתחלה בלי קריעה כלל אף דלרש"י הדבר פשוט דלקדירה אפילו בלי בשר אין שום הוה אמינא להתיר בדיעבד אך אני אומר סברא זו להבין בה דברי הרשב"א דקאי בשטת הרי"ף דהיינו לקדירה בין עם בשר ובין בלא בשר בעי לכתחלה שתי וערב וטיחה ובדיעבד מותר אפילו בלי קריעה ולצלי לא בעינן קריעה אפילו לכתחלה והיינו דרב נחמן והוקשה ליה להרשב"א א"כ מאי הקשה לר"נ מברייתא דקתני שבשלו דיעבד ודלמא ברייתא לקדירה מיירי ולהכי דוקא דיעבד אבל לצלי מותר גם לכתחלה וניחא ליה להרשב"א משום מכדי האי תנא אהתירא דכחל קמהדר ואם איתא דאפשר לכחל בלי קריעה כלל טפי הוה לי' לאשמעינן צלי אפילו לכתחלה מבישול אפילו דיעבד עכ"ד הרשב"א ולכאורה יפלא אדרבה הואיל ומהדר אהתירא אשמעינן התירא אפילו בבישול עכ"פ בדיעבד ואם היה משמיענו צלי אף שהיה משמיענו כחא דהתירא אפילו לכתחלה מ"מ לא הוה ידעינן כחא דהתירא בבישול אפילו בדיעבד. אמנם לפי מ"ש שפיר קאמר הרשב"א וס"ל להרשב"א כסברת הרא"ש וא"כ אם הוה נקט התירא דצלי לכתחלה ממילא הוה ידעינן התירא דבישול עכ"פ בדיעבד שאם היה הבישול אסור אפילו דיעבד לא היה הצלי מותר לכתחלה נמצא דהוה נקט חדא הותר הצלי לכתחלה דשמעינן מיני' תרתי דהיינו גם היתר הבישול בדיעבד משא"כ עתה דנקט דיעבד לא ידעינן היתר בצלי לכתחילה וש"מ דליכא היתר לכתחלה עוד נלע"ד כוונת הרשב"א דעכשיו ששונה כחל שבישלו לא ידעינן לא היתר הצלי לכתחלה ולא היתר הבישול דיעבד שהרי יש מקום לומר דכחל שבישלו היינו צלי ובצלי הוא שהותר בדיעבד אבל בבישול אפילו דיעבד אסור ונמצא אין אנו שומעין לא היתר הצלי לכתחלה ולא היתר הבישול דיעבד ויותר הוה ליה למימר היתר הצלי לכתחלה ומשני הגמ' איידי דנקט בקיבה וכו':

ואם נימא שזה כוונת הרשב"א איפשט לן מה דמספקא לי' להרב ב"י בי"ד סי' ק"ה במה שכתב הטור שאפילו חתיכת האיסור כחוש וחתיכת ההיתר שמינה ג"כ אוסרת בלי רוטב וכתב הב"י שמסופק אם טעם הדבר לפי שמעט שומן מן ההיתר הנבלע באיסור נעשה נבילה וחוזר ואוסר ההיתר ולפי זה לא שייך דין זה רק להחולקים על ר"א וס"ל בכל האיסורים חנ"נ אבל לר"א כאן שרי או דלמא טעם הדבר הוא כמו שאמרו גבי ריחא דאזיל בשר שחוטה שמן ומפטם לבשר נבילה כחוש וכו' ואני אומר דמוכח כסברתו השני' דגם לר"א זה אסור דהרי הרשב"א ס"ל כר"א ולפי זה הדרא קושיא לדוכתא מאי מקשה לר"נ ודלמא שבשלו דיעבד היינו לקדירה ואשמעינן עכ"פ היתר הקדירה בדיעבד. ואין לומר דהרי גם זה לא שמענו דהרי איכא לאוקמי בצלי. זה אינו דא"כ גם קיבה היינו בצלי ולהרשב"א חלב מקרי כחוש כמ"ש הש"ך בשמו בסי' צ"ב ס"ק ג' וא"כ למה נאסרה הקיבה יותר מכדי קליפה ואף אם נימא דמיירי שהקיבה שמינה מ"מ הרי לר"א לא אמרינן דהיתר שמן מהני ואף דזהו בשר בחלב מ"מ לדעת הרשב"א לענין זה שאינו מפעפע הבלוע מחתיכה לחתיכה אמרינן אפילו בבשר וחלב כמבואר בשמו בש"ך סי' ק"ה ס"ק י"ז ע"ש באריכות והכי נמי דכוותי' כיון שאין החלב יכול לאסור גם אותו מעט שומן שנבלע בחלב מן הבשר כשהוא נבלע בהקיבה הוא נבלע בלי תערובות חלב ושוב לא הוה נבילה ומזה הוכחה שאין דין זה של היתר שמן תלוי כלל בדין נעשה נבילה אלא כסברא השני' שבבית יוסף והנה לפי דברי הרשב"א הנ"ל יש להבין דברי התוס' שכתבו שהי' יכול לשנויי דמיירי שלא קרעו כלל אלא דעדיפא משני ולכאורה יפלא הלא זה דמשני איידי הוא דוחק ולמה זה עדיפא משנוייא דמיירי שלא קרעו כלל ואז נקט שבשלו בדוקא דיעבד ולא לכתחלה ונראה משום דאי הוה משני דמיירי שלא קרעו כלל הוה קשה ג"כ קושיית הרשב"א מכדי תנא אהתירא קמהדר ועתה אין אנו יודעים ההיתר לכתחלה בקריעה קצת ולא ההיתר דיעבד בלא קרעו כלל דהרי יש מקום לטעות דברייתא מיירי בקרעו קצת ואפ"ה דיעבד אין לכתחלה לא והוה ליה למנקט ההיתר לכתחלה בקרעו קצת והי' צריך ג"כ לומר דלהכי אחז ההיתר של דיעבד בלא קרעו משום סיפא דקיבה שבישלו דאסורה אפילו דיעבד וא"כ אפילו אי הוה משני דמיירי שלא קרעו כלל אכתי הוה מוכרח לתרץ איידי ולכן משני עדיפא דמיירי בקרעו ואפ"ה נקט שבישלו איידי סיפא:

והנה לעיל כתבתי לתרץ שטת מהרש"א שפירש ל"ב ממש כרב נחמן מקושיית האשל אברהם והגהות מנחת אהרן שמה שכתב רש"י בסוף הסוגיא דהלכה כל"ק דת"כ כוונתו אליבא דר' אלעזר דפירש ל"ב לחומרא וע"ז הביא ראי' דאין חוששין לחומרא זו דח"כ דל"ק והנה על זה יש להשיב אליבא דר"א אין צריך שום ראיה דהרי ר"א עצמו תמה על ל"ב ואמר איכא תנא דמתני לרב כחל אך למה דקאמר כחל של מניקה שנותר לו וא"כ בשל מניקה לא נדחו דברי רב והוצרך רש"י להביא מהא דת"כ להתיר גם של מניקה אלא דהיא גופה קשיא מנ"ל דהך ברייתא בשל מניקה איירי ואומר אני כאשר נדקדק למה הוצרך להביא סיפא דברייתא קיבה שבשלה וכו' משום דהי' חושב שידחה הת"כ ולומר לישנא בתרא בשל