צל"ח סדר קדשים קסג

מניקה איירי והך ברייתא באינה של מניקה ולכן הביא קיבה שבישלה וכו' ואם איתא לפלוג ולתני בכחל גופה בין של מניקה ובין אינה של מניקה אלא דזה אינו דקיבה איצטריך ליה שלא תאמר שפירשא בעלמא הוא וכאשר הוא באמת לדעת הרי"ף אחר חזרה קמ"ל דאפ"ה אסור. אלא דזה קשה למה סיים זה כנוס במעיו וזה אינו כנוס במעיו היה לו לומר סתם זה כנוס וזה אינו כנוס ולמה אמר זה כנוס במעיו אלא להורות היתר אפילו בשל מניקה שהוא ג"כ כנוס מ"מ אינו כנוס במעיו:

ובזה מתורץ ג"כ לשטת ר"ת מה שכתבתי לעיל למה על ר"נ הקשה מהך ברייתא שבישלו ועל ר"א לא הקשה והלא לשטת ר"ת שניהם דבר א' דברו וכבר כתבתי לעיל מה שנלע"ד וכעת לפי מה שכתבתי הוא ג"כ מתורץ דעל ר"א לא קשה משום דאיכא למימר דהא דתניא בהך ברייתא לשון דיעבד דהיינו משום דמתיר אפילו בשל מניקה אבל ר"א דהתיר לכתחלה משום דאיירי דאינה מניקה אבל ר"נ דאמר זויקו היינו מלאים כנודות נפוחי' כמ"ש התוס' א"כ מסתמא בשל מניקה איירי דשל אינה מניקה אינו כל כך מלא כנוד וא"כ אפילו בשל מניקה התיר לכתחלה ושפיר הקשה. ובמה שכתבתי דאפילו אי הוה מוקי לה בלא נקרע כלל היה צריך לומר איידי סיפא ניחא מה דלכאורה קשה שהתוס' יפה תירצו על התרצן דעדיפא מינה משני אבל על המקשן קשה דקארי לה מה קארי ודלמא הך ברייתא דלא נקרע כלל אבל למה שכתבתי שתירוץ זה אינו מספיק אם לא נימא ג"כ איידי והמקשה לא סליק אדעתיה למימר איידי:

אלא דלפי זה דלא היה ניחא ליה למימר איידי א"כ אדמקשה מברייתא לותיב ממתני' וכדפריך בריש סוגיא אל"ק דרב ממה דתנן אינו עובר מיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא והיה מותיב ממתני' וקושיא יותר עצומה דר"נ מתיר לכתחלה ומשנתינו אסרה אפילו דיעבד והרי לא מצא מקום בריש הסוגיא לתרץ זה אלא איידי סיפא והמקשה הזה דלא ניחא ליה למימר איידי א"כ קשה מהמשנה ואף דמשני ההוא לקדירה מ"מ כמו שפירשו התוס' בריש שמעתין דמוכח דמשנה אסרה אף לצלי דאל"כ נתני היתר וממילא נוקמי בצלי עיין בדבריהם בד"ה הא איסורא:

ונראה כאשר נפרש שם דברי התוס' שכתבו דלתני ההיתר וממילא הוה מוקמינן בצלי מהיכי תיתי נימא כן דממילא הוה מוקמינן בצלי ודלמא הוה טעינן דאף לקדירה מתיר ונראה משום דרב מתיר בדיעבד אף בלי קריעה והיא גופה קשיא כיון דאפשר עדיין לקורעו למה יהיה חוטא נשכר והתוס' נדחקו בזה בד"ה הא כחל עיין בדבריהם ולדידי נראה דלכתחלה בעי קריעה לצלי דגזרינן צלי אטו קדירה אבל בדיעבד שכבר צלאו בלי קריעה למה נצטרך לקורעו עוד אי משום גזירה אטו קדירה זה אינו דבקדירה אם כבר בשלו אסור אפילו דיעבד ולא מהני קריעה א"כ שפיר כתבו התוס' דלתני ההיתר וממילא נוקי בצלי דאי גם בקדירה מותר בדיעבד בלי קריעה א"כ אף לכתחלה למה לי קריעה כלל בשום מקום ומה בין קודם הבישול והצלי לכבר בשלו או צלאו שא"צ לקרעו שוב וא"כ על ידי ההיתר דצלי ידעינן האיסור דבישול וע"י איסור לא ידעינן ההיתר ושפיר הקשה נתני ההיתר:

וכל זה אם מותר רק בדיעבד אבל לר"נ דמתיר לכתחלה א"כ אם נתני ההיתר יצטרך לומר הכחל א"צ לקרעו א"כ נטעה דגם לקדירה א"צ לקרעו שאין לנו שום קושיא שתורה לנו ההכרח של האיסור מכח ההיתר וא"כ ליכא שום קושיא ממשנתינו ובזה ניחא דקאמר בל"ב לימא מסייע ליה והנה לשטת מהרש"א דל"ב להקל בא ולהתיר לצלי אף לכתחלה מאי סיוע איכא ואף דמשנתינו אוסר אף דיעבד מ"מ היינו בבישול ומנ"ל דבצלי מותר לכתחלה. ונראה משום דאם איתא דבצלי יש חילוק בין לכתחלה לדיעבד א"כ נתני היתר הצלי וממילא ידעינן איסור הבישול אלא ודאי דצלי מותר אף לכתחלה ואז לא ידעינן האיסור מכח ההיתר. ובזה מתורץ קושיית התוס' בד"ה לב הוא דבעי קריעה שהקשו דוק מינה איפכא דקתני אינו עליו וכו' ולדידי ניחא דרישא מוקמינן לקדירה וכאן לא קשה נתני ההיתר ונדע ממילא האיסור דהרי גם עתה דתני האיסור ידעינן ממילא ההיתר מסיפא:

שם במשנה ברש"י לא קרעו אינו עובר עליו על אכילתו ללקות ולא על בשולו דקדק רש"י על אכילתו ללקות משום דאיסורא דרבנן לחד לישנא איכא אבל בישולו אפילו איסור דרבנן ליכא משום דחלב שחוטה מדרבנן וכל שהוא מדרבנן לא גזרו על בישול והנאה. דף קי ע"ב גמרא למיסר נפשה לא קמבעיא לי לפי מ"ש התוס' בפסחים (דף עד ע"א) בד"ה כבכ"פ דאפילו לפי מנהג העולם שאין מבשלין כבד אחר שום מליחה מ"מ כיון שנמלח כמליחת קדירה נתמעט דמו ולא אסר טפי משאר בשר שלא נמלח וכו' עיין שם בדבריהם ומנהג העולם היינו דעת ועוד יש לומר בכאן בד"ה כבדא וכו' ולפי זה אפילו אם מליחה לא מהני מ"מ שוב אין בו ריבוי דם כל כך והרי הוא אחר מליחה כשאר בשר שלא נמלח ולפי זה איך אמר למיסר נפשה לא מבעיא ליה והרי גם למיסר נפשה מבעיא ליה שאם אין מליחה מועלת בו ובשלו אחר מליחה הרי הוא נאסר כמו שאר בשר שנתבשל בלי מליחה כלל. וצריך לומר דלא כתבו התוס' דאחר מליחה הוה כשאר בשר אלא לענין דאינו פולט כל כך בשפע עד דלא נימא בשאר בשר שתחתיו כבכ"פ אבל מ"מ אינו פוסק לפלוט כלל ואמרינן בי' מפלט ולא בלע ותדע דאל"כ למה לא נהגו לבשלו אחר מליחה הלא אחר מליחה הראשונה לדברי התוס' הרי הוא כשאר בשר שלא נמלח וימלחנו שנית ונימא כשם שמועיל מליחה לבשר שלא נמלח כלל יועיל נמי לכבד מליחה אחר מליחה הראשונה אלא ודאי שדמו אינו יוצא ע"י שום מליחה ופולט והדר פולט:

אלא דהיא גופא מנ"ל לאביי דגם אחר מליחה פולטת תמיד הרי כיון דכבר אסיק אדעתא לחלק בין קודם מליחה לאחר מליחה מסברא להקל לענין שאר בשר דמספקא ליה דלמא שוב אינו אוסר ה"נ יש סברא לספוקי להחמיר לאסור נפשה אחר מליחה ולמימר דאחר מליחה הוה לגמרי כשאר בשר שלא נמלח וצריך לומר דמשמע ליה סתמא דאינה נאסרת דמיירי בכל ענין גם אחר מליחה. ומינה דגם אוסרת מיירי גם לאחר מליחה שהרי ג"כ סתמא קתני אוסרת:

ובזה ניחא מה שלא השיבו מתחלה ממתני' דתרומות וכאשר באמת הרגישו בזה בעלי התוס' ולדידי ניחא דהוה מוקמינן ואינה נאסרת קודם מליחה ובעיא דיליה אחר מליחה אבל כאשר השיבו למיסר נפשה לא מבעיא לי אפילו אחר מליחה שפיר השיבו למיסר חברתה נמי וכו'. ולפי מ"ש א"כ כאשר השיבו ר"ז אנא שלקי מוכרח לומר שאמר לו בפירוש שאחר מליחה שלק דאל"כ אכתי נשאר ספיקא דאביי ובזה אתי שפיר דברי הרשב"א בת"ה הא' דף עד ע"ב) דמינה תפשוט דאחר מליחה אינה אוסרת חברתה דאל"כ למה מלחו לה. ולכאורה דברי הרשב"א תמוהין דמהיכא מוכח דר"ז מלח לה והא דפשיט ליה היינו אם בלי מליחה אינה נאסרת ק"ו ע"י מליחה ולדידי שפיר שהרי יש לומר להיפך דדוקא בלי מליחה אינה נאסרת וכנ"ל:

אלא דלפי זה אין הוכחה שאינה אוסרת חברתה והא דמלחוה היינו להורות הלכה שאינה אוסרת עצמה אפילו לאחר מליחה וכעין שכתב ר"ת לשטתו בההוא קניא בקופיא שלא מלחו הכבד להורות הלכה ה"נ איכא למימר בעובדא דר"ז להיפך אלא הרשב"א לשטתו דאיהו באמת דחי שטת ר"ת מכח ההוא דקניא בקופיא וכתב דאין לומר בדידעי