צל"ח סדר קדשים קסא

בשלמא על מהר"ש שפירש ל"ב אליבא דר"נ דל"ב לאקולי אתי לא קשה מה שפירש רש"י לקמן (דף קיא ע"ב) והלכות כחל כבר פירשנו למעלה לצלי בעי קריעה שתי וערב כל"ק דרב דהא תניא כוותי'. ולשיטת מהרש"א אדרבה ת"כ דל"ב למסקנא ועוד אדרבה ל"ב מיקל טפי וכבר הרגישו בזה בספר אשל אברהם ובהגהות מנחת אהרן. ואני אומר שמהרש"א כוונתו שר"נ אינו צריך לחלוק על רב לגמרי אלא ר"נ מפרש ל"ב דרב כן כמותו דלצלי לא בעי כלל אבל רבי אלעזר ודאי אינו מפרש ל"ב דרב כן דאל"כ לא משכחת קצת קריעה לכתחלה לא לכלי ולא לקדירה דלצלי אפילו קצת לא בעי ולקדירה בעי שתי וערב וטיחה בכותל. ואין לומר דר"א סבר כל"ק דרב דא"כ מתני' בצלי איירי ועלה מפרש רב יהודה שתי וערב וכו' ולא ניחא לרש"י לפרש דר"א פליג על רב יהודה כדמשמע מדברי רש"י בד"ה הא קמ"ל ע"ש. ועוד רש"י לשטתו דפירש כי סליק ר' אלעזר אשכחי' לזעירי וכו' דל"ב דרב הוה שמיע ליה ואם ר"א היה מפרש ל"ב לקולא לא היה לו מקום לתמוה אי זה תנא דאתניי' לרב כחל ולפי זה ר"א ור"נ פליגי בפירוש דברי רב בל"ב ורש"י פסק להקל בלי קריעה ועל זה היה קשה לו ודלמא הלכה כר"א בפירוש ל"ב ואף דיעבד אסור להכי כתב דאם ל"ב לחומרא כר"א א"כ ממילא הלכה כל"ק דהא תניא כוותי' ומתורץ שטת מהרש"א אבל לשטת ר"ת אם איתא דלמסקנא דר"נ שבשלו היינו לכתחלה ליכא סייעתא לל"ק א"כ איך כתבו התוס' דהלכה כל"ק דת"כ:

אמנם לפי מ"ש שפיר כתבו התוס' דלא אתי כל"ב דלל"ב ודאי מתני' בצלי איירי כיון דאיהו סובר א"ע ואסור והוא דומיא דלב ממש א"כ נכללינהו אלא ודאי איירי בצלי ואי אפשר למכללינהו משום דבלב עכ"פ הלב עצמו מותר ובכחל גם הכחל אסור כנ"ל וא"כ לל"ב ליכא שום צד לאוקמי הך ברייתא דממ"נ אי איירי דיעבד הרי לל"ב ליכא היתר בדיעבד אף בלא בשר דממ"נ אי לא קרעו כלל אף דיעבד אסור ואי קרעו כדינו לצלי כדצריך ולקדירה כדצריך מותר לכתחלה דלל"ב ליכא צד שיהיה אסור לכתחלה ומותר בדיעבד וצריך לומר דמיירי ברייתא לצלי ומותר באמת לכתחלה וא"כ על כרחך לא מיירי רק בקרעו קצת שהרי קתני שבשלו בחלבו ואם הוה מיירי שקרעו ש"ו אף שלא טחו בכותל מ"מ שוב לא מקרי שבשלו בחלבו וא"כ מכלל שמותר לצלי בקריעה קצת וזה פשוט לדעת ר"ת דסתם קרעו היינו ש"ו ואף שמשמע לכאורה משטחית דברי התוס' שלא כדברי שהרי כתבו התוס' בשטת ר"ת ומוקי לה הכי משום דמתני' סתמא קתני דמשמע שבא להתיר בכל עניני בישול. ולמה לא כתבו דמוקי לה הכא משום דסתם קרעו ומוציא חלבו הכי משמע אומר אני ותסברא בסוף דברי התוס' אמר ר"נ זויקו לה וכו' אלא קריעה קצת וכו' והא אנן קורעו תנן פירוש שתי וערב אבל קריעה קצת לא מהני. וקשה ומאי קושיא והא סתם קרעו נוכל לפרש קריעה קצת וא"כ מאי מקשה על ר"נ ממתני' ואי מדרב יהודא פריך שפירש המשנה ש"ו וטיחה לא הוה ליה למימר והתנן אלא הוה ליה למימר והאמר רב יהודא ועוד וכי גברא אגברא קרמית אלא אומר אני דהא ודאי דסתם קרעו היינו קריעה שתי וערב אבל טיחה בכותל לא נכלל בסתם קריעה ולהכי בדברי רב יהודא דמוקי גם בטיחה בכותל אם כן יצא כבר מגדר הפשוט שנכלל בקרעו והוה ליה לפרש קריעה שתי או ערב שיותר נוח לפרשו בקרעו סתם משנכלל גם טיחה בכותל להכי הוצרכו התוס' לפרש טעמו לפי שמסתמא קתני במשנה ומתיר אף עם בשר להכי מוקי בכה"ג אבל על ר"נ שהתיר אפילו בלי קריעה שתי וערב אלא קריעה קצת והקשה והתנן קרעו דמשמע קריעה ממש ש"ו ובזה מתורץ קושיית הפר"ח שהקשה ר"א ור"נ לשטת ר"ת שניהם דבר אחד אמרו ועל ר"א מקשה מאי קמ"ל ועל ר"נ מקשה סתירה מהמשנה. ולדידי נכון דבדברי ר"א איכא לפרש קרע לי היינו שתי וערב ולא בא למעט אלא טיחה בכותל וכדאמר בגמ' הא קמ"ל דלא בעינן ש"ו וטיחה בכותל ושוב לא קשיא ממתני' והתוס' שכתבו מאי קמ"ל דלא בעינן שתי וערב אלא לקדרה האמת נקטו דכן הוא למסקנא דר"נ אבל להקשות על ר"א ממשנה ליכא קושיא דנוכל לפרש דר"א לא בא למעט אלא לאפוקי מדרב יהודא דבעי טיחה אבל ר"נ דקאמר זויקו ליכא לפרש רק קריעה קצת להכי מקשה מהמשנה ובזה מתורץ מה שלא הקשה על ר"א מברייתא דקתני שבשלו בחלבו דיעבד אין משום דברייתא ודאי בקריעה קצת איירי דנקט שבשלו בחלבו ואי הוה נקרע שתי וערב לא שייך שבשלו בחלבו ולהכי ברייתא דוקא דיעבד א"כ ר"א קרע בקריעה ש"ו קאמר להכי מותר לכתחלה אבל ר"נ דאמר זויקו דמשמע רק קצת מקשה שפיר. עכ"פ היוצא מדברינו דקרעו שבמשנה אי אפשר לפרשו על קריעה קצת ומעתה ברייתא דנקט שבשלו דמשמע קריעה קצת לתרץ ברייתא עם המשנה צריך אחד משני פנים או דמשנתינו לכתחלה וברייתא דיעבד ואז באמת איכא לפרש ברייתא בלא קרעו כלל ולמ"ד א"ע ואסור שוב אי אפשר לפרש ברייתא דיעבד דלדידי' ליכא דיעבד אפילו בלא בשר וצריך לפרש ברייתא לכתחלה וא"כ עכ"פ לצלי מותר לכתחלה בקריעה קצת וא"כ שוב ליכא לפרש משנתינו לצלי דהרי אנן קרעו תנן דהיינו ש"ו כדמקשה לר"נ אלא ודאי מתני' לקדרה ולדידי' דאמר א"ע ואסור ליכא לאוקמי מתני' לקדירה מדלא כללינהו כנ"ל ולהכי לא אתי' כל"ב:

עוד נלע"ד כוונת התוס' דברייתא לא אתי' כל"ב היינו משום דל"ב אי אפשר לפרש ברייתא לכתחלה ושבשלו דקתני הוא איידי סיפא שאם על כרחך צריך לישנא בתרא לומר איידי בברייתא וא"כ מי דחקו לל"ב דנימא א"ע ואסור הא איכא למימר א"ע ומותר כל"ק ומה דנקט א"ע מעבר הוא דלא עבר הוא איידי דסיפא וכדמוקי בל"ק:

והא ודאי אם הברירה חפשית בידינו למימר כחד מהני לישני בודאי אמרינן להקל כיון דעיקר הך מלתא דרבנן הוא וליכא דררא דאורייתא אלא של"ב אמר להחמיר לפי דמתני דיוקא להחמיר דלא ניחא ליה למימר איידי אבל כיון שזכינו לברייתא דכחל שבשלו מותר ואי אפשר לל"ב לתרוצי ברייתא אלא למימר איידי א"כ ממילא נקטינן מתני' איידי וכל"ק:

אלא דאיכא למימר אף דניחא לל"ב למימר איידי בברייתא היינו משום דסיפא דברייתא הוא חידוש מצד עצמה למיסר קיבה בחלבה והא קמן שהרי"ף סובר דבאמת להלכה נדחה דבר זה דקיבה שבשלה בחלבה למה דאמרינן בסוף פירקין כאן לאחר חזרה וסובר הרי"ף דפירשא בעלמא הוא ועיין ברי"ף. ואף שרש"י בסוף פרקין אינו מפרש כן מ"מ כבר זכינו לדין שיש מקום להתיר קיבה שבשלה בחלבה וקמ"ל דאסור וכיון שסיפא יש בה חידוש לכך שייך למימר רישא איידי סיפא אבל במשנתינו לא ניחא ליה למימר רישא איידי סיפא שהרי סיפא דמתני' בלב לא קרע אינו עובר עליו אין בו שום חידוש לא מצד עצמו ולא מצד דיוקו דאטו עד השתא לא שמעינן דפחות מכזית אינו חייב וג"כ דיוקא אין בו חידוש דפשיטא דחצי שיעור לכ"ע אסור או מן התורה או מדרבנן לר' יוחנן ור"ל לכל מר כדאית ליה וא"כ למה נימא עוד רישא איידי סיפא. אלא שלשטת התוס' אנו קיימין ולשטת התוס' משנתינו איירי גם בלב בהמה ובמבושל וכמו שכתבתי לעיל דמשנתינו לא פרטה שום פרט משום דמיירי גם בבהמה ובמבושל וגם לא פרטה מבושל משום דבעוף גם בתי א"ע וא"כ עכ"פ מדלא פרטה עוף מכלל דגם בבהמה איירי ובמבושל וא"כ דבר גדול שמעינן דדם שבישלו א"ע. ולשטת רש"י דמיירי. רק בעוף וא"כ אין בו שום חידוש ואיך שייך לומר איידי ונראה לענ"ד לתרץ בזה כוונת רש"י מה דשינה בפירושו בגמ' ממה דפירש במשנה שבמשנה פירש רש"י אינו עובר עליו להיות בכרת ואם נדקדק בדברי רש"י כמו שדקדק הלח"מ בדברי הרמב"ם בפ"ו ממ"א הלכה ו' א"כ יצא לנו הדיוק