צל"ח סדר קדשים קס

ורש"י סובר דהא דמוקי בכריתות בעוף אבל בהמה חייב מדסתם ואמר אבל בבהמה חייב מיירי בכל גווני בין חי ובין מבושל ולא ניחא לרש"י לפרש סתם דברי הגמ' בדבר פרטי דהיינו חי אלא דקשיא ולטעמיך דדם שבישלו מן התורה א"כ מה שאנחת לן בסוף דברי הגמרא בכריתות מה דסיים אבל בהמה חייב דמיירי בכל גווני אתקיף לן ברישא דמה דפוטר בעוף יהיה מהכרח לאוקמי דוקא בחי ולא במבושל והוא עפ"י מה שכתב הלחם משנה בפ"י ממ"א הלכה ו' בשם הרלב"ח דבלב בהצטרף שני מיני דמים שבו דהיינו דם הנפש ודם האברים יש בו כזית אפילו בעוף:

ולדעת רש"י בכריתות (דף כב) דם האברים שבלב היינו דם הנבלע בבשרו כמו בשאר האברים ודם הנפש הוא דם המתכנס בתוכו בשעת שחיטה ולפי פירושו דם האברים שבו בעודו חי קודם שנתבשל אין בו איסור כלל דהוה דם האברים שלא פירש אבל אחר הבישול פורש ונבלע בבשר הלב ממקום למקום ונאסר ואז ראוי להצטרף עם דם הנפש ללאו ואיך קאמר א"ע עליו ואף שאינו בכרת מ"מ איתי' במלקות. בשלמא אם דם שבישלו מדרבנן א"כ ממ"נ אינו עובר בעודו חי לא נאסר דם האברים ודם הנפש לבדו אין בו כזית ואחר שבישלו כבר אין בשום א' איסור תורה אבל לשטת רש"י על כרחך מוקמת דוקא בחי וא"כ מה דוחקך למימר דם שבישלו עובר עליו ומוקמת סוף דברי הגמ' בכריתות בכל גווני ונגד זה מוקמית רישא דוקא בחי נימא איפכא שאינו עובר על דם שבישלו ואוקי רישא בכל גווני וסיפא דאמר אבל בבהמה עובר עליו בכרת בחי אלא דרש"י לשטתו דבשר הלב שיע וא"כ איכא למימר דגם בדם האברים שבו לא שייך בו שפירש וחוזר ונבלע בו במקום אחר ומה שפירש ממנו הוא לגמרי בחוץ ואינו חוזר ונבלע בו והתוס' לשיטתייהו דבבישול לא שייך שיע ודוק. ולפי זה לדעת התו' מתני' בכל גווני מיירי בלב א"ע עליו בין בחי והיינו בעוף ובין במבושל ואפילו בבהמה ולפי זה כוללת המשנה בסיפא לחוד בלב א"ע איסור תורה ואיסור דרבנן יחדיו וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ונכללינהו לרישא וסיפא ונימא על שני הדינין דכחל קרעו וכו' לב קרעו וכו' לא קרען אינו עובר עליהן. ואין לומר משום דבכחל הוא איסור דרבנן ולא רצה לכוללו עם לב שיש בו איסור תורה שהרי בלב עצמו כולל איסור תורה ואיסור דרבנן:

וכל זה לר"ת אבל לרש"י בלב בכל גווני יש איסור תורה ובזה נלע"ד לפרש דברי רש"י בגמ' בד"ה הא איסורא איכא דחצי שיעור אסור מן התורה ולכאורה יפלא מי הכריחו לרש"י בזה והלא דבר זה אם חצי שיעור אסור מן התורה פליגי בה ר' יוחנן ור"ל בפרק בתרא דיומא ולמה נכנס רש"י בפרצה דחוקה לפרש שמעתין דוקא לר' יוחנן והלא גם לריש לקיש ניחא דעכ"פ איסור דרבנן יש לכ"ע בחצי שיעור והוה לרש"י לפרש סתם דחצי שיעור איסורא איכא. אמנם לפי מ"ש ניחא כיון דעיקר רישא דקתני א"כ הוא משום אגב סיפא קשה ונכללינהו מיכלל עם הסיפא לכך פירש רש"י שזה אסור מן התורה ולכך לא כללו. ואף שדברי רש"י הללו הם במה דמשני הגמ' בלישנא קמא דרב ואז בלא"ה לא היה יכול למכללינהו שהרי רישא א"ע ומותר וסיפא א"ע ואסור ונראה דאין רצונו של רש"י לפרש דגמ' מתרץ דמיירי בצלי ואפ"ה קתני לשון דמשמע אסור בדיעבד נגד האמת משום סיפא אלא כוונת רש"י דבאמת רישא א"ע ואסור ומיירי במבושל וכמו שכתבו התוס' בד"ה הא איסורא אלא שקושיית הגמ' היא גופא קשיא למה אחז התנא דינא במבושל ולאיסור הוה ליה למתני מותר ובצלי וכמ"ש התוס' ועל זה משני איידי סיפא אבל אעפ"כ הפירוש במשנה ברישא הוא ג"כ א"ע ואסור וא"כ קשה למה לא כללינהו לכך פירש רש"י דחצי שיעור אסור מן התורה אלא דלפי זה גם בל"ק דרב ס"ל לרש"י פירוש המשנה רישא במבושל א"כ למה כתב רש"י בדברי רב נחמן דמוקי מתני' כל"ב דרב והלא אף ל"ק מוקי מתני' בקדרה וא"ע ואסור ונראה דכוונת רש"י כדברי מהרש"א ממש דל"ק עכ"פ רישא דרישא הכחל קרעו מוקי גם בצלי ור"נ ס"ל כל"ב ול"ב לאקולי אתא דלא קרעו אסור ולא משכחת בלא קרעו שיהי' אסור לכתחלה ומותר בדיעבד דלקדרה גם דיעבד אסור ולצלי א"צ קריעה. ונחזור לדברי ר"ת דלר"ת קשה ונכללינהו מיכלל אמנם לפי מה שכתבתי לתרץ לעיל דלהכי לא כללינהו משום דבכחל גם הכחל אסור ובלב הלב עצמו עכ"פ מותר להכי לא כללינהו אלא דל"ת זה לא יספיק דהרי גם בלב לא ס"ל שיע אמנם צ"ל דמשנתינו מיירי בצלי ולא במבושל ואז בלב בכל גווני הלב מותר בין בחי ובין בצלי דאמרינן. כבכ"פ משא"כ בכחל דבצלי למ"ד אינו עובר ואסור גם הכחל אסור דבחלב לא אמרינן כבכ"פ וכמבואר בתוס' בד"ה ההוא לקדרה ולפי זה מוכח דלר"ת לא איירי משנתינו בבישול בקדרה דאל"כ אז גם בלב חלב אסור. ובזה נלע"ד לפרש דברי התוס' בגמ' בד"ה הא איסורא וא"ת לפירוש הקונ' דלמא הא איסורא איכא לקדרה אבל לצלי מותר:

והנה לכאורה יש לדקדק ומה ענין קושיא זו לפירוש הקונ' וכי לפירוש ר"ת מי ניחא והלא גם לפירוש ר"ת בבשלו עם בשר אסור בדיעבד בלא קרעו כלל ודלמא מתני' עם בשר מיירי ובלא קרעו כלל ולהכי א"ע ואסור. ועל פי פשוטן של דברי' כוונתם דלר"ת הלשון לא קרעו דאמר רב מסתמא שוה עם לשון לא קרעו דמתני' וכי היכי דבדברי רב היינו לא קרעו שתי וערב אלא קרעו קצת מסתמא גם במשנה הפירוש של לא קרעו הוא כן. אבל לפי מה שכתבתי ניחא טפי דלר"ת על כרחך משנתינו בצלי איירי אי אמרינן א"ע ואסור דאל"כ דאיירי בקדרה למה לא נכללינהו אלא ודאי דאיירי בצלי והם חלוקים בדין שבלב הלב מותר ובכחל גם הכחל אסור אבל לרש"י שפיר הקשו דלרש"י בלא"ה אי אפשר למכללינהו אפילו איירי בקדירה שגם בקדירה לרש"י הלב מותר ועוד שלרש"י דם תמיד דאורייתא וכחל דרבנן וא"כ שפיר הקשו לרש"י:

והא דמוקמינן לר"נ מתני' לקדירה לר"ת היינו אי אמרינן א"ע ומותר ואז בלא"ה אי אפשר למכללינהו. ובזה ניחא מה שכתבו התוס' בסוף ד"ה ההוא לקדירה וזה לשונם והשתא ר"נ כלישנא קמא דתניא כוותי'. ולכאורה מנ"ל הא והלא לא מצינו פלוגתא בין לישנא קמא לל"ב אלא לענין דיעבד דמה דמותר לל"ק בדיעבד אוסר ל"ב אבל מה דמותר לכתחלה בל"ק דהיינו לקדירה בלא בשר בקריעה קצת מנ"ל למעבד בהא פלוגתא בין ל"ק לל"ב ודלמא לל"ב בהא מותר לכתחל' ובשלמא מה שכתבו התוס' קודם לזה וזה לשונם ומשום דפליגא אלישנא בתרא קאמר תניא כל"ק:

והנה גם שם קשה מנ"ל דפליגא אל"ב והא בקריעה במקצת מתיר ל"ב אף לכתחלה וברייתא מיירי בקריעה במקצת יש לומר דשם עדיין סבר שבשלו דיעבד משמע ועדיין לא ידע סברת ר"נ דאיידי דקא בעי למתני סיפא וכו' וכמ"ש המהרש"א לפי פירושו דר"נ סובר כל"ב דרב לגמרי הא דקאמר תניא כל"ק היינו לפי ההוה אמינא שבשלו דיעבד משמע כן אמרינן ג"כ בתוס' לפי שיטתם אבל מה שכתבו דר"נ ס"ל כל"ק מנ"ל ולפי מ"ש ניחא מדמוקי מתני' לקדירה א"כ נכללינהו אלא ודאי דאינו עובר ומותר כנ"ל:

ומעתה שזכינו לדין גם ראשית דברי התוס' שכתבו משום דלא אתי כל"ב אין אנו אחראין לפרש כנ"ל ועל דרך שפירש מהרש"א ל"ב לרש"י שאם היה ניחא להתוס' לפרש הת"כ רק לפי ההוה אמינא א"כ היא גופא קשיא למה כתבו בראש הדבור דר"נ מיקל יותר מל"ק ולמה לא ניחא להו כפירוש מהרש"א דזהו באמת כוונת רש"י של"ב מיקל יותר ועוד אם לפי המסקנא שמפרש ר"נ שבשלו אפילו לכתחלה א"כ באמת לא יהיה סיוע לל"ק ואיך כתבו התוס' במסקנא למפסק הלכה כל"ק הואיל ות"כ: