צל"ח סדר קדשים קנט

בשם הכל בו דמגיס יש בו משום מבשל אחר מבשל א"כ דייק אביי מסיפא דקתני ניער הקדרה ואעפ"כ בעי נ"ט והרי שם יש איסור תורה אפילו בקדרה רותחת אלא דאכתי יש להקשות עד כאן לא קאמר הכל בו דמגיס יש בו משום בישול אחר בישול אלא בעודו על האש וא"כ דלמא משנתינו בקדרה רותחת שכבר סילקה מן האש ואז גם בניעור אין בו משום בישול אחר בישול. ובישוב דבר זה צריך לומר דאביי באמת לא ס"ל דרך בישול אסרה תורה ורבא הוא דקאמר כן ולאביי בכל ענין אסור מן התורה. ובזה מיושב מה שהקשו התוס' בד"ה דחדוש הוא וזה לשונם פי' בקונ' דשניהן מין היתר ובפ' אלו עוברין ובפ' ג' מינין מסיק דהיינו חדושו משום דאי תרו ליה כולי יומא שרי וכו' ולדידי ניחא דלאביי אי אפשר לפרש כך דלדידיה אפילו שלא דרך בישול אסור מן התורה ודוק:

ובזה ניחא מה דלכאורה קשה להני פוסקים דס"ל אליבא דרבא טעם כעיקר ג"כ דאורייתא והוא דעת התוס' ורבא דחי דברי אביי לומר דמבב"ח אין ללמוד אבל מודה שטעם כעיקר מן התורה א"כ למאי נ"מ דחי דברי אביי כיון שאין נ"מ לדינא ובפרט לדברי ר"ת בסוף סוגיא דזרוע בשלה דלרבא ג"כ לוקין על טעם כעיקר. אמנם למ"ש יש נ"מ לדינא בינייהו בבב"ח עצמו אי אסור מן התורה שלא דרך בישול דלאביי אסור ולרבא שרי מן התורה:

אמנם לפי פירוש התוספות שגם בדברי אביי היינו חידושו דאי תרי ליה שרי א"כ מאי נ"מ יש בין רבא לאביי ונוכל לומר דלאביי דסובר בב"ח לאו חידוש הוא וילפינן כל התורה מבב"ח לענין טעם כעיקר א"כ ה"נ ילפינן מיניה לחענ"נ וס"ל דחענ"נ בשאר איסורים דאורייתא ורבא דלא יליף מבב"ח משום דחידוש הוא אף דסבר טעם כעיקר דאורייתא מגיעולי עכו"ם או ממשרת מ"מ חענ"נ בשאר איסורים לאו דאורייתא:

אלא דלפי זה קשיין דברי התוס' בד"ה דאמר רבא וכו' ומדרבא דאמר הכי בפרק ג"ה אליבא דרב לא בעי לאקשויי הכא דרב אדרב דאיכא לשנויי כדשני אביי התם שקדם וסילקו אבל בההוא דהקומץ ליכא טעמא אחרינא לר"י אלא כמו שמפרש רבא א"כ פריך שפיר מינה:

ולכאורה דבריהם תמוהים דהא קשה ותסברא כיון דליכא בהקומץ טעמא אחרינא ומוכרח אביי להודות לטעמא דרבא א"כ למה ליה לשנויי לקמן שקדם וסילקו אלא ודאי דאביי גם בהקומץ אינו מודה לסברת רבא רק משני דלא קשה דר' יהודה אדר"י הא דידיה והא דרביה וכמו שמשני אביי בזבחים (דף עט) וא"כ לפי זה מה הקשה כאן על רב מההוא דרבא אליבא דר"י והא איכא לשנויי כדאביי אלא ודאי לרבא פריך א"כ נפרוך מרבא דלקמן דאמר כן על דברי רב בעצמו:

ובלא זה הייתי אומר דגם אביי ס"ל בההוא דמנחות שינויא דרבא והא דמשני לקמן שקדם וסילקו היינו משום דאביי ס"ל כרבינו אפרים דלא אמרינן בשאר איסורים חנ"נ וא"כ קשה קושיית התוס' לעיל (דף ק) דלרבינו אפרים א"כ קשה על שנויא דרבא דמה מהני החתיכות היתר שנאסרה מתחלה והלא לעולם אין צריך ששים רק נגד החתיכות נבילה ומה דמשני התוספות כגון שנתמעטה הנבילה זה נראה לאביי דוחק לכך משני שקדם וסילקו אבל לעולם דמודה אביי במנחות דאמרינן רואין מינו ולא משני תרי תנאי אליבא דר"י ואף דמשני כן בזבחים יש לומר לבתר דשמע בזבחים שנויא דרבא דמשני בדלי שתוכו טהור ואין לנו הכרח דנימא דר"י פליג במה שאמר הוא עצמו בשם רבו אף אביי הדר בו וכמו שכתב התוס' שם בזבחים דשנוייא דרבא עיקר אבל לפי מ"ש לעיל דאביי סובר בכל האיסורים מן התורה חענ"נ א"כ שפיר יכול אביי לשנויא שם סלק את מינו ומדלא משני מכלל דס"ל דלא אמרינן סברא זו כלל וגם אליבא דר"י לא ס"ל כן אלא נשאר בתירוצו בזבחים הא דידיה והא דרביה ואם כן גם מדר' יהודה לא קשה לרב אלא אליבא דרבא א"כ הדרא קושיית התוספות לדוכתא שיקשה מדברי רב עצמו לקמן אליבא דרבא:

שם בגמ' אמר ליה רבא דרך בישול אסרה תורה פירש"י ואין לך כגון זה שלא יתן טעם והטור ביו"ד ריש סימן פ"ז כתב והוציא הכתוב איסור אכילה בלשון בישול לומר שאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול והנה קשה דלמא להכי הוציא דרך בישול לומר שאינו אסור אלא בנ"ט ומנ"ל למילף מניה שאינו אסור אלא דרך בישול ודלמא בכל גוני אסור אלא דתמיד בעינן דומיא דבישול שיש בו בנ"ט בשלמא לפירוש התוס' שאין בבשר וחלב שום חידוש רק הא דאינו אסור אלא דרך בישול וכי תרו ליה שרי א"כ אי דרשת לא תבשל להורות שאינו אוסר בפחות מנ"ט ממילא מוכח שאינו אסור אלא דרך בישול דאלת"ה א"כ אינו חידוש כלל וממילא ילפינן מזרוע בשילה שאינו אסור אלא בנ"ט ולמה הוצרך הכתוב להוציא האכילה בלשון בישול אבל לשיטת רש"י שהחידוש הוא משום שכל חד בפני עצמו שרי וכן מה שאסור הבישול בלי אכילה א"כ קשיא:

דף קט ע"א משנה הכחל קורעו' כו' לא קרעו וכו' היה יכול למכללינהו ולתני הכי הכחל קורעו ומוציא את חלבו הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרען אינו עובר עליהם אמנם אי אמרינן א"ע ומותר א"כ לב וכחל משונין בדינייהו שזה מותר וזה אסור אבל אם נימא א"ע ואסור הדרא קושיא לדוכתא. אמנם זה א"ע עליו ואסור מדרבנן ולב א"ע ללקות אבל עכ"פ אסור מן התורה דחצי שיעור אסור מן התורה. אבל אם נימא דם שבישלו מדרבנן א"כ הם שוים בדינייהו והדרא קושיא לדוכתא. אבל אי מיירי בלב גם בחי א"כ על כרחך אסור מן התורה:

ובזה ניחא מ"ש התוס' והא דמוקי לה בכריתות בעוף היינו משום דבכל ענין קתני מתני' דאינו עובר עליו אפילו בחי. ולכאורה תמוה מאי דוחקא לאוקמי בעוף ובין חי ובין מבושל נוקי בבהמה ובעוף ובמבושל ומדוע על זה הפרט דמיירי בעוף לא הקפיד מה דתנן סתמא ועל זה הפרט לאוקמי במבושל הוה קשיא ליה דסתמא תנן. ולפי מ"ש ניחא דעל כרחך בחי ג"כ איירי דאיכא איסור תורה דאי דוקא במבושל א"כ אין כאן רק איסור דרבנן וקשה נכללינהו. ולפי זה למ"ד א"ע ומותר בלא"ה לא קשיא ונכללינהו א"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי דוחקי' לאוקמי בעוף ונוקי בבהמה ג"כ ובמבושל וצ"ל דדם שבישלו עובר עליו נמצא למ"ד א"ע ומותר מוכח כרש"י דדם שבישלו אסור מן התורה ולמ"ד א"ע ואסור נוכל לומר כתוס':

אלא דגם למ"ד א"ע ואסור אכתי לא היה יכול למכללינהו דבכחל א"ע ואסור גם הכחל ובלב א"ע ואסור הדם אבל הלב מותר דשיע וא"כ אכתי קשה מאי דוחקי' לאוקמי בעוף נוקמי בבהמה ובמבושל אמנם בזה התוס' לשטתייהו דגם הלב נאסר בבישול דלא מהני טעם דשיע ורש"י לשטתי' וא"כ מה דסיים רש"י אבל בשרו אינו נאסר שלכאורה אין לו ענין למשנתינו ולדידי ניחא דרש"י בא בזה לחזק דבריו הראשונים דבבהמה אפילו בישלו חייב כרת אמנם התוס' פסקו כל"ק דרב כדמבואר בדבריהם בסוף ד"ה ההוא לקדרה וא"כ איך פסקו דם שבישלו מותר לכן נלע"ד שכוונת התוס' במ"ש דהא דמוקי בכריתות בעוף היינו משום דבכל ענין קתני מתני' דא"ע אפילו בחי כוונתן שאם לא הי' מפרש דבעוף גם בחי א"ע היה קשה למה סתם במשנה א"ע והוה לפרש לן לא קרעו ובישלו א"ע לכן מוקי בעוף ולכך לא היה יכול לפרט שום פרט דלא היה יכול לפרוט לא קרעו אינו עובר בעוף דהא לפעמים אף בבהמה א"ע וכגון שבישלו וג"כ לא היה יכול לפרוט בישל ולומר לא קרעו ובישלו א"ע דהא לפעמים אף בחי א"ע וכגון בעוף להכי סתם קתני א"ע ומיירי בין בבהמה ובין בעוף וכל חד כדאיתי' בהמה מבושל ועוף אפילו בחי: